למרות החששות והדיבורים על שחיקת התמיכה הדו-מפלגתית של ארה״ב בישראל נאום נתניהו מוכיח שהברית בין שתי המדינות חזקה ואיתנה.

נאום נתניהו חיזק את הברית המערבית נגד הציר הרדיקלי, והעביר מסר ברור – אויבנו הם אויבי ארה״ב, ישראל נלחמת במלחמה עבור כל העולם החופשי וקרא להקמת קואליציית מדינות נגד האיום האיראני – ״ברית אברהם״, שמרחיבה את הסכמי אברהם ותהווה מעין ברית נאט״ו של המזרח התיכון.

זוהי נקודה חשובה שמבטאת באופן פומבי תמיכה בחזון האמריקאי מתחילת המלחמה, לפעול להקמת ברית הגנה אמריקאית-סעודית, נרמול היחסים עם סעודיה וגיבוש מענה ביטחוני אזורי הולם לאיראן. המסר ברור – ישראל חזקה משמעותה ארה״ב חזקה. הייתה זו גם הזדמנות להתייחס למשלוחי הנשק שארה״ב עיכבה לישראל, באומרו – העבירו אלינו את הסיוע מהר יותר וכך נביא את הניצחון מהר יותר. כך קושר רה״מ נתניהו קשר ישיר בין הסיוע האמריקני לבין השגת המטרה המשותפת של שתי המדינות – ניצחון במלחמה.

על רקע הבחירות הקרבות לנשיאות ארה״ב, נאום נתניהו נגע במספר מחלוקות פנים אמריקאיות ותמרן ביניהן, נתניהו בצדק שיבח את תמיכתו הנחרצת והאיתנה של הנשיא ביידן בישראל מיד עם תחילת המלחמה, אך מבלי לציין מפורשות – גם העביר ביקורת על הסתייגות ממשל ביידן מפעולת צה״ל ברפיח, מחשש לגרימת אבידות אזרחיות רבות בצד הפלשתיני.

בארה״ב הנאום התקבל כמצופה – תומכי המפלגה הרפובליקנית שיבחו את הופעתו של רה״מ, מנגד תומכי המפלגה הדמוקרטיה מבקרים את נתניהו – על כך שנגע בסוגיות שנויות במחלקות בייחס למדיניות ישראל גם בין שתי המפלגות וגם בתוך המפלגה הדמוקרטית עצמה.

נקודת המחלוקת הבולטת ביותר שנשקפה מהנאום עלתה סביב ההפגנות הפרו-פלשתיניות ברחבי ארה״ב. בעוד שחברי הקונגרס הרפובליקנים עמדו והריעו, חברי הקונגרס הדמוקרטים נשארו ישובים בכיסאותיהם. הכמיהה לתמיכת קולות הבוחרים הצעירים בארה״ב במפלגה הדמוקרטית לא מאפשרת להם לתמוך במה שכבר ברור לכל – מאחורי ההפגנות עמדו גורמים אנטי אמריקאיים ואנטי מערביים, בדחיפת איראן, שניסו להשפיע מפנים על ארה״ב ולהביא לכאוס ואנרכיה.

נתניהו בנאומו קרץ לקדנציה שנייה של טראמפ, כאשר דיבר לשבחם של הסטודנטים שהגנו על הדגל האמריקאי ולא נתנו שישרפו אותו באוניברסיטת צפון קרולינה. תשואות חברי הקונגרס נשמעו בקול רם לצד תשואות – ״USA״, כך שלרגע היה נדמה שאנו בעצרת תמיכה של המפלגה הרפובליקנית. האמירה כי ישראל מיתרת שליחת צבא אמריקאי להילחם בשטח – גם היא מתיישבת עם הזרם הבדלני של המפלגה הרפובליקני שמאסה במלחמות מעבר לים שמסכנות את חייהם של חיילים אמריקאים וגוזלת כספי מיסים רבים, בראייתם.

חברי הקונגרס קמו והריעו ללוחמים הישראליים, הגיבורים, שמסמלים את החוזק הישראלי ואת כוחו של צה״ל, שתדמיתו נפגעה בעולם בעקבות ה7 באוקטובר. בנוסף, רה״מ נתניהו הדגיש בנאומו את הנכסיות הישראלית – כך הזכיר לארה״ב שישראל לא רק מפתחת פיתוחים טכנולוגיים-ביטחוניים הגנתיים עבורה, אלא גם עבור ארה״ב.

יש לציין את התמיכה של הנוכחים בדברי רה״מ אודות השארת ירושלים שלמה ואי חלוקתה, סוגיית ירושלים הייתה בין הסוגיות הרגישות ביותר לישראל סביב המשאים ומתנים שניהלה, בתיווך ארה״ב מול הפלשתינים. בבסיס רעיון שתי המדינות עומדת ההכרה בירושלים המזרחית כבירתה של פלשתין. על כן, התמיכה משני צדי הקונגרס בדברי רה״מ בנאומו איננה מובנת מאליה ומעמידה בספק את התמיכה בעקרון שתי המדינות, גם מזווית אמריקאית. סוגיית היום שאחרי קיבלה התייחסות מצד רה״מ שמבהיר כי לעת עתה ישראל תמשיך לשלוט ביטחונית ברצועה על מנת להבטיח כי עזה לא תהווה שוב איום על ישראל, אך מבהיר כי ישראל אינה מעוניינת בשליטה אזרחית ברצועה וקורא לפלשתינים להקים מנהל אזרחי שאינו רוצה להשמיד את ישראל – כל זאת יהיה אפשרי רק לאחר השבת החטופים הביתה ומיטוט חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25.07.2024.

המטרה הרשמית של ביקור נתניהו ב ארצות הברית היא הנאום בקונגרס. ברובד הפורמאלי זהו היעד העיקרי של מסע ראש הממשלה ב ארצות הברית. ואכן להופעתו של ראש הממשלה  בפני הקונגרס יש בימים אלה משמעות מדינית מן המעלה הראשונה. היא מפגינה בעליל את ההכרה של המעצמה הגדולה בתבל בחשיבותה של מדינת ישראל כ"נכס אסטרטגי" מן המעלה הראשונה עבור מדינות המערב בכלל, ו ארצות הברית בפרט.  כל זאת, למרות המכה הקשה שהיא קיבלה בעקבות מתקפת החמאס עליה ב-7 באוקטובר 2023, פינוי עשרות אלפי ישראלים ויצירת אזור חייץ בתוך שטח ישראל, והירתעות מופגנת מעימות עם חיזבאללה.

בהיבט פוליטי פנימי נאום נתניהו בקונגרס מבטא גם הבעת הוקרה והערכה לראש הממשלה (זו הפעם הרביעית) נתניהו, שהוביל את המערכה הן בדרום מול החמאס, הן בצפון, מול חיזבאללה, והן מול איראן. כל זאת, תחת לחצים כבדים – פנימיים וחיצוניים חסרי תקדים.

ואולם, במישור המעשי, חשיבותו העיקרית של הביקור היא בשני המפגשים שייערכו בוושינגטון: האחד עם הנשיא המכהן, ג'ו ביידן, והשני – עם סגנית הנשיא ומועמדת המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, קמילה האריס. אין ספק שבמפגשים אלה ייעשה מאמץ עילאי מצד ראש הממשלה והצוות שנלווה אליו להגיע עם הממשל להבנות אסטרטגיות הן באשר לעסקה מול החמאס, שתכלול החזרת שבויים ותצמצם את הלחץ הפוליטי עליו מבית, הן בסוגיית לבנון והחיזבאללה.

אבל בעיקר, בעיקר, המאמץ של ראש הממשלה יוקדש, להערכתנו, להשגת הבנות מרחיקות לכת בסוגיית איראן והיכולת לנטרל את מעמדה כמנהיגה של "ציר הרשע" במזרח התיכון.

זוהי שעת רצון להכרעה אסטרטגית בסוגיה זו הנחשבת, ובצדק, כחיונית לעצם קיומה של מדינת ישראל. מעולם, כך נראה, לא היה לישראל "חלון הזדמנויות" כל כך "מפתה" כמו שיש לה עכשיו: הנשיא ביידן נמצא ב"שעות דמדומים", ונוטה, קרוב לוודאי, כמו מנהיגים רבים אחרים, להעניק משקל רב לשאלה: כיצד הוא ייזכר בהיסטוריה.

אהדתו הרבה לישראל ותמיכתו בה לאורך שנים ארוכות נפגמה במידה מסוימת  בשנה האחרונה על רקע המחלוקות סביב המלחמה ברצועה. קיימת אפשרות סבירה שבשלהי ימיו ירצה הנשיא ביידן להיזכר כנשיא שסייע לישראל להסיר מעליה איום של השמדה. לנגד עיניו תעמוד, קרוב לוודאי, דמותו של הנשיא טרומן, אף הוא איש המפלגה הדמוקרטית, שפגע לא מעט במדינת ישראל במהלך כהונתו. אך שמו בעיני העם היהודי ייזכר לדורות כמי שהכיר במדינת ישראל בשעתה הקשה והגורלית.

מעבר לכך, זוהי שעת רצון גם מכיוון שהאיום האיראני שהיה עמום למדי עד כה נראה עתה הרבה יותר מוחשי בעיני המערב. זאת, בין השאר על רקע: הירי המאסיבי וחסר התקדים של מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל; הפעילות של החות'ים בתימן, בני בריתם של האיראנים, לפגיעה בתעבורה הימית של המערב; האיום של נסראללה לפגוע בקפריסין; הפגיעה של גורמים תומכי איראן ביעדים אמריקנים, בעיקר צבאיים, בעיראק. כל זאת על רקע הברית ההולכת ומתרקמת בין סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה המציבה איום כבד על המערב כולו. נקווה כולנו שהזדמנות היסטורית זו לא תוחמץ.

פרופ' זכי שלום: קשה לדעת מה יהיו התוצאות. מובן שהנשיא כשל והדימוי שלו ירד בצורה מאוד קשה, אבל יחד עם זאת זה לא בהכרח מביא למצב של שינוי. יכול להיות שיחליטו להשאיר אותו על כנו, להשאיר אותו לעימות השני שלא ברור איך הוא יהיה. לא בטוח שאנחנו הולכים למערבולת בפוליטיקה הפנים אמריקאית", אומר פרופ' שלום הסבור כי לצד האפשרות שביידן יישאר להמשך ההתמודדות "האפשרות השנייה היא שהוא יפרוש ויהיה תהליך מוסדר של מציאת מחליף בצורה מכובדת ומסודרת.

הראיון המלא התפרסם בערוץ 7, בתאריך 30.6.2024.

סקר הרווארד-האריס בארה"ב, שנערך בכל חודש, מגלה נתונים ומגמות בולטות ביחס לעמדות הציבור האמריקני על המלחמה בעזה, חמאס, תוכנית הגרעין האיראנית והמזרח התיכון בכלל. חשוב מכך, מהסקר עולה כי עמדות הציבור הפוכות מאלה של הממשל , מה שיכול לשחק לידי ישראל בעמדתה מול הבית הלבן.

הסקר לחודש מאי פורסם בשבוע שעבר, ובוצע לפני כשבועיים באמצעות שאלונים אינטרנטיים בקרב 1,660 מצביעים רשומים. הסוקרים מקפידים על אמות המידה שיהפכו את הסקר למייצג ככל האפשר, ובוחרים משיבים ממגוון רקעים, גילים, הזדהות פוליטית, מצב כלכלי ועוד. פרופ' קובי מיכאל ופרופ' גבי סיבוני ממכון משגב עוקבים אחר תוצאות הסקר כבר זמן רב, ועתידים לפרסם מאמר שינתח לעומק את ממצאיו. אביא כאן חלק מהתוצאות המשמעותיות ביותר שעלו בסקר ביחס לישראל, וגם אדגיש את המשמעות שלהן.

נפתח בנתונים כללים על התפיסה של ישראל בארה"ב: בשאלה על המוסדות או הגופים האהודים ביותר על האמריקנים ניצבים במקום הראשון הצבא, המשטרה, הבולשת הפדרלית ופייסבוק. מתחתיהם, במקום החמישי והשישי בהתאמה, עומדות אוקראינה וישראל – שמקדימות, למשל, את בית המשפט העליון, טוויטר, פוקס ניוז ועוד. ציונים נמוכים מאוד נתנו הנסקרים למחאות הקמפוסים ולרשות הפלסטינית, בעוד שחמאס הגיעה למקום האחרון והלא מכובד עם 6 אחוזי אהדה בלבד בקרב הציבור האמריקני.

אחת השאלות הישירות ביותר בסקר היא "במי אתה תומך יותר בסכסוך, בחמאס או בישראל?". לצד 80 אחוזי תמיכה משמעותיים בישראל, 69 אחוזים נוספים השיבו שישראל מנסה להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בעזה. בשאלות נוספות סברו כ-70 אחוזים שהמשבר בעזה נוצר באשמת חמאס – וחשוב מכך, מדובר בקביעה חד-משמעית גם כאשר עורכי הסקר מפלחים את התשובות לפי קבוצות גיל ואהדה פוליטית. לבד מקבוצת הגיל של 18-24, כל המשיבים תומכים בישראל באופן מובהק.

אגב, חשוב לציין שהאהדה לישראל איננה מגיעה משום מקום: רוב גדול ממשיבי הסקר, 73 אחוזים בסך הכול, ציינו כי הם עוקבים מקרוב או מקרוב מאוד אחרי המלחמה בעזה, כך שהם מודעים למצב כאן.

חשוב מכך, ואולי בניגוד לדימוי המקובל במחוזותינו, גם אצל הדמוקרטים ישנה תמיכה גבוהה מאוד בישראל: בחלוקה לנטייה פוליטית, 85 אחוזים מהרפובליקנים תומכים בישראל, ואילו בצד השני של המפה, אצל הדמוקרטים, 72 אחוזים מהמשיבים אמרו שאהדתם נתונה למדינה הציונית – רוב גדול וברור.

הדברים נכונים גם ביחס לקבוצות הגיל: לרוב התמיכה בישראל ניכרת יותר בקרב קבוצות גיל מבוגרות יותר, אך גם הדורות הצעירים תומכים בישראל – באופן אובייקטיבי, ובוודאי אם מציבים את האהדה אליה ביחס לחמאס. ניקח למשל את קבוצת הגיל ה"בעייתית", 18-24: 57 אחוזי תמיכה בישראל בסך הכול, לעומת 43 אחוזים לחמאס. ברור שהיה ניתן לבקש שיעור תמיכה גדול יותר, וכך אכן קורה ככל שהגיל של המשיבים עולה, אולם גם במקרה זה הנטייה של הנסקרים ברורה. אגב, מגמה זהה לחלוטין עולה גם בשאלה על ניסיונה של ישראל להימנע מפגיעה באזרחים – רוב מוחלט בקרב כל הגילים מאמין לישראל.

פוליטיזציה של מדיניות החוץ

איך מסבירים את הפערים הללו? מה יכול להצביע על כך שההנהגה האמריקנית תוקפת את ישראל ומנסה להצר את צעדיה, בעוד שאהדתו של הציבור בארה"ב נתונה לישראל?

מתברר שלנסקרים עצמם יש תשובה בעניין: האמריקנים סבורים שהנשיא ג'ו ביידן והממשל פשוט אינם מנהלים מדיניות נבונה ביחס לישראל – רק 36 אחוזים תומכים באופן הניהול האמריקני של המשבר מול חמאס, וככל הנראה מדובר בביקורת על הנשיא מימין ומשמאל. אגב, רבים מהם סבורים שהניהול הלא מוצלח נובע מפוליטיזציה של מדיניות החוץ האמריקנית: 53 אחוזים ממשיבי הסקר, כולל כ-40 אחוזים מהדמוקרטים, סבורים שמדיניות ביידן כלפי ישראל אינה נקבעת רק בהתאם לאינטרסים האמריקניים אלא היא תוצאה של פוליטיקה פנימית בארה"ב, האיומים על הנשיא מהבייס הדמוקרטי וניסיונו להיבחר בשנית לנשיאות.

לו היו משיבי הסקר בנעליהם של מקבלי ההחלטות, ברור להם – מה שנראה נכון גם לרוב הישראלים  – מה יש לעשות בכל הקשור למלחמה בעזה: שני שלישים מהנסקרים ציינו שהפסקת אש ברצועה יש להחיל רק אם כל החטופים ישוחררו וחמאס יודח משלטונו, כולל הסכמה ברורה בקרב בוחרי הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד. כאן, אגב ניכר הפער הבין-דורי: בקבוצות גיל צעירות יותר בולט הרצון להשיג הפסקת אש גם לפי המצב הנוכחי בשטח, כאשר רק בגיל מבוגר יותר מתנים המשיבים את הפסקת האש בהחזרת החטופים והדחת חמאס.

גם בשאלה שעמדה בזמן הכנת הסקר על הפרק – האם צה"ל צריך להיכנס לרפיח – רוב עצום של שלושה רבעים סבור שישראל צריכה הייתה להוציא לדרך מבצע עיר הדרומית. זו הסכמה מדהימה, חוצת גילים ומפלגות, שבכל גיל ובכל נטייה פוליטית מסתכמת ביותר מ-60 אחוזים. באותו עניין, ההחלטה של ביידן לא לשלוח נשק לישראל נתפסת בעיני רוב המשיבים, 56 אחוזים, כחיזוק לחמאס ותומכיו, ו-58 אחוזים סבורים שהיא פוגעת במשא ומתן לשחרור החטופים. במענה לשאלה ישירה אם ביידן צריך להמשיך לספק לישראל אם תיכנס לרפיח, רוב בולט, 57 אחוזים, אמרו שיש להמשיך לשלוח לה אמצעי לחימה.

הסקר גם לוקח צעד לאחור ומסתכל על המזרח התיכון בפריזמה רחבה יותר: שלושה רבעים מהמשיבים, בהסכמה חוצת גילים, תולים את האשמה למשבר הנוכחי באיראן, ו-69 אחוזים סבורים שהיא מקור ההסלמה הכוללת במזרח התיכון. בזמן שהממשל נמנע כמה שיותר מהתנגשות כלשהי עם האיראנים, ולו הזעירה ביותר, 84 אחוזים מהאמריקנים סבורים שאיראן היא סכנה לעולם. רוב מוחץ של 80 אחוזים – וגם כאן, בכל קבוצות הגילים, ללא יוצא דופן – חושבים "שיש לעצור אותה מלהחזיק בכלי נשק גרעיניים". בשאלה ההפוכה, רק 34 אחוזים סבורים שיש לנהל משא ומתן עם איראן, ו-63 אחוזים חושבים שממילא היא תפר כל עסקה שתיחתם איתה. דרך הפעולה הדרושה מול איראן, אם כן, ברורה לאזרח האמריקני הפשוט: 66 אחוזים ממשיבי הסקר תומכים בסנקציות על איראן ובבידודה הבינלאומי.

אבל התפיסה של מדיניות החוץ האמריקנית, לפי הסקר, היא רק תסמין לאופן שבו האזרחים בארה"ב מביטים על הממשל שלהם. רק שליש מהאמריקנים חושבים שארה"ב צועדת "בכיוון הנכון", וכמעט מחצית מהמשיבים סבורים שמצבם הכלכלי רק הולך והופך גרוע יותר. למען ההגינות יש לציין כי לפני שנתיים, באמצע הקדנציה של ביידן, מספר המשיבים שענו כי מצבם הכלכלי מידרדר היה גדול יותר, אך בכל מקרה מספר גדול בהרבה של משיבים הביע את שביעות רצונו בסקרים שנערכו בזמן קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. בכלל, שיעור התמיכה בביידן עומד על 44 אחוזים בלבד, ואילו יותר ממחצית מהמשיבים לסקר, 55 אחוזים, סבורים שטראמפ עשה עבודה טובה כנשיא.

בהערת אגב, נתון זה גם עקבי לרמת האהדה שרוחשים המשיבים לדמות פוליטית בארה"ב: טראמפ ניצב במקום הראשון, אלן מאסק שני, וביידן רק חמישי. לפניו עומדות דמויות כגון רוברט קנדי ג'וניור או רון דה-סנטיס. ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא במקום גבוה יחסית, לפני אנשים כמו יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון או מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. אחרונות ברשימה, מעניין לציין, הן חברות הקונגרס הפרו-פלסטיניות אילהן עומר ורשידה טאליב.

למרבה הצער, האמריקנים מרגישים "תקועים" עם המועמדים שיש להם לנשיאות: ביידן, בעיני רוב גדול של המשיבים, מבוגר מדי לתפקיד ואף אינו כשיר מנטלית לכהן כנשיא. רוב המשיבים גם סבורים שביידן סייע לענייני בנו, האנטר, להעלים מס – מעשה שבעיני כמעט שלושה רבעים מהמשיבים מהווה עילה להדחה של הנשיא. במקביל, יותר ממחצית ממשתתפי הסקר סבורים שטראמפ ביצע פשעים פליליים, ו-50 אחוזים בדיוק סבורים שהוא מהווה איום ישיר על הדמוקרטיה האמריקנית.

נשק יום הדין

אחרי כל הנתונים האלה, כדאי לחשוב מה המשמעות שלהם ומה אפשר לעשות איתם. ראשית, מעניין לראות כיצד האזרחים האמריקנים ניחנים, לפי הסקר, בהיגיון בריא ובמחשבה עקבית ביחס לסכסוך במזרח התיכון. מנהיגיהם, לעומת זאת – שאולי רק מסתכלים על מצב הסקרים לבחירות לנשיאות, וניזונים מעצות של דיפלומטים ואנשי יחסי ציבור שמחזיקים בהטיה ביחס למצב – רואים מציאות כנראה שונה לחלוטין. דגש חשוב: לא מדובר בנתונים מבודדים רק מהסקר שבוצע במאי, אלא זו מגמה שעולה וצצה בכל הסקרים האחרונים של הרווארד.

אם בוחנים את הנתונים של הסקר, ברור שהממשל אינו יכול להמשיך במדיניות החוץ שלו ביחס לישראל לאורך זמן. הוא אינו יכול להמשיך לרצות את הפלסטינים ולבלום את ישראל מבלי שיסתכן בתשלום של מחיר בולט שעלול לבוא לידי ביטוי גם בקלפיות בעוד פחות מחצי שנה. בוודאי הדברים נכונים כאשר מדובר במהלכים משמעותיים או קיצוניים יחסית, כגון הקפאת משלוחי נשק. אומנם האמריקנים לא שמים את יחסי החוץ ככלל בראש סדר העדיפויות שלהם, ואם ביידן יפסיד את הבחירות – כנראה זה יהיה בגלל עניינים שקשורים למדיניות הפנים. אבל אין משמעות הדבר שלא אכפת להם מיחסי החוץ של ארה"ב, והסקר מעיד על כך בבירור.

נקודה חשובה אחרת: הממשל תמך בישראל במשך חודשים ארוכים, שלח לה נשק ותחמושת, וגם הוויכוחים על צורת הפעולה לא גרמו לבית הלבן לכפות על ישראל עצירה של המלחמה. בעבר, כשהממשל רצה לעצור את ישראל בנקודה מסוימת – כמו למשל במשבר מכירת מטוסי הפלקון לסין – הוא ידע לעשות זאת. אבל עוד יותר מחמם לב שגם אחרי כמעט תשעה חודשי לחימה, מרשים לגלות עד כמה התמיכה הציבורית שקיימת בארה"ב לישראל עוד יותר איתנה וחזקה, אינה נחלשת, ועומדת בקנה אחד עם כל האינטרסים של ישראל.

הממשלה בירושלים צריכה למנף את המצב הזה. היא צריכה לפנות לקהלים רחבים ככל שאפשר בציבור האמריקני ולהמשיך להסביר את עצמה, כדי לתקף את התמיכה בה ולהשאיר את נתוני התמיכה ככל האפשר על כנם. יתרה מכך, בדו-שיח עם הממשל ישראל צריכה להביא את הנתונים האלה כעדות לצדקת דרכה, וגם לנופף בהם כעדות למנופי הכוח שיש ברשותה מול הממשל אם יתמיד להתנגח איתה בפומבי. בדרך זו אפשר לנסות להעביר את הדיונים על המחלוקות לחדרי-חדרים, כדי לפתור אותם בצורה אינטימית, ולהגיע להבנות גם ביחס לנושא האיראני – כשברור שהציבור האמריקני מבין את הסכנה שיש בתוכנית גרעין איראנית ומעוניין למנוע אותה.

ישראל יכולה גם להשתמש ב"נשק יום הדין" שלה: נאום של רה"מ נתניהו בפני בתי הקונגרס על איראן, הפלסטינים והמלחמה, המחלוקות מול הממשל והתוכניות לעתיד. התמיכה הציבורית האיתנה בישראל שקיימת בארה"ב, היכולת של נתניהו לפנות באנגלית לקהלים אמריקניים גדולים, והאופן שבו בעבר כבר העז לצאת נגד הממשל בפומבי – זה סיכון שנשיא אשר מתמודד על כהונה נוספת בוודאי לא ירצה לקחת.

אבל אולי הנקודה שהכי בלטה לי ביחס לנתונים האלה היא הצרימה בינם לבין תיווך המציאות בחודשי המלחמה הארוכים. גם כשנראה שקשה לנו בזירה המדינית, גם כשאנחנו שומעים הרבה פעמים בחדשות על המשברים ביחסים עם ארה"ב ועל התמיכה המתערערת בישראל – חשוב לזכור שלא תמיד כך הם פני הדברים. צריך רק לצלול לעומק הנתונים ולראות שלרוב לאזרחים יש היגיון בריא והם רואים נכוחה את המצב כפי שהוא. חבל שההנהגות שלהם לא פועלות באופן דומה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29.5.2024.

"מומחי" הפוליטיקה בתקשורת ובעיתונות בישראל מתקשים בהבנת ההתנהגות האמריקאית. כיצד שינתה ארה"ב את פניה ב-180 מעלות מתמיכה בישראל בימיה הראשונים של המלחמה למקום שבו היא מתפקדת כעת כמגן לחמאס; מההבנה שהפרדיגמה שלה קרסה יחד עם הפרדיגמות השלטוניות המקבילות בישראל – "הם עכשיו מבינים את זה", או כמו שהישראלים אומרים, "ירד להם האסימון" – למצב שארצות הברית לכאורה מחזקת מדיניות שנראית כנובעת מאותן פרדיגמות כושלות? הימין שואל: "מה קרה לאמריקאים?", והשמאל ממהר לשאול: "מה נתניהו עשה כדי לדרדר את היחסים עם ארה"ב מעמדת תמיכה כזו?".

אני מאמין שיש לי קצת תובנות בנושא שיכולות לעזור לישראלים להבין טוב יותר את המצב. שירתי במשרד החוץ האמריקאי בתפקיד מדיני בכיר במשך שנים מספר, ולאחר מכן בבית הלבן כיועץ בכיר לסגן הנשיא בין השנים 2001–2007. לאחר מכן הייתי יועץ בכיר של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון תחת הנשיא טראמפ. בנוסף שירַתי במשך עשור בפנטגון כקצין מודיעין בכיר. הרשו לי לתאר לכם את מה שלמדתי בנוגע למנטליות של הבירוקרטיה שאיתה אתם מתמודדים.

ראשית, הרשו לי לשים בצד את האידאולוגיה ואת האופן שבו ממשל זה הגיב להתמוטטות הפרדיגמות – הוא פשוט חזר עליהן שוב ושוב. הוא ראה ב-7 באוקטובר אישור להכרח שבהקמת מדינה פלסטינית תחת אש"ף ולצורך להגיע למכנה משותף אסטרטגי עם איראן כדי לייצב את האזור – אבל נשאיר זאת למאמר אחר. הממשל מעולם לא זנח את הפרדיגמות שלו, אבל עובדה זו אינה מסבירה את ההתנהגות הפרו-ישראלית של אוקטובר.

לצורך זה יש לבחון את התרבות של ממשלת ארה"ב, ובפרט את הכוח הבירוקרטי ואת האתוס של משרד החוץ האמריקאי. זהו המפתח להבנת מה שבאמת קרה מאז ה-7 באוקטובר.

ראשית, לא מדובר במשרד חוץ, אלא בסופר-משרד הנמצא מעל כולם עם תפקידים שהם אפילו פנים-ארציים, וכוחו בנוגע למדיניות החוץ מאפיל אפילו על זה של משרדי חוץ מקבילים במקומות אחרים ועומד מעל כל שאר המשרדים.

עדיף להתייחס למועצה לביטחון לאומי של ארה"ב (NSC) בממשל זה כאל שאלה אידאולוגית, מכיוון שהיא בסופו של דבר גוף פוליטי, לא בירוקרטי. זהו כוח משמעותי שיש להתחשב בו, אבל שוב, גם את זה עדיף להשאיר למאמר אחר. עם זאת, הכיוון של ה-NSC אינו סותר בממשל זה את ההטיה של משרד החוץ, שמאויש יותר ויותר על ידי פרוגרסיבים צעירים, דמויות בכירות יותר המתואמות עם הסחף המתקדם של הממשל, ואנשי שירות חוץ מקצועיים שהשקיעו את כל הקריירה שלהם בקידום אותן פרדיגמות שקורסות ושמתקשים לזנוח רעיונית את מפעל חייהם.

כאשר נקבעים קווי מדיניות, ל-NSC אין בירוקרטיה רחבה משל עצמה. לכן, היא מטילה את הכתיבה והניסוח של המדיניות על לשכות רלוונטיות – כשמבחינת מדיניות החוץ כמעט תמיד מדובר על מחלקת המדינה. כמו בכל ארגון גדול, מי שמופקד על ניסוח המדיניות מגדיר את המדיניות – כל מה שמגיע לאחר מכן הוא תיקונים תגובתיים, לא ניסוח מלכתחילה.

גם לסוכנויות המודיעין – שהכוח שלהן מגיע משליטה והפצה של מידע, כולל על מה שהנשיא עצמו רואה – יש כוח ניכר. אבל מאז ג'ורג' טנט, סוכנויות הביון היו פעילות יותר ויותר ביישום, שלא לדבר על גיבוש מדיניות – וזו בעיה. אם ראש המודיעין מעצב מדיניות, אז כמה אובייקטיביים יהיו המידע והניתוח שיפיקו הפקידים שתחתיו אם הם יתחילו לסתור את המדיניות שעליה המנהל בנה את המוניטין שלו – כמו תוכנית טנט (1998–2001)?

יתרה מכך, כיום, סוכנויות המודיעין מנוהלות על ידי ביל ברנס, שהוא איש משרד החוץ שטיפס בדרגות עד לתפקיד זה, ושמגלם במידה רבה את התחזית והשיטות התפעוליות של מחלקת המדינה. למשרד ההגנה בממשל הזה – בניגוד לממשלות אחרות – ייצוג מועט מאוד בכל הנוגע לגיבוש המדיניות. במילים אחרות, ברגע זה, ה-CIA אינו מתפקד בדרכים השונות מבחינה תרבותית מהדרך שמחלקת המדינה פועלת בה; הוא שותף כרגע לתרבות הכוללת של מחלקת המדינה.

אז מה היא התרבות הזו? לא אפתיע אם אציין שיש סיבות מבניות לכך שמשרד החוץ פרו-ערבי יותר מאשר פרו-ישראלי. זו אינה טעות. אבל גורם המוטיבציה האמיתי של פקידי משרד החוץ בעשורים האחרונים היה באופן עקבי לטפח שליטה. מדינות גאות וחזקות כמו יפן והודו מתלוננות על כך לעיתים קרובות, בנוסף למדינות רבות אחרות.

השאיפה לשליטה היא פחות אידאולוגיה מאשר צורך בשליטה. במובנים מסוימים, היא מגיעה משני גורמים: ראשית, העובדה ששירות החוץ מסתכל על משרד החוץ הבריטי כמודל כבר יותר ממאה שנה, עם רצונו לשמירה על שליטה קולוניאלית. ושנית, המלחמה הקרה ומדיניות הבלימה העולמית חייבו יצירת בריתות כדי להדוף את האיום הגדול מברית המועצות. מכאן ההצעה האטרקטיבית העומדת במרכז כל המדיניות של משרד החוץ כלפי בעלות ברית: "ותרו על חלק קטן או גדול מריבונות ההגנה שלכם ומחופש התמרון הבלתי מוגבל, ובתמורה לכך נפרוש עליכם שמיכה חמה של הגנה". אין אף מדינה שיכולה לוותר בקלות על ההבטחה של גיבוי ממעצמות-על, ולכן זו הפכה לשיטת פעולה המאפילה על כל היחסים של מחלקת המדינה עם בעלות בריתה.

אבל מה בנוגע ל-7 באוקטובר? איך דבר זה מסביר את העובדה שארה"ב הפכה מידידותית להפליא לעוינת?

שוב, אובדן שליטה הוא הדבר המטריד ביותר עבור הפקידות במחלקת המדינה, בין אם מדובר בשליטה פנימית בממשלת ארה"ב או אל מול ממשלות זרות. כדי לשמור על תפקידה המרכזי בקביעת מדיניות הפנים או כדי לבסס מחדש שליטה חיצונית על נסיבות ומדינות אחרות, מחלקת המדינה תיטה לעתים קרובות לכיוון תמיכה במדיניות או באומה שהיא עצמה אינה אוהבת, כך שהשליטה – ולעיתים קרובות ניסוח טיוטת המדיניות הנובעת מכך – תהיה בידיה. ראיתי זאת בעצמי. בכל פעם שהיה ברור שוועדת המנהלים ב-NSC (הפקידים הרלוונטיים בדרג הקבינט פחות הנשיא עצמו) קבעה נחרצות העדפת מדיניות מסוימת, פקידי משרד החוץ אימצו במהירות את המדיניות שהם סלדו ממנה כדי שניתן יהיה לתת להם את הניסוח של המדיניות – שאותה הם יכלו לאט לאט לתמרן בחזרה לעמדתם.

כך הפך נאום גן הוורדים של הנשיא בוש בשנת 2003 – עם הקווים המנחים הברורים שלו שלפיהם ארה"ב אינה יכולה להתייחס לשום הנהגה פלסטינית נגועה בטרור או שחיתות כאל בת-שיח – למפת הדרכים לשלום בשנת 2004-5 – שהייתה תוכנית לבניית מדינה פלסטינית סביב אש"ף ואבו מאזן המושחתים. העט לניסוח מדיניות זו ניתן על ידי ברוס ריידל, המנהל הבכיר ב-NSC למזרח התיכון, ל…ביל ברנס, שהיה אז עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב, ולידי הצוות שלו. ראיתי את זה קורה גם עם המדיניות בנוגע לאיראן בשנים 2003-4, אם כי חלק מתהליך זה עדיין מסווג ולכן לא יידון כאן.

אז מה קרה בין ה-7 באוקטובר להיום בנוגע לישראל?

בעיקרון, הקונצנזוס בישראל – שלפיו ממשלת ארה"ב הייתה בהתחלה מבחינה רגשית, חומרית, והכי חשוב רעיונית, בצד של ישראל – שגוי. האסימון מעולם לא נפל. ממשל ביידן מעולם לא זנח אף אחת מהזיותיו שהיו קיימות עד ל-6 באוקטובר. במקום זאת, הוא ראה שהאיום הגדול ביותר הוא שישראל תהרוס את הפרדיגמות שעליהן נבנה בית הקלפים של מדיניות ארה"ב. כלומר, החשש הגדול ביותר בוושינגטון היה שישראל תנקוט פעולות שתהרוסנה את רעיון שתי המדינות לפי פרדיגמת אש"ף (אוסלו 2.0), ושהסלמה ישראלית פוטנציאלית נגד חיזבאללה (ואז החות'ים) תאיים על הפרדיגמה של הצורך להגיע לאסטרטגיה אזורית משותפת עם איראן (JCPOA 2.0).

יחד עם זאת, הייתה הבנה שישראל נפגעה כל כך קשה ושהיא במצב נפשי כל כך רעוע עד שהיא עלולה להתפרץ, להקדים ולפעול בצורה נחרצת ובלתי נשלטת בכיוונים רבים. ואז הציווי המיידי של המדיניות הפך לשאלה: איך לקבל שוב שליטה על פעולותיה של ישראל? בהתאם למסורת, הדרך הטובה ביותר הייתה לרתום את ישראל – למהר ולהיות יותר פרו-ישראלית מישראל – וזאת כדי לזכות באמונה ולהשפיע על פעולותיה, ואז עם הזמן לכופף אותה לאט לאט לתוך הפרדיגמה. נושאות מטוסים נפרסו, טילים חות'יים הופלו ומשלוחי נשק רבים הועברו.

יש סבירות שהנשיא ביידן עצמו פעל מתוך ידידות. למעשה, כנראה זה אכן היה המצב. אבל אלו מאיתנו שחיים בוושינגטון ראו במשך שנים שעבור כל אמירה נשיאותית בממשל זה, יש להמתין שמשרד החוץ ודובר ה-NSC יפרשו אותה במסגרת המדיניות האמיתית – לעיתים קרובות בניגוד ישיר למה שהנשיא אמר. דוברת הבית הלבן, ג'ן פסקי, אמרה פעם כי יש לחכות שדובר הממשל יגיד לך מהי המדיניות הרשמית במקום להסתמך על דברי הנשיא. במילים אחרות, בממשל הזה, הנשיא ביידן אינו המעצב העיקרי של המדיניות האופרציונלית.

בישראל – לא הימין ולא השמאל – לא ידעו להעריך כי זו מעולם לא הייתה ידידות אמיתית שהתגלתה מחדש, אלא רק פרישת שמיכה חמה על ישראל כך שהיא תירגע, תשתהה ואז תחזור לתלות אסטרטגית ניתנת לשליטה.

פורסם באתר מידה, בתאריך 16.5.2024.

כאזרחית ישראלית שהתרגשה לראותך בישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר האיומים, ולשמוע אותך מכריז שאדם אינו חייב להיות יהודי כדי להיות ציוני, אני מבקשת היום לפנות אליך בנימה אישית, לא פורמלית, וללא משוא פנים. ראשית, אני חשה שאתה נושא עמך מטען רגשי עמוק, שמקנה לך אפשרות אנושית אמיתית לכאוב את כאבו של העם היהודי.

אני מרגישה שאתה מבין את צדקת הדרך של העם שלי, הגם שהוא כמובן אינו חף מטעויות, ומכיר בו ככזה שהקדוש ברוך הוא בחר בו מכל העמים, בעיקר כדי להאיר את העולם ולפעול לתיקונו. אני גם מבינה ומכירה בקשיים שעמם הינך מחויב להתמודד, למול תומכיך וחלק מחברי מפלגתך באשר לתמיכתך במדינת ישראל ובמאבק הצודק שלה עם אינספור אויבים.

מהמקום הזה, כבוד הנשיא, אני מבקשת לשתף אותך במועקה הגדולה שלי נוכח בחירתך לקרוא לישראל שלא להגיב למתקפה האיראנית על מדינת ישראל כדי להימנע, לדבריך, מלהוביל למלחמה אזורית משמעותית. כבוד הנשיא, אנו כבר במלחמה אזורית! אלא שמשום מה, המערב בוחר להיוותר בחשיכה אל מול חזון האימים שמטפח משטר האייתוללות באיראן. כמי שמיטב יכולות המודיעין עומדות לרשותו, אינני יכולה לדמיין שהאידיאולוגיה והשאיפות הללו נותרות נסתרות מפניך.

חתירתה של טהרן להקמת "תאים" שקטים במערב, לרבות באירופה, בקנדה, באוסטרליה, וכמובן בארה"ב, מזמן הייתה צריכה להדליק נורה אדומה לכל בר־דעת באשר לשאיפותיה. וכמובן החתירה המתמדת מנגד של קטאר, שמטפחת תאי תמיכה משל עצמה ליום הדין, בדמותם של האחים המוסלמים הסונים, הפזורים זה מכבר לאורך ולרוחב המעצמות הגדולות והמשגשגות בעולם, ובראשן כמובן בארה"ב של אמריקה.

אדוני הנשיא, הרי בעקבות מופע האימים של איראן, בדמותם של למעלה מ־300 טילים שכוונו לערי ישראל, קשה לדמיין שהצהרת הכוונות של המשטר האיראני בדבר השמדתה של מדינת ישראל הינה ריקה מתוכן, ושבשילוב תחושת המסוגלות והיכולות האיראניות היא לא תהסס לפעול למימושן. בעיקר, אם היא תחוש את ההיסוס של מדינות המערב לעצור בעדה.

ביוני 2014 החליט נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, לתת אור ירוק לקואליציה מאוחדת של פתח וחמאס, והותיר את ישראל בודדה בהתנגדותה לממשלה פלשתינית. למרות הישארותה לבד, ישראל התעקשה על עמדתה המתנגדת נחרצות לממשלה שטוו בעורמה מחמוד עבאס ואיסמעיל הנייה.

כמעט כל מנהיג מערבי היה מוכן לבלוע את ההונאה הפלשתינית שלפיה "טכנוקרטים" ינהלו את הרש"פ, כשבפועל הם היו רק ממלאי-מקום לבעלי הכוח האמיתיים בפוליטיקה הפלשתינית (כלומר, חמאס). כמעט כולם היו מוכנים להעמיד פנים כאילו שהם אינם יודעים שג'יהאדיסטים נתמכי אירן, המחויבים לרצח היהודים בארץ ישראל, עתידים לקבל סיוע מערבי וליהנות משיתוף פעולה דיפלומטי.

איש לא היה מוכן להודות שהרשות הפלשתינית כבר אינה מתפקדת, שמדינה פלשתינית הפכה לרעיון מסוכן, ושלישראל אין שותף פלשתיני אמיתי לתרחיש שלום של שתי מדינות. אובמה והאירופים לא היו מסוגלים להכיר בכל אלה, משום שהם השקיעו כל כך הרבה ברשות ובעבאס, והרבה יותר פשוט היה לצאת נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולציירו כמכשול לשלום.

ההתרחקות האמריקנית מישראל הייתה שיטת הפעולה של אובמה מהיום הראשון. קשה לשכוח כיצד במרס 2014 הזהיר כי ישראל תעמוד בפני בידוד בינלאומי וסנקציות ממדינות וארגונים בכל העולם אם נתניהו לא יאמץ את הצעתו למדינה פלשתינית.
בהמשך, קונן אובמה על העובדה שלאמריקה (כך לדבריו) אין עוד כוח מוחלט בעולם ה"דיפוזי" לדבריו, ושלא תהיה לו יכולת "לנהל" את הנזק שייגרם לישראל. אלא שאובמה לא באמת התייסר. הוא לא נרעש יותר מדי מ"הבידוד" המתרגש על ישראל, או מהעובדה שלאמריקה "תהיה פחות השפעה בסוגיות הרלוונטיות לישראל". האמירה שלו הייתה מעושה מאוד. אובמה רק העמיד פנים שהוא מודאג מהבידוד האפשרי של ישראל כאשר בפועל הוא סלל במתכוון את הדרך לבידוד כזה, ולהתרחקותה של ארה"ב מישראל.

מה שהסגיר את האמת היה חוסר המוכנות המוחלט של אובמה להטיל אחריות כלשהי על מנהיגים פלשתינים לתהליך השלום התקוע. הוא לא הפנה כלפי עבאס או החמאס ולו שביב של דרישה לדין וחשבון. הוא לא אמר דבר על כך שחמאס אוגר רקטות וטילי אר. פי. ג'י. אירניים. הוא לא השמיע אף מילת אזהרה על בידוד דיפלומטי עתידי של הרשות הפלשתינית או קריסה כלכלית שלה, אם עבאס לא יתפשר ויחל לקדם את תהליך השלום. את כל האזהרות האלה הוא שמר רק לנתניהו. אבל אובמה כמובן "ייחל שתהיה לו השפעה" לעצור את בידודה של ישראל. לא ממש. אובמה הנהיג כתף קרה לישראל.

ההיסטוריה הזו רלוונטית לזמן הנוכחי, שבו ישראל מאוימת פעם נוספת ב"בידוד בינלאומי" ואפילו בחרם נשק מצד ממשל אמריקני, שרבים מנושאי התפקידים בו היו בעבר אנשי ממשל אובמה. ואומנם, יחסי ארה"ב-ישראל הגיעו החודש לקו פרשת המים בעקבות החלטת הממשל להימנע (כלומר, לא להטיל וטו) בהצבעה על ההחלטה הבזויה של מועצת הביטחון של האו"ם שעושה דה-לגיטימציה מוחלטת למאמץ המלחמתי החיוני והמתמשך של ישראל לחסל את חמאס בעזה.

אנו צפויים בהמשך לדמוניזציה והפללה של ישראל בשורה ארוכה של החלטות אנטי-ישראליות שתתקבלנה בגופי האו"ם ובבתי דין בינלאומיים (מועצת זכויות האדם בז'נבה תצביע השבוע על כמה החלטות, כולל קביעה שישראל מבצעת לכאורה "רצח עם" בפלשתינים בעזה).

בינאום הסכסוך והפללה של ישראל היו מאז ומתמיד אסטרטגיה פלשתינית מרכזית. למרבה הצער, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן משלימים כעת עם התוכנית הנוראה הזו במטרה לאלץ את ישראל לקבל תוכנית פנטזיה מסוכנת שלהם, הכוללת סיום מהיר וחסר הכרעה למלחמה בעזה. פירוש הדבר מהלך לקראת מדינה פלשתינית "מתחדשת" לצד עסקה רכה להפליא מול אירן. בדרך קסם זה יגרום לכל המלחמות באזור להיעלם, מצנעא ועד ביירות ורפיח. כמו אובמה, גם ביידן ובלינקן "לא יצליחו" להשיג או להבטיח הגנה לישראל, אלא אם ישראל תתכופף לרצונם.

הכתף הקרה ששוב מופנית אלינו מוושינגטון אינה נוחה, אבל לישראל אין ברירה אלא להתנגד. לא יהיה זה מופרז לומר שישראל נמצאת כרגע בצומת דיפלומטי חשוב מאין כמותו, וברגע מכריע ובעל השלכות היסטוריות על ריבונותה וביטחונה לטווח הארוך. על הפרק עומדת לא רק השאלה איך ומתי להשמיד את ארבע החטיבות הנותרות של חמאס ברפיח, וגם לא סוגיית הסיוע ההומניטרי לפלשתינים, הלכודים בגיהינום מעשה ידי חמאס.
על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה המסוגלת לנצח ניצחון מהדהד במלחמה קיומית של הגנה עצמית; מלחמה נגד מדינת האחים המוסלמים הראשונה אי-פעם (של חמאס בעזה), מדינה שיש לה תוכניות עתידיות לבצע רצח עם בישראל שוב ושוב – אלא אם כן היא תחוסל. על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה בעלת נחישות להביס את ארגוני הפרוקסי של אירן – חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה – אשר גררו את ישראל לסבבים חוזרים ונשנים של לחימה מתישה, ואשר נכון לעכשיו הרסו חלקים גדולים מהדרום והצפון של ישראל והבריחו את תושביהם.

על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כאומה שלא ניתן לדחוק אותה לתבוסה דיפלומטית או צבאית; המסוגלת לפעול בהתאם לצורכי הביטחון החיוניים שלה, ולשחרר את כל שטחה (כולל תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון) מאיום של מתקפות טרור ומתקפות טילים. על הפרק עומדות תפיסות אזוריות ובינלאומיות של ישראל כחברה מאוחדת, נחרצת וצודקת; שהמצפן המוסרי שלה בזמן מלחמה אינו מתערער; ושהיא נותרת שותפה אמינה לשחקנים המרכזיים באזור.

הנקודה שממשל ביידן חדל להבין לפתע (אולי משיקולים אלקטורליים צרים) היא שהישראלים מגויסים ומאוחדים כדי לנצח ניצחון מוחלט בוודאות מוחצת. זו לא רק "מלחמת נתניהו", כפי שמשמיצים במערב מציירים אותה.

למרות המחויבות האישית האמיתית של הנשיא ביידן לישראל, נראה שהממשל שלו אינו מבין שהציביליזציה המערבית עצמה נמצאת תחת מתקפה מצד ברברים איסלאמיסטיים קיצוניים, וכי מלחמת חמאס בישראל (בנוסף למתקפות חיזבאללה והחות'ים) היא רק קו החזית במתקפה רחבה הרבה יותר על "רומא", כלומר על המערב כולו. אין דרך אחרת לתאר זאת אלא כמלחמת עולם, והיא לא תיעצר בזכות דיפלומטיה מנומסת של הסתגלות והתאמה. זו מלחמה שהדרך הטובה ביותר לנצח בה תושג אם וושינגטון תתייצב לצד בעלות בריתה הטבעיות, כמו ישראל, במקום להעניש אותן.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתכופף. ישראל עומדת בודדה למדי, אבל זה לא חדש. "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג:ט). "לא יתחשב" הוא מקום לא נוח, אך מוכר היטב לעם היהודי ולמדינת ישראל. אין זה מצב רצוי, וישראל גם אינה צריכה לקבל אותו כמציאות קבועה. יש לישראל הרבה מה לעשות כדי להתגבר על הפערים בינה לבין מדינות אחרות בתפיסת האתגרים המיידיים והארוכים שלה. יש לישראל הרבה מה לעשות, והיא תעשה זאת באמצעות פעולה נחרצת, שתביא מדינות אחרות לבצע בבוא העת הערכה מחודשת – לטובתה.

פורסם במחלקה ראשונה, בתאריך 8.4.2024.

מזה שנים ההנהגה בישראל מודעת לעובדה שלמערכה המתנהלת בין ישראל ובין ארגוני הטרור, החמאס והחיזבאללה, יש שלושה מדדים בסיסיים: הצבאי, המדיני וההסברתי. במערכה הנוכחית יש לישראל, ככל שניתן להתרשם, הישגים ניכרים במישור המדיני והצבאי, פחות מזה – במאבק על התודעה הבינלאומית, הזוכה בארץ, מזה שנים, לכינוי עמום וחסר פשר: "הסברה".

תמונת מצב

ניתן היה לצפות שהירידה בהיקף ובאינטנסיביות של הפעילות הצבאית של ישראל ברצועה תוביל להחלשת גלי המחאה נגדה בזירה הבינלאומית בכלל, ובארצות הברית בפרט. בפועל, תמונת המצב שונה לחלוטין. קולות המחאה, לפחות בארצות הברית, לא נחלשו כלל, ואולי אף גברו ככל שישראל מהדקת את טבעת החנק סביב החמאס. יש לכך ביטויים מספר:

התפטרויות הפגנתיות של פקידי ממשל – פקידה במחלקת המדינה במחלקה לדמוקרטיה וזכויות אדם בשם אנאל שלין (Annelle Sheline) התפטרה מתפקידה במחאה על כך שממשל הנשיא ביידן "מאפשר באורח ישיר (directly enabling) מה שנראה כ'רצח עם' (plausible genocide)". במאמר שפרסמה ברשת CNN הבהירה שהיא "אינה יכול לשרת בממשל המאפשר זוועות (atrocities) כאלה".

כל האמינות שהייתה עד כה לארצות הברית, היא טוענת, כמי שמגינה על זכויות אדם, נעלמה כלא הייתה (vanished) מאז שהחלה המלחמה. היא הבהירה שהחליטה לצאת בפומבי שכן חבריה במחלקת המדינה ביקשו ממנה ש"תדבר בשמם". שלין לגלגה על קביעת מחלקת המדינה שלפיה במלחמתה ברצועה ישראל פועלת במסגרת החוק הבינלאומי (in compliance with international law).

שלין ציינה שהיא אינה מוצאת לעצמה מנוח ממה שמתרחש ברצועה, ומרגישה עצמה מחויבת לתרום לפעולות המחאה האמיצות כנגד התמיכה האמריקנית בישראל בפעילותה בעזה. היא ציינה בייחוד את איש חיל האוויר ארון בושנל (Aaron Bushnell) שהצית את עצמו מול שגרירות ישראל בוושינגטון ב-25 בפברואר 2024. בציוץ אחרון שלו הוא ביקש ש"אפרו יפוזר בפלסטין החופשית, כאשר הפלסטינים יזכו לקבל את השליטה באדמתם". שלין הביעה תקוותה כי התפטרותה תתרום לשינוי במדיניות הממשל כלפי פעילותה של ישראל ברצועה "למען שני מיליון הפלסטינים שחייהם נמצאים בסיכון ולמען "מעמדה המוסרי (moral standing) של ארצות הברית בעולם".

בתגובה על התפטרותה של שלין הסתפק דובר מחלקת המדינה, מת'יו מילר (Matthew Miller), בקביעה שיש במחלקת המדינה "מגוון רחב של דעות" (broad diversity of views) בשאלת המדיניות של הממשל כלפי המלחמה ברצועה. כמו כן ציין כי מזכיר המדינה העביר הנחיה שלפיה יש לאפשר לעובדי מחלקת המדינה להציג את עמדותיהם בפומבי.

התפטרותה של שלין אינה ראשונה. קדמה לה התפטרותו של ג'וש פאול (Josh Paul), מנהל המחלקה הפוליטית-צבאית במחלקת המדינה, ב-19 באוקטובר 2023. גם התפטרות זו נעשתה בפומבי. פאול, שעסק בין השאר במתן אישורים של הממשל לייצוא נשק מארצות הברית במשך למעלה מעשר שנים, הבהיר שלא יכול היה להשלים עם ההיקף הגדול והמהיר (expanded and expedited) של העברות "נשק קטלני" (lethal arms) לישראל.

לנו לא ידוע אם התפטרויות אלה אכן באו על רקע המלחמה בעזה או מסיבות אחרות. מה שחשוב הוא העובדה שהתקשורת בחרה להדהד אירועים אלה בצורה אינטנסיבית. בכל מקרה, התפטרויות אלה מייצגות רק היבט אחד של המחאה הציבורית נגד ישראל, ההולכת ומתעצמת במגוון רחב של פעולות. במקביל בולטות פעולות מחאה, הטרדה והפרעה בהופעות פומביות של אנשי ממשל בכירים, כולל של הנשיא ושל סנאטורים וראשי ערים הידועים כתומכי ישראל.

לפני ימים ספורים הפריעו תומכי הפלסטינים להופעת הנשיא במסגרת מסע הבחירות שלו בצפון קרולינה. ההפרעה הובילה את הנשיא לתת ביטוי חד-משמעי למגמה המלווה את התייחסות הממשל כלפי תומכי המחאה מאז תחילת המלחמה: יחס אמפתי, מכיל וסלחני. הנשיא מצא לנכון לבקש מהמאבטחים "להיות סבלנים" כלפיהם (be patient with them), להביע הבנה למעשיהם (they have a point) ולהבהיר כי אכן הממשל צריך לגלות הרבה יותר דאגה כלפי עזה (to get a lot more care). הנשיא לא מצא לנכון לתת ביטוי לעובדה שמדובר בדרך פעולה בעלת אופי אלים, שאינה מאפשרת דו-שיח הולם ומכבד בין אנשים בעלי דעות מנוגדות, כפי שמקובל במשטר דמוקרטי.

פעולות הפרעה והפגנות נרחבות התקיימו גם במהלך אירוע התרמה למערכת הבחירות של הנשיא ביידן שהתקיים בניו יורק ב-29 במרץ 2024. באירוע השתתפו גם הנשיאים לשעבר קלינטון ואובמה. במהלך ההפגנות הושמעו קריאות קולניות להפסיק את "רצח העם" ברצועת עזה ולמנוע אספקת נשק לישראל. קרוב לוודאי שצעקות אלה נעמו לפחות לאוזניו של הנשיא אובמה, שהגדיר את המתרחש ברצועת עזה כבלתי נסבל (unbearable). יחד עם זאת, חשוב לציין שגם הוא הפגין בנאומו באירוע עמדה מאוזנת יותר. הוא הדגיש שמדיניותו של הנשיא ביידן בהקשר של המלחמה ברצועה הינה בהירה ובעלת אופי מוסרי (moral conviction and clarity). כל זאת, תוך הבנה שתמונת המצב אינה חד-ממדית, אלא מורכבת (the world is complicated).

בינתיים יכול החמאס לרשום לעצמו הישג מרשים נוכח העובדה שנתונים שהוא מפיץ באשר להיקף הנפגעים כתוצאה מפעילות צה"ל ברצועה הולכים ומתקבעים כ"נתוני אמת": א. כ-33 אלף הרוגים, כאשר 70 אחוז מתוכם נשים וילדים. ב. כ-75 אלף פצועים. ג. למעלה מ-90 אחוז מתושבי הרצועה, המונה כ-2.3 מליון איש, נעקרו מבתיהם.  עד כמה הצליח החמאס לחלחל נתונים אלה ניתן לראות בעובדה שאפילו בנאום לאומה שנשא הנשיא ביידן ב-7 במרץ, שבו כל מילה ונתון נבדקים היטב, הוא חזר ודיבר על "30 אלף פלסטינים הרוגים, רובם אינם אנשי חמאס. זו תמונת מצב 'קורעת לב' (heartbreaking)" הדגיש הנשיא.

אישים אחרים בממשל נתנו ביטויים עקיפים המאשרים נתונים אלה. מזכיר המדינה, בלינקן, דיבר על המספר "הגבוה מדי" (far too many) של פלסטינים הרוגים. סגנית הנשיא, קמילה האריס, דיברה על כך ש"יותר מדי פלסטינים חפים מפשע" (too many innocent palestinians) נהרגו ברצועה. מחקרים של אנשי אקדמיה שבדקו את הנתונים והבהירו שמדובר ב"נתונים לחלוטין לא אמינים" (completely unreliable) אינם זוכים לצערנו לתהודה ראויה.

לאירועים אלה יש ללא ספק השפעה על התבטאויות של מעצבי דעת קהל בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אישים בכירים בתקשורת האמריקנית אימצו בחום נתונים אלה, וראו בהם סיבה טובה להשמעת ביקורות חריפות נגד ישראל. אנשי תקשורת לא מעטים כתבו לאחרונה במפורש על הצורך של ארצות הברית למנוע מישראל נשק כל עוד היא מנהלת את המלחמה ברצועה בפרמטרים הנוכחיים, או לפחות לצמצם או לעכב את העברת הנשק. עיתונאים אחרים אינם מהססים לכתוב במפורש שישראל מהווה נטל אסטרטגי על ארצות הברית. דעות דומות מקבלות ביטוי גם בתקשורת הישראלית מפי אנשי ציבור מוכרים.

תופעה זו אינה חדשה בהקשר של היחסים בין ישראל וארצות הברית. זכור לכול חיבורם המקיף והיסודי של סטפן וולט (Stephen Walt) מאוניברסיטת הארוורד וג'ון מירשהיימר (John J. Mearsheimer) מאוניברסיטת שיקגו: הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארצות הברית. במחקר זה ערערו שני הכותבים על הדעה המקובלת כי אינטרסים וערכים משותפים הם אלה שעיצבו את "היחסים המיוחדים" בין ישראל וארצות הברית.

לדבריהם יחסים אלה, שיצרו מחויבות אמריקני חריגה כלפי מדינת ישראל, נובעים בעיקר מפעילותו האינטנסיבית והאפקטיבית של הלובי הישראלי בארצות הברית. ואולם מחקר זה נתפס בזמנו כהתבטאות חריגה למדי, ועורר תגובות נגד רבות למדי, בשעה שכיום התבטאויות בסגנון כזה, ואף בוטה יותר, נפוצות הרבה יותר ואינן זוכות למענה הולם.

גילויי ההבנה והסלחנות שהממשל בארצות הברית מפגין כלפי פעולות המחאה עלולים להוביל לכך שמדינאים אחרים, שעד כה ניסו להיאבק בדרכי המחאה של תומכי החמאס, ינטשו עמדות אלה וישתלבו במגמה הפייסנית כלפי גורמי המחאה. בולט בהקשר זה ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק (Rishi Sunak), שיצא בגלוי נגד "גורמים קיצוניים המבקשים לערער את אורח החיים הדמוקרטי בבריטניה". לנו לא ברור אם ימשיך לדבוק בעמדות אלה נוכח השחיקה בעמדת הממשל כלפי פעילות המחאה של תומכי החמאס.

במקביל, תמונת מצב זו מעודדת, להערכתנו, גם גופים אחרים להפגין מול ישראל עמדה חד-צדדית עוינת. כך למשל קיבל בית הדין הבינלאומי בהאג ב-28 במרץ 2024, פה אחד, החלטה "המצווה (order)!!! על ישראל לנקוט צעדים לשפר את המצב ההומאני של הפלסטינים ברצועה". ישראל, כך נקבע בהחלטה, חייבת לעשות זאת ללא דיחוי (without delay) ובתיאום מלא עם מוסדות האו"ם.

הגם שנושא "ההסברה" של מדינת ישראל חוזר ועולה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל באורח תכוף למדי, וישראל משקיעה בו לא מעט משאבים, הולך ומתקבע הרושם שבשלב זה לפחות, במאבק מול החמאס והעולם הערבי על התודעה הבינלאומית, לחמאס יש הישגים גדולים מאלה של ישראל.

סיכום והמלצות

חשוב לציין שעד כה לא הביאו ביטויי התמיכה בחמאס בארצות הברית לשינוי בהתפלגות העמדות כלפי ישראל בקרב הציבור האמריקני הרחב. סקרי דעת הקהל בארצות הברית מצביעים על תמיכה רבה בישראל. אבל זו "תמיכה רדומה" של ציבור אוהד שאינו נותן לה בדרך כלל ביטוי מעשי פומבי. יתר על כן, לנו לא ברורה מידת איתנותה של עמדה זו, והאם היא תעמוד גם במקרים של אירועים קשים שיפגעו בדימויה של מדינת ישראל.

עד כה לא הצליחה המחאה של תומכי החמאס בארצות הברית להוביל לשינוי משמעותי במדיניות הממשל כלפי ישראל. בפועל הממשל ממשיך להעניק לישראל חופש פעולה רחב למדי בפעילותה הצבאית ברצועת עזה. הוא קושר זאת בשני תנאים: מאמץ אינטנסיבי של ישראל להימנע מפגיעה מאסיבית באזרחים שאינם מעורבים במלחמה, והגברת הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה. יתר על כן, בניגוד לתביעות הרעשניות של תומכי המחאה הקוראים לממשל להפסיק, או לפחות לצמצם, את העברות הנשק לישראל, התפרסמו בימים אלה ידיעות על עסקת נשק בשווי של מיליארדי דולרים לישראל.

מעבר לכך, חשוב לציין שבאירוע ההתרמה בניו יורק ב-29 במרץ השמיע הנשיא הצהרות המפגינות הבנה לעמדות ישראל. הצהרות אלה לא זכו לתהודה ראויה בישראל. הנשיא חזר על הצהרה שממנה משתמע במפורש שסיום המלחמה יהיה כרוך בנורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות, ובראשן סעודיה. הוא חזר ונתן ביטוי לתמיכה ברעיון שתי המדינות לשני העמים. יחד עם זאת, הוא הדגיש, בדומה לעמדת ישראל, שפתרון כזה לא יוכל להתממש במהרה, אלא באורח הדרגתי (It doesn’t have to occur today. It has to be a progression).

מעבר לכך, הנשיא חזר והדגיש את הצורך להימנע מפגיעות מיותרות באוכלוסייה ולאפשר כניסת סיוע הומניטרי גדול יותר. יחד עם זאת, הדגיש הנשיא, ככל הזכור לנו לראשונה מאז תחילת המלחמה, בניסוח כה נחרץ, שיש לגלות הבנה כלפי ישראל "הנמצאת במאבק על קיומה" (Israel’s very existence is at stake). יתר על כן, הנשיא התייחס לטבח הנורא שנעשה בישראל: "יש לגלות הבנה", הוא אמר, "לזעם האדיר בישראל (profound anger) לנוכח הטבח ולנוכח העובדה שהחמאס עדיין נמצא ברצועה.

הגם שהתמיכה הבסיסית של ממשל ביידן בישראל נראית כיום יציבה למדי, אל לה לישראל לנוח על זרי הדפנה, ולו אף לרגע. החלטת הממשל להימנע בהצבעה על החלטת מועצת הביטחון ולאפשר קבלת החלטה שאינה נוחה לישראל צריכה לשמש נורת אזהרה לישראל. ישראל חייבת להיערך למערכה אינטנסיבית על דעת הקהל בארצות הברית כדי לסכל מהלכים עתידיים של הממשל נגדה.

ישראל צריכה לקחת בחשבון את העובדה שמדינות המערב – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה – אינן חוות בשנים האחרונות אירועי טרור קשים, כפי שהיה בעבר הרחוק יותר. לפיכך, יש לקחת בחשבון שהטיעון של ישראל כי מלחמתה נגד החמאס היא גם מלחמת המערב נגד הטרור האסלאמי המתדפק על דלתו, נופל אולי על אוזניים ערלות.

בנסיבות אלה טוב עשתה, להערכתנו, מדינת ישראל כשהעלתה על סדר היום את הפגיעות המיניות הקשות שנלוו למתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, ובייחוד את סיפורה של עמית סוסנה. סיפורים אלה ואחרים המצויים, לצערנו, בשפע בהוויה הישראלית בעקבות מתקפת החמאס, עשויים להוביל מדינות מערביות לגלות הבנה רבה יותר לעמדתה הנחושה של מדינת ישראל למנוע הישנות אירועים כאלה.

בימים האחרונים אנו רואים מעין חישוב מסלול מחדש, פניית פרסה, במדיניות ממשל ביידן ביחס למלחמה בעזה.

מאז אי־הטלת הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו״ם,  והתגובה הישראלית של ביטול המשלחת, התפרסמו סקרים המבטאים תמיכה מובהקת בישראל מצד הקהל האמריקני (סקר "פוקס ניוז" מהשבוע האחרון מצביע על 28% מכלל בעלי זכות ההצבעה האמריקנים שתומכים בפלשתינים, וסקר מכון "פיו" מראה כי כ־60% מכלל האמריקנים תומכים בסיבותיה של ישראל למלחמה).

ביקורת שהושמעה מקרב הציבור ומחלקים מהמפלגה הדמוקרטית עודדה את הבית הלבן לשנות בחזרה את מדיניותו. מאז הביקורת הקשה כלפי ארה"ב בגלל עיכוב אספקת הסיוע הביטחוני לישראל במלחמת יום כיפור, קיימת מדיניות אמריקנית ברורה של הפרדה בין ביקורת ומתיחות מדינית, אם קיימת בין המדינות, לבין העמידה האיתנה לצידה של ישראל מבחינה ביטחונית.

זה מה שאנו רואים גם במקרה הנוכחי, עם האישור האמריקני לחימוש משמעותי נוסף של ישראל. זה גם מה שראינו ב־2016, סביב המתיחות הגבוהה בין המדינות ביחס להסכם הגרעין האיראני.

לכן, לא הסיוע הביטחוני לבדו מבטא את חישוב המסלול מחדש. באירוע גיוס כספים לקמפיין הבחירות של ביידן שקיימו שלושת הנשיאים הדמוקרטיים ביידן, אובמה וקלינטון, ניכר בהתייחסותם כי הקו החדש שנוקטת המפלגה סביב עזה הוא דואלי: בעוד יש הבנה, הזדהות ותמיכה בישראל נוכח מעשי הטבח – יש גם הבנה וחמלה אמריקניות כלפי הנשים והילדים שנפגעים במלחמה בצד הפלשתיני, ורק "פתרון שתי המדינות" יהווה פתרון אמיתי לסכסוך.

קו זה לא צריך להפתיע אף אחד בישראל – זהו הקו הממסדי ארוך השנים של המפלגה הדמוקרטית. באירוע גיוס הכספים בלט דבר אחד, שממחיש את השוני ביחסה של המפלגה הדמוקרטית למפגינים הדמוקרטים הצעירים שקוראים להפסקת אש: הנשיא לשעבר אובמה (שמזוהה עם הקול הצעיר במפלגה) עצר את דבריהם, וקרא להם להקשיב, ולא רק להתלהם.

ואולי, אם אכן זהו המסר, ממשל ביידן מבין כי לצד הביקורת מצד הצעירים הליברלים, קולות התמיכה בישראל של מצביעים אמריקנים משתי המפלגות – ואף יותר מכך, מצד אלו שהם "קולות חופשיים" שלא מזוהים עם אף מפלגה – הם חשובים יותר. לכן, נכון עשתה ישראל כשביטלה את המשלחת לארה"ב והשאירה את ביקורו של שר הביטחון יואב גלנט על כנו. בכך פעלה ישראל גם היא בשני מישורים – הביטחוני והמדיני.

מהבחינה הביטחונית, שתי המדינות מדגישות שוב ושוב את חשיבותם של היחסים ואת העובדה שאין שוני במדיניותן, אך מבחינה מדינית – ייתכן שהקו שנקטה ישראל נתן רוח גבית לביקורות פנים־אמריקניות כלפי המהלך של ממשל ביידן, והביא את הממשל לבצע סיבוב פרסה שתמציתו הוא תמיכה בלתי מתפשרת בישראל.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 1.4.2024.