בנאומו ביום הראשון של הוועידה הלאומית הדמוקרטית בשיקגו פלט נשיא ארה"ב היוצא, ג'ו ביידן, כי "למפגינים ברחוב יש קייס" (באנגלית: They have a point). "הרבה אנשים חפים מפשע נהרגים, משני הצדדים".

הצדדים אשמים באופן דומה, כך זה נשמע לי. חמאס וישראל: הרוצחים העליזים של חמאס והחיילים-אזרחים הגיבורים של מדינת היהודים. שניהם שפכו "הרבה דם חף מפשע".

ובכן, ג'ו, לא! לאנשים שאומרים שהם תומכים ב-7 באוקטובר אין קייס. מה שהם באמת דורשים הוא חיסול ישראל והדרת היהודים מהחיים האמריקאים. הם קוראים "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית", נובחים "ביבי, אנחנו בשער שלך, אנחנו לוקחים בחזרה את 48' ", צועקים ש"חמאס מגיע" ומבטיחים שה-7 באוקטובר יחזור על עצמו "10,000 פעמים ובכל יום". הם לא קראו בעדינות להפסקת אש סבירה במזרח התיכון, ולא תמכו במתינות בפתרון שתי מדינות לשני עמים.

הם טועים, ואתה, הנשיא, צריך להוקיע אותם, לא להכיל אותם. הם הביאו אלימות אנטישמית לרחובות אמריקה וגם מתכוונים להפיל את הדמוקרטיה האמריקאית.

והנה הבעיה: מה שביידן ניסה לעשות היה ללכת על חבל דק: לאותת גם לתומכי ישראל וגם לאלה המתנגדים לה באופן רצחני שהדמוקרטים מזדהים עם עמדותיהם.

על ידי התחמקות, ביידן ניסה לעזור למסע הבחירות לנשיאות של קמלה האריס לחלוף דרך שדה המוקשים של המזרח התיכון. ביידן והמפעילים שלו (הנשיא לשעבר אובמה?) כנראה חושבים שעדיף לא לשפוט אם אנשים המניפים דגלי חיזבאללה וחמאס, ושורפים דגלי ישראל ואמריקה, הם קהל שיש לפייסו או קיצוניים שיש לדחותם.

זו מנהיגות חלשה. היא מבשרת על גלישה למדיניות הנתונה כבת ערובה לכוחות האנטי-ישראליים הקיצוניים ביותר באמריקה.

***

סגנית הנשיא קמלה האריס, המחזיקה כעת רשמית במועמדות הדמוקרטית לנשיאות, הראתה לביידן את הדרך. לפני חודש, היא הצהירה שעזה "אינה סוגיה בינארית", כלומר, כך זה נשמע, שיש "אנשים טובים מאוד משני צידי" קווי ההפגנה.

כשנשאלה לדעתה על הסטודנטים "הכובשים" את הקמפוסים (המשחיתים והמטילים אימה), האריס אמרה: "הם מראים בדיוק מה צריכה להיות התגובה האנושית הרגשית לעזה".

האריס עוד רצתה שהמפגינים נגד ישראל ידעו "שאני רואה אתכם ושומעת אתכם", ושהיא "לא תשתוק" לגבי המצב ההומניטרי בעזה. "אני לא מתכוונת לאשר באופן גורף את הטענות שלהם (של המפגינים)", הוסיפה האריס כהערת אגב, "אבל אנחנו חייבים לנווט (לתכלל) את האירוע. אני מבינה את הרגש שעומד מאחורי זה".

נשגב מבינתי כיצד אפשר להתייחס לזעם העיוור, לשנאת אמריקה ולהתקפה על ישראל כ"רגש אנושי" שיש להצדיע לו. אבל, אבוי, האריס מוצפת ב"רגשות" ש"צריך לתכלל ולהבין אותם".

אכן, נראה ש"רעב" והיגיינה נשית בעזה מדאיגים את קמלה האריס יותר מהבסת חמאס או התמודדות עם הספונסר האיראני הכמעט-גרעיני שלו. "האם יש להן (לנשים הפלסטיניות בעזה) תחבושות היגייניות?", התרגשה האריס בריאיון ביוני למגזין דה ניישן (The Nation). "בשלבים המוקדמים (של המלחמה) כבר נדרשתי למצב ההיגיינה הנשית, גם אם זה גורם לאנשים להרגיש לא בנוח".

ומה לגבי תנאי הבישול הפלסטיניים? האריס דואגת גם לזה כי היא "אוהבת לבשל", כך היא אמרה למגזין. ובלי קמח טוב ומים נקיים "אי אפשר לעשות חרא (shit)".

אז הינה לכם. מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות שמה את ההיגיינה הנשית הפלסטינית וביטחון המזון שלהם, "תחבושות היגייניות" (pads) ו"חרא" (shit) – כמה וולגרי! – בראש דאגותיה, וזה היה כך מהימים הראשונים של המלחמה. היא מתרגשת מדברים אלה הרבה יותר מהגנה על ישראל המותקפת או מהצורך להפגין עליונות צבאית אמריקאית נגד איראן ושלוחיה (או נגד רוסיה, סין ויריבים אחרים).

אולי זה משום שקמלה האריס היא רק "נשיאת השמחה" פוטנציאלית (The President of Joy), כפי שהנשיא לשעבר ביל קלינטון הילל אותה. ומנהיגים שמחים אינם מלכלכים את עצמם בדברים מסובכים כמו לחימה נגד אויבים אסלאמיים רדיקליים או ניצחון במלחמות נגד הגמונים מאיימים.

משולהבים ומוצפים בשמחה, מנהיגים "שמחים" אינם מסוגלים להבין את העימות בין "הברבריות לציביליזציה" המתרחש במזרח התיכון, כפי שתיאר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו בנאומו בקונגרס.

לכל היותר, הם מתרגשים מ"סבל משני הצדדים" בעודם מתרחקים מבעלת הברית האמיתית היחידה של אמריקה במזרח התיכון.

***

עבורי, פנים שמחות ולב אמפתי אינם כישורים מספיקים לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה; הם עלולים אפילו להיות גורמים פוסלים. במקום זאת, אני צריך לדעת איזו מדיניות ינקוט המועמד. ולכן הינה כמה שאלות קונקרטיות לקמלה:

• הִתפארת שהיית "האדם האחרון בחדר" עם הנשיא ביידן לפני שהכריז על נסיגת ארה"ב הפזיזה והחפוזה מאפגניסטן, שהשאירה את הטאליבן עם יותר מ-5 מיליארד דולר בנשק וציוד צבאי אמריקאי מתקדם. האם את עדיין חושבת שזה היה חכם, והאם את מתכננת נסיגות דומות של כוחות אמריקאים, נניח מאזור הגבול עיראק/סוריה/ירדן או טייוואן או מזרח אירופה?
• כיצד את מתכוונת להדוף את איראן, בעודה מגבירה את תוכנית הנשק הגרעיני שלה ומרחיבה את רשת הטרור של שלוחיה, שמאיימים על האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ובאמת מאיימים על הביטחון העולמי? האם את מחכה שאיראן תערוך ניסוי של הפצצה הגרעינית הראשונה שלה, ומה תעשי אז?
• אם/כאשר תצטרך ישראל לרסק את צבא הטרור הנתמך על ידי איראן בלבנון הקרוי חיזבאללה, האם ארה"ב תחת הנהגתך תספק לישראל כל נשק הכרחי כדי להשלים את המשימה במהירות ובאופן משכנע, או שתמנעי נשק מישראל שוב בגלל דאגה לנפגעים אזרחיים?
• במקום להתלונן על תחבושות היגייניות לפלסטינים באזורי הקרב בעזה, האם לא יהיה הגיוני יותר לכפות יצירת אזורי סיוע הומניטרי לאזרחים פלסטינים בסיני, למרות הרתיעה המצרית מלעשות זאת? האם החמלה שלך כלפי הפלסטינים עשויה להוביל לפתרונות יצירתיים בהובלת אמריקה בהקשר זה, ולא רק לביקורת על ישראל?
• האם את מתכוונת להמשיך את המיקוד המקומם של ממשל ביידן-האריס בהטלת סנקציות על ישראלים ימניים שאינך אוהבת, החל ממתנחלים ועד מתנגדי סיוע הומניטרי לחמאס; בעוד שאת מנהלת משא ומתן על הקלה בסנקציות על איראן ומזרימה לרשות הפלסטינית התומכת בטרור עוד דולרים של משלמי המיסים האמריקאים?

המאמר התפרסם במעריב, בתאריך 29.08.2024.

המורשת המשפחתית

בנאום שופע ביטחון עצמי, אופטימיות וחזון מרשים כבשה קמלה האריס את ליבם של באי הוועידה הדמוקרטית בשיקגו. היא הקדישה בחוכמה רבה חלק ניכר מנאומה להצגת המקורות שמהם היא ינקה את מורשתה: את בית הוריה, שופע החום והאהבה, המנסה בכל כוחו להתמודד עם מצוקות כספיות ומכשולים חברתיים שמציבה בפניו האליטה האמריקנית הַשְּׂבֵעָה ורבת העוצמה. היא הקדישה מקום נכבד לְאִמָּהּ, שימאלה האריס (Shyamala Harris), ולנורמות שעל פיהן היא חינכה אותה.

אין ספק שיכולתה לשכנע את בני המעמד הבינוני בארצות הברית שהיא "אחת משלנו", בת המעמד הבינוני שנאלצה להיאבק ב"ציפורניה" כדי להתקדם בסולם הדרגות של החברה האמריקנית, מעניקה לה יתרון רב על טראמפ בהקשר זה. יהיה קל לשכנע את הבוחרים שהוא, בניגוד אליה, גדל עם "כפית של כסף". לכן יכולתו להבין את מצוקתם של בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני קטנה בהרבה משלה. תמונת מצב זו מעמידה בפני טראמפ אתגר קשה למדי במערכת בחירות צמודה זו.

לאורך נאומה היא הדגישה שוב ושוב את מלחמתה כעורכת דין ותובעת למען המעמדות החלשים, ואת אומץ ליבה להתמודד עם גורמים רבי כוח בחברה האמריקנית שאיימו לפגוע בה ובמעמדה. המסר לבוחרים היה בולט: "אני אישה רגישה למודת קשיים ומאבקים, ויש בי האומץ הנדרש כדי למלא את תפקיד נשיא ארצות הברית תחת הסיסמה 'נחושה לפעול למען העם' ". אמריקה, על פי האריס, יכולה להשתחרר מכבלי העבר ולמנות בפעם הראשונה בתולדותיה אישה כמוה לנשיאה.

חולשותיו של טראמפ

בנאומה הרבתה האריס לתקוף בחריפות רבה את המועמד הרפובליקני טראמפ ואת הסכנות הרבות הכרוכות במינויו כנשיא. זאת, על רקע הטיעונים העיקריים הבאים:

א. העדר מחויבות מצידו לעקרונות הדמוקרטיה, ובעיקר להעברת השלטון בדרכי שלום. רמז עבה לטענות על מעורבותו באירועי "גבעת הקפיטול".

ב. טראמפ יפעל למען אליטות שולטות ולא למען העם האמריקני כולו.

ג. הוא הואשם בעבירות חמורות, כולל הטרדה מינית, ואינו ראוי לשמש כנשיא.

ד. כנשיא הוא יבטל זכויות יסוד של אזרחי ארצות הברית.

ה. הוא יפגע קשות במעמד הכלכלי של אזרחי ארצות הברית, תנאי הרווחה, הבריאות והחינוך ובזכותן של נשים על גופן.

ו. הוא יוביל לפירוקה של ברית נאט"ו.

ז. הוא יתחבר אל דיקטטורים בעולם כמו מנהיגי רוסיה וצפון קוריאה.

"אני לא שייכת למחנה הפרוגרסיבי"

בנאומה עשתה האריס מאמץ ניכר להתנכר לדימוי הפרוגרסיבי שדבק בה:

א. היא טרחה להדגיש כי חונכה על ברכי האמונה ועקרונות המוסר המערביים. יחד עם זאת היא לא ציינה, כפי שעשו נשיאים אחרים, את הכנסייה ואת הקשר עם ראשיה. המילה GOD הוזכרה בנאומה רק בהקשר של המשפט המסיים המקובל תמיד אצל מנהיגי ארצות הברית: "הא-ל יברך את ארצות הברית".

ב. היא הבהירה שהיא תומכת בשמירת גבולותיה של ארצות הברית מפני חדירת מסתננים. לדבריה, היא אף יזמה הצעת חוק שעליה הסכימו גם נציגי המפלגה הרפובליקנית, המאזנת בין הצורך למנוע הגירה בלתי מרוסנת לתוך ארצות הברית ובין שימור המורשת האמריקנית כארץ של מהגרים.

ג. היא הדגישה שהיא תומכת בחיזוקו של הצבא האמריקני כדי שיהיה תמיד הצבא החזק והקטלני ביותר בעולם.

ד. היא הבהירה שהיא תשאף לכך שארצות הברית, ולא סין, היא שתוביל בתחומי המדע והטכנולוגיה, ובעיקר בתחומי הבינה המלאכותית וחקר החלל.

תמיכה מסויגת בישראל

בנאומה עשתה האריס גם מאמץ "להתנקות" מן הדימוי האנטי-ישראלי שדבק בה. היא הדגישה את תמיכתה בעסקה שתוביל להחזרת החטופים ולהפסקת אש. לקהל הרחב עמדה זו נראית כעמדה העשויה לשרת את האינטרסים של מדינת ישראל. ואולם, האריס יודעת היטב שהקריאה להפסקת אש, כלומר הפסקת הלחימה, בטרם הגשימה ישראל את יעדיה במלחמה, תוביל לתבוסתה של מדינת ישראל במלחמה זו. היא גם יודעת היטב שעסקה של שחרור כל החטופים אינה עומדת כלל על הפרק.

את תמיכתה המסויגת, יש לאמר, בישראל היא "עוטפת" באמצעות אמירה שגרתית הנישאת בפי כל מנהיג אמריקני: תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, והבטחת יכולתה של ישראל להגן על עצמה. כל זאת, היא קובעת (בנוסח שראש הממשלה הדגיש מתחילת המערכה), כדי שהתקפה נוסח ה-7 באוקטובר 2023 מצד החמאס, שכללה גם תקיפות מיניות, לא תחזור על עצמה.

כיצד זה מתיישב עם הקריאה להפסקת אש, שפירושה המעשי הוא המשך שלטון החמאס ברצועה, אין היא מבהירה. אין גם סיכוי שמישהו ישאל אותה על כך. בכל מקרה היא תוכל לטעון, בצדק רב, שהמתווה שהיא מציעה מקובל על אישים בכירים במערכת הביטחון של ישראל. ומה לנו כי נלין עליה?

לצורך "האיזון הקדוש" האריס עוברת מייד לתיאור סבלם הקשה של תושבי עזה. רבים מהם, היא קובעת, מצאו את מותם במלחמה הקשה, אחרים נפצעו. אלה שנותרו בחיים נאלצים לנוס על נפשם ממקום למקום כדי להימלט מאימת האש המשתוללת ברצועה. הנשיא ביידן ואנוכי, אומרת האריס, פועלים מסביב לשעון כדי להביא להפסקת הסבל הנורא שהמלחמה גורמת.

ולבסוף, איך אפשר בלי זה, האריס חוזרת ומדגישה את זכותם של הפלסטינים לכבוד, לחופש ולהגדרה עצמית. משפט אחד האריס מקדישה לאיראן. לא לפעילותה הגרעינית, אלא לפעילותה נגד אינטרסים אמריקנים באזור ולפגיעתה בחיילים אמריקנים. ומה באשר לגרעין האיראני ההולך ומתקרב לנקודת מימושו? על כך אין לה דבר לאמר.

סיכום

נאומה של האריס בוועידה הדמוקרטית בשיקגו נועד להעניק לה דימוי של מנהיגה בעלת יכולת מנהיגותית, עוצמה רטורית מרשימה וכישרון לסחוף אלפים אחריה. היא הייתה חייבת להשיג זאת כדי להשתחרר מן הדימוי של פוליטיקאית שטחית ורדודה, המצליחה להביך רבים בפרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלה. ייתכן מאוד שהיא תנסה לנצל את מצב המלחמה באזור כדי לדחוק את רגליו של הנשיא ביידן ולהפגין יכולת מנהיגותית במצבי משבר אסטרטגיים.

יעד נוסף של נאומה היה להשתחרר מן הדימוי הפרוגרסיבי שדבק בה. נאומה התאפיין בהדגשת מוטיבים לאומיים משפחתיים, נחישות, אומץ לב, תקווה ואופטימיות המשותפים לרבים מאזרחי ארצות הברית. את באי הוועידה היא הצליחה, ככל הנראה, לשכנע בדבריה.

ואולם, בקרוב מאוד תצטרך האריס "לפרוט לפרוטות" את הצהרותיה הפשטניות בוועידה. אז, בהעדר קהל מגויס, שואג ומריע, כך ניתן לקוות, מול שאלות קשות של מנחים מנוסים בטלוויזיה, יצא המרצע מן השק. אז, יתברר אל נכון האם עמדותיה ה"עצמאיות" של האריס משקפות מפנה בתפיסת עולמה, או צעד טקטי שנועד לרכוש לצידה את המרכז והימין המתון של ארצות הברית.

נאומה של האריס בוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו התנהל בצל הפגנות סוערות מצד גורמים פלסטינים רדיקליים. הללו קראו, תוך שימוש באלימות רבה, למפלגה הדמוקרטית לאמץ קו קיצוני נגד מדינת ישראל, למנוע ממנה נשק שישמש לפגיעה בתושבי עזה וללחוץ עליה למימוש "החזון הפלסטיני". לזכותה של האריס ייאמר שהיא לא הלכה שבי אחר הדרך החנפנית של הנשיא כלפי המפגינים ("they have a point"). היא התעלמה מהם לחלוטין.

על רקע זה, יש להודות, נאומה של האריס מצטייר לעיני אלה שאינם בקיאים ב"אותיות הקטנות" כנאום של תמיכה בישראל. היא הגדירה את החמאס כ"ארגון טרור", והתייחסה מפורשות לפשעים המיניים שביצעו אנשי החמאס במתקפה שלהם ב-7 באוקטובר 2023. גם כאן קשה לנו לקבוע אם התבטאויות אוהדות אלה כלפי ישראל הן צעד טקטי הנובע מדאגה בקרב ראשי המפלגה הדמוקרטית מפני זליגת קולות של יהודים מן המפלגה הדמוקרטית אל המפלגה הרפובליקנית, או, שמא מדובר כאן בגישה עצמאית מאוזנת ופרגמטית יותר של האריס נוכח תמונת המצב הנשקפת לעיניה.

גם סוגיה זו, כך יש לקוות, תְּלֻבַּן בצורה מפורטת יותר בהמשך הדרך. הלחימה המתמשכת נגד החמאס והחיזבאללה והסכנה של עימות נגד איראן יחייבו את האריס להבהיר ביתר פירוט את עמדותיה. גם בעימותים הטלוויזיוניים היא תתקשה "לעמוד מן הצד" ותצטרך לנקוט עמדה ברורה יותר בסוגיית המלחמה במזרח התיכון. בכל מקרה יהיה "מעניין", וזאת בלשון המעטה, בזירה האמריקנית בחודשים הקרובים.

למרות החששות והדיבורים על שחיקת התמיכה הדו-מפלגתית של ארה״ב בישראל נאום נתניהו מוכיח שהברית בין שתי המדינות חזקה ואיתנה.

נאום נתניהו חיזק את הברית המערבית נגד הציר הרדיקלי, והעביר מסר ברור – אויבנו הם אויבי ארה״ב, ישראל נלחמת במלחמה עבור כל העולם החופשי וקרא להקמת קואליציית מדינות נגד האיום האיראני – ״ברית אברהם״, שמרחיבה את הסכמי אברהם ותהווה מעין ברית נאט״ו של המזרח התיכון.

זוהי נקודה חשובה שמבטאת באופן פומבי תמיכה בחזון האמריקאי מתחילת המלחמה, לפעול להקמת ברית הגנה אמריקאית-סעודית, נרמול היחסים עם סעודיה וגיבוש מענה ביטחוני אזורי הולם לאיראן. המסר ברור – ישראל חזקה משמעותה ארה״ב חזקה. הייתה זו גם הזדמנות להתייחס למשלוחי הנשק שארה״ב עיכבה לישראל, באומרו – העבירו אלינו את הסיוע מהר יותר וכך נביא את הניצחון מהר יותר. כך קושר רה״מ נתניהו קשר ישיר בין הסיוע האמריקני לבין השגת המטרה המשותפת של שתי המדינות – ניצחון במלחמה.

על רקע הבחירות הקרבות לנשיאות ארה״ב, נאום נתניהו נגע במספר מחלוקות פנים אמריקאיות ותמרן ביניהן, נתניהו בצדק שיבח את תמיכתו הנחרצת והאיתנה של הנשיא ביידן בישראל מיד עם תחילת המלחמה, אך מבלי לציין מפורשות – גם העביר ביקורת על הסתייגות ממשל ביידן מפעולת צה״ל ברפיח, מחשש לגרימת אבידות אזרחיות רבות בצד הפלשתיני.

בארה״ב הנאום התקבל כמצופה – תומכי המפלגה הרפובליקנית שיבחו את הופעתו של רה״מ, מנגד תומכי המפלגה הדמוקרטיה מבקרים את נתניהו – על כך שנגע בסוגיות שנויות במחלקות בייחס למדיניות ישראל גם בין שתי המפלגות וגם בתוך המפלגה הדמוקרטית עצמה.

נקודת המחלוקת הבולטת ביותר שנשקפה מהנאום עלתה סביב ההפגנות הפרו-פלשתיניות ברחבי ארה״ב. בעוד שחברי הקונגרס הרפובליקנים עמדו והריעו, חברי הקונגרס הדמוקרטים נשארו ישובים בכיסאותיהם. הכמיהה לתמיכת קולות הבוחרים הצעירים בארה״ב במפלגה הדמוקרטית לא מאפשרת להם לתמוך במה שכבר ברור לכל – מאחורי ההפגנות עמדו גורמים אנטי אמריקאיים ואנטי מערביים, בדחיפת איראן, שניסו להשפיע מפנים על ארה״ב ולהביא לכאוס ואנרכיה.

נתניהו בנאומו קרץ לקדנציה שנייה של טראמפ, כאשר דיבר לשבחם של הסטודנטים שהגנו על הדגל האמריקאי ולא נתנו שישרפו אותו באוניברסיטת צפון קרולינה. תשואות חברי הקונגרס נשמעו בקול רם לצד תשואות – ״USA״, כך שלרגע היה נדמה שאנו בעצרת תמיכה של המפלגה הרפובליקנית. האמירה כי ישראל מיתרת שליחת צבא אמריקאי להילחם בשטח – גם היא מתיישבת עם הזרם הבדלני של המפלגה הרפובליקני שמאסה במלחמות מעבר לים שמסכנות את חייהם של חיילים אמריקאים וגוזלת כספי מיסים רבים, בראייתם.

חברי הקונגרס קמו והריעו ללוחמים הישראליים, הגיבורים, שמסמלים את החוזק הישראלי ואת כוחו של צה״ל, שתדמיתו נפגעה בעולם בעקבות ה7 באוקטובר. בנוסף, רה״מ נתניהו הדגיש בנאומו את הנכסיות הישראלית – כך הזכיר לארה״ב שישראל לא רק מפתחת פיתוחים טכנולוגיים-ביטחוניים הגנתיים עבורה, אלא גם עבור ארה״ב.

יש לציין את התמיכה של הנוכחים בדברי רה״מ אודות השארת ירושלים שלמה ואי חלוקתה, סוגיית ירושלים הייתה בין הסוגיות הרגישות ביותר לישראל סביב המשאים ומתנים שניהלה, בתיווך ארה״ב מול הפלשתינים. בבסיס רעיון שתי המדינות עומדת ההכרה בירושלים המזרחית כבירתה של פלשתין. על כן, התמיכה משני צדי הקונגרס בדברי רה״מ בנאומו איננה מובנת מאליה ומעמידה בספק את התמיכה בעקרון שתי המדינות, גם מזווית אמריקאית. סוגיית היום שאחרי קיבלה התייחסות מצד רה״מ שמבהיר כי לעת עתה ישראל תמשיך לשלוט ביטחונית ברצועה על מנת להבטיח כי עזה לא תהווה שוב איום על ישראל, אך מבהיר כי ישראל אינה מעוניינת בשליטה אזרחית ברצועה וקורא לפלשתינים להקים מנהל אזרחי שאינו רוצה להשמיד את ישראל – כל זאת יהיה אפשרי רק לאחר השבת החטופים הביתה ומיטוט חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25.07.2024.

המטרה הרשמית של ביקור נתניהו ב ארצות הברית היא הנאום בקונגרס. ברובד הפורמאלי זהו היעד העיקרי של מסע ראש הממשלה ב ארצות הברית. ואכן להופעתו של ראש הממשלה  בפני הקונגרס יש בימים אלה משמעות מדינית מן המעלה הראשונה. היא מפגינה בעליל את ההכרה של המעצמה הגדולה בתבל בחשיבותה של מדינת ישראל כ"נכס אסטרטגי" מן המעלה הראשונה עבור מדינות המערב בכלל, ו ארצות הברית בפרט.  כל זאת, למרות המכה הקשה שהיא קיבלה בעקבות מתקפת החמאס עליה ב-7 באוקטובר 2023, פינוי עשרות אלפי ישראלים ויצירת אזור חייץ בתוך שטח ישראל, והירתעות מופגנת מעימות עם חיזבאללה.

בהיבט פוליטי פנימי נאום נתניהו בקונגרס מבטא גם הבעת הוקרה והערכה לראש הממשלה (זו הפעם הרביעית) נתניהו, שהוביל את המערכה הן בדרום מול החמאס, הן בצפון, מול חיזבאללה, והן מול איראן. כל זאת, תחת לחצים כבדים – פנימיים וחיצוניים חסרי תקדים.

ואולם, במישור המעשי, חשיבותו העיקרית של הביקור היא בשני המפגשים שייערכו בוושינגטון: האחד עם הנשיא המכהן, ג'ו ביידן, והשני – עם סגנית הנשיא ומועמדת המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, קמילה האריס. אין ספק שבמפגשים אלה ייעשה מאמץ עילאי מצד ראש הממשלה והצוות שנלווה אליו להגיע עם הממשל להבנות אסטרטגיות הן באשר לעסקה מול החמאס, שתכלול החזרת שבויים ותצמצם את הלחץ הפוליטי עליו מבית, הן בסוגיית לבנון והחיזבאללה.

אבל בעיקר, בעיקר, המאמץ של ראש הממשלה יוקדש, להערכתנו, להשגת הבנות מרחיקות לכת בסוגיית איראן והיכולת לנטרל את מעמדה כמנהיגה של "ציר הרשע" במזרח התיכון.

זוהי שעת רצון להכרעה אסטרטגית בסוגיה זו הנחשבת, ובצדק, כחיונית לעצם קיומה של מדינת ישראל. מעולם, כך נראה, לא היה לישראל "חלון הזדמנויות" כל כך "מפתה" כמו שיש לה עכשיו: הנשיא ביידן נמצא ב"שעות דמדומים", ונוטה, קרוב לוודאי, כמו מנהיגים רבים אחרים, להעניק משקל רב לשאלה: כיצד הוא ייזכר בהיסטוריה.

אהדתו הרבה לישראל ותמיכתו בה לאורך שנים ארוכות נפגמה במידה מסוימת  בשנה האחרונה על רקע המחלוקות סביב המלחמה ברצועה. קיימת אפשרות סבירה שבשלהי ימיו ירצה הנשיא ביידן להיזכר כנשיא שסייע לישראל להסיר מעליה איום של השמדה. לנגד עיניו תעמוד, קרוב לוודאי, דמותו של הנשיא טרומן, אף הוא איש המפלגה הדמוקרטית, שפגע לא מעט במדינת ישראל במהלך כהונתו. אך שמו בעיני העם היהודי ייזכר לדורות כמי שהכיר במדינת ישראל בשעתה הקשה והגורלית.

מעבר לכך, זוהי שעת רצון גם מכיוון שהאיום האיראני שהיה עמום למדי עד כה נראה עתה הרבה יותר מוחשי בעיני המערב. זאת, בין השאר על רקע: הירי המאסיבי וחסר התקדים של מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל; הפעילות של החות'ים בתימן, בני בריתם של האיראנים, לפגיעה בתעבורה הימית של המערב; האיום של נסראללה לפגוע בקפריסין; הפגיעה של גורמים תומכי איראן ביעדים אמריקנים, בעיקר צבאיים, בעיראק. כל זאת על רקע הברית ההולכת ומתרקמת בין סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה המציבה איום כבד על המערב כולו. נקווה כולנו שהזדמנות היסטורית זו לא תוחמץ.

פרופ' זכי שלום: קשה לדעת מה יהיו התוצאות. מובן שהנשיא כשל והדימוי שלו ירד בצורה מאוד קשה, אבל יחד עם זאת זה לא בהכרח מביא למצב של שינוי. יכול להיות שיחליטו להשאיר אותו על כנו, להשאיר אותו לעימות השני שלא ברור איך הוא יהיה. לא בטוח שאנחנו הולכים למערבולת בפוליטיקה הפנים אמריקאית", אומר פרופ' שלום הסבור כי לצד האפשרות שביידן יישאר להמשך ההתמודדות "האפשרות השנייה היא שהוא יפרוש ויהיה תהליך מוסדר של מציאת מחליף בצורה מכובדת ומסודרת.

הראיון המלא התפרסם בערוץ 7, בתאריך 30.6.2024.

סקר הרווארד-האריס בארה"ב, שנערך בכל חודש, מגלה נתונים ומגמות בולטות ביחס לעמדות הציבור האמריקני על המלחמה בעזה, חמאס, תוכנית הגרעין האיראנית והמזרח התיכון בכלל. חשוב מכך, מהסקר עולה כי עמדות הציבור הפוכות מאלה של הממשל , מה שיכול לשחק לידי ישראל בעמדתה מול הבית הלבן.

הסקר לחודש מאי פורסם בשבוע שעבר, ובוצע לפני כשבועיים באמצעות שאלונים אינטרנטיים בקרב 1,660 מצביעים רשומים. הסוקרים מקפידים על אמות המידה שיהפכו את הסקר למייצג ככל האפשר, ובוחרים משיבים ממגוון רקעים, גילים, הזדהות פוליטית, מצב כלכלי ועוד. פרופ' קובי מיכאל ופרופ' גבי סיבוני ממכון משגב עוקבים אחר תוצאות הסקר כבר זמן רב, ועתידים לפרסם מאמר שינתח לעומק את ממצאיו. אביא כאן חלק מהתוצאות המשמעותיות ביותר שעלו בסקר ביחס לישראל, וגם אדגיש את המשמעות שלהן.

נפתח בנתונים כללים על התפיסה של ישראל בארה"ב: בשאלה על המוסדות או הגופים האהודים ביותר על האמריקנים ניצבים במקום הראשון הצבא, המשטרה, הבולשת הפדרלית ופייסבוק. מתחתיהם, במקום החמישי והשישי בהתאמה, עומדות אוקראינה וישראל – שמקדימות, למשל, את בית המשפט העליון, טוויטר, פוקס ניוז ועוד. ציונים נמוכים מאוד נתנו הנסקרים למחאות הקמפוסים ולרשות הפלסטינית, בעוד שחמאס הגיעה למקום האחרון והלא מכובד עם 6 אחוזי אהדה בלבד בקרב הציבור האמריקני.

אחת השאלות הישירות ביותר בסקר היא "במי אתה תומך יותר בסכסוך, בחמאס או בישראל?". לצד 80 אחוזי תמיכה משמעותיים בישראל, 69 אחוזים נוספים השיבו שישראל מנסה להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בעזה. בשאלות נוספות סברו כ-70 אחוזים שהמשבר בעזה נוצר באשמת חמאס – וחשוב מכך, מדובר בקביעה חד-משמעית גם כאשר עורכי הסקר מפלחים את התשובות לפי קבוצות גיל ואהדה פוליטית. לבד מקבוצת הגיל של 18-24, כל המשיבים תומכים בישראל באופן מובהק.

אגב, חשוב לציין שהאהדה לישראל איננה מגיעה משום מקום: רוב גדול ממשיבי הסקר, 73 אחוזים בסך הכול, ציינו כי הם עוקבים מקרוב או מקרוב מאוד אחרי המלחמה בעזה, כך שהם מודעים למצב כאן.

חשוב מכך, ואולי בניגוד לדימוי המקובל במחוזותינו, גם אצל הדמוקרטים ישנה תמיכה גבוהה מאוד בישראל: בחלוקה לנטייה פוליטית, 85 אחוזים מהרפובליקנים תומכים בישראל, ואילו בצד השני של המפה, אצל הדמוקרטים, 72 אחוזים מהמשיבים אמרו שאהדתם נתונה למדינה הציונית – רוב גדול וברור.

הדברים נכונים גם ביחס לקבוצות הגיל: לרוב התמיכה בישראל ניכרת יותר בקרב קבוצות גיל מבוגרות יותר, אך גם הדורות הצעירים תומכים בישראל – באופן אובייקטיבי, ובוודאי אם מציבים את האהדה אליה ביחס לחמאס. ניקח למשל את קבוצת הגיל ה"בעייתית", 18-24: 57 אחוזי תמיכה בישראל בסך הכול, לעומת 43 אחוזים לחמאס. ברור שהיה ניתן לבקש שיעור תמיכה גדול יותר, וכך אכן קורה ככל שהגיל של המשיבים עולה, אולם גם במקרה זה הנטייה של הנסקרים ברורה. אגב, מגמה זהה לחלוטין עולה גם בשאלה על ניסיונה של ישראל להימנע מפגיעה באזרחים – רוב מוחלט בקרב כל הגילים מאמין לישראל.

פוליטיזציה של מדיניות החוץ

איך מסבירים את הפערים הללו? מה יכול להצביע על כך שההנהגה האמריקנית תוקפת את ישראל ומנסה להצר את צעדיה, בעוד שאהדתו של הציבור בארה"ב נתונה לישראל?

מתברר שלנסקרים עצמם יש תשובה בעניין: האמריקנים סבורים שהנשיא ג'ו ביידן והממשל פשוט אינם מנהלים מדיניות נבונה ביחס לישראל – רק 36 אחוזים תומכים באופן הניהול האמריקני של המשבר מול חמאס, וככל הנראה מדובר בביקורת על הנשיא מימין ומשמאל. אגב, רבים מהם סבורים שהניהול הלא מוצלח נובע מפוליטיזציה של מדיניות החוץ האמריקנית: 53 אחוזים ממשיבי הסקר, כולל כ-40 אחוזים מהדמוקרטים, סבורים שמדיניות ביידן כלפי ישראל אינה נקבעת רק בהתאם לאינטרסים האמריקניים אלא היא תוצאה של פוליטיקה פנימית בארה"ב, האיומים על הנשיא מהבייס הדמוקרטי וניסיונו להיבחר בשנית לנשיאות.

לו היו משיבי הסקר בנעליהם של מקבלי ההחלטות, ברור להם – מה שנראה נכון גם לרוב הישראלים  – מה יש לעשות בכל הקשור למלחמה בעזה: שני שלישים מהנסקרים ציינו שהפסקת אש ברצועה יש להחיל רק אם כל החטופים ישוחררו וחמאס יודח משלטונו, כולל הסכמה ברורה בקרב בוחרי הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד. כאן, אגב ניכר הפער הבין-דורי: בקבוצות גיל צעירות יותר בולט הרצון להשיג הפסקת אש גם לפי המצב הנוכחי בשטח, כאשר רק בגיל מבוגר יותר מתנים המשיבים את הפסקת האש בהחזרת החטופים והדחת חמאס.

גם בשאלה שעמדה בזמן הכנת הסקר על הפרק – האם צה"ל צריך להיכנס לרפיח – רוב עצום של שלושה רבעים סבור שישראל צריכה הייתה להוציא לדרך מבצע עיר הדרומית. זו הסכמה מדהימה, חוצת גילים ומפלגות, שבכל גיל ובכל נטייה פוליטית מסתכמת ביותר מ-60 אחוזים. באותו עניין, ההחלטה של ביידן לא לשלוח נשק לישראל נתפסת בעיני רוב המשיבים, 56 אחוזים, כחיזוק לחמאס ותומכיו, ו-58 אחוזים סבורים שהיא פוגעת במשא ומתן לשחרור החטופים. במענה לשאלה ישירה אם ביידן צריך להמשיך לספק לישראל אם תיכנס לרפיח, רוב בולט, 57 אחוזים, אמרו שיש להמשיך לשלוח לה אמצעי לחימה.

הסקר גם לוקח צעד לאחור ומסתכל על המזרח התיכון בפריזמה רחבה יותר: שלושה רבעים מהמשיבים, בהסכמה חוצת גילים, תולים את האשמה למשבר הנוכחי באיראן, ו-69 אחוזים סבורים שהיא מקור ההסלמה הכוללת במזרח התיכון. בזמן שהממשל נמנע כמה שיותר מהתנגשות כלשהי עם האיראנים, ולו הזעירה ביותר, 84 אחוזים מהאמריקנים סבורים שאיראן היא סכנה לעולם. רוב מוחץ של 80 אחוזים – וגם כאן, בכל קבוצות הגילים, ללא יוצא דופן – חושבים "שיש לעצור אותה מלהחזיק בכלי נשק גרעיניים". בשאלה ההפוכה, רק 34 אחוזים סבורים שיש לנהל משא ומתן עם איראן, ו-63 אחוזים חושבים שממילא היא תפר כל עסקה שתיחתם איתה. דרך הפעולה הדרושה מול איראן, אם כן, ברורה לאזרח האמריקני הפשוט: 66 אחוזים ממשיבי הסקר תומכים בסנקציות על איראן ובבידודה הבינלאומי.

אבל התפיסה של מדיניות החוץ האמריקנית, לפי הסקר, היא רק תסמין לאופן שבו האזרחים בארה"ב מביטים על הממשל שלהם. רק שליש מהאמריקנים חושבים שארה"ב צועדת "בכיוון הנכון", וכמעט מחצית מהמשיבים סבורים שמצבם הכלכלי רק הולך והופך גרוע יותר. למען ההגינות יש לציין כי לפני שנתיים, באמצע הקדנציה של ביידן, מספר המשיבים שענו כי מצבם הכלכלי מידרדר היה גדול יותר, אך בכל מקרה מספר גדול בהרבה של משיבים הביע את שביעות רצונו בסקרים שנערכו בזמן קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. בכלל, שיעור התמיכה בביידן עומד על 44 אחוזים בלבד, ואילו יותר ממחצית מהמשיבים לסקר, 55 אחוזים, סבורים שטראמפ עשה עבודה טובה כנשיא.

בהערת אגב, נתון זה גם עקבי לרמת האהדה שרוחשים המשיבים לדמות פוליטית בארה"ב: טראמפ ניצב במקום הראשון, אלן מאסק שני, וביידן רק חמישי. לפניו עומדות דמויות כגון רוברט קנדי ג'וניור או רון דה-סנטיס. ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא במקום גבוה יחסית, לפני אנשים כמו יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון או מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. אחרונות ברשימה, מעניין לציין, הן חברות הקונגרס הפרו-פלסטיניות אילהן עומר ורשידה טאליב.

למרבה הצער, האמריקנים מרגישים "תקועים" עם המועמדים שיש להם לנשיאות: ביידן, בעיני רוב גדול של המשיבים, מבוגר מדי לתפקיד ואף אינו כשיר מנטלית לכהן כנשיא. רוב המשיבים גם סבורים שביידן סייע לענייני בנו, האנטר, להעלים מס – מעשה שבעיני כמעט שלושה רבעים מהמשיבים מהווה עילה להדחה של הנשיא. במקביל, יותר ממחצית ממשתתפי הסקר סבורים שטראמפ ביצע פשעים פליליים, ו-50 אחוזים בדיוק סבורים שהוא מהווה איום ישיר על הדמוקרטיה האמריקנית.

נשק יום הדין

אחרי כל הנתונים האלה, כדאי לחשוב מה המשמעות שלהם ומה אפשר לעשות איתם. ראשית, מעניין לראות כיצד האזרחים האמריקנים ניחנים, לפי הסקר, בהיגיון בריא ובמחשבה עקבית ביחס לסכסוך במזרח התיכון. מנהיגיהם, לעומת זאת – שאולי רק מסתכלים על מצב הסקרים לבחירות לנשיאות, וניזונים מעצות של דיפלומטים ואנשי יחסי ציבור שמחזיקים בהטיה ביחס למצב – רואים מציאות כנראה שונה לחלוטין. דגש חשוב: לא מדובר בנתונים מבודדים רק מהסקר שבוצע במאי, אלא זו מגמה שעולה וצצה בכל הסקרים האחרונים של הרווארד.

אם בוחנים את הנתונים של הסקר, ברור שהממשל אינו יכול להמשיך במדיניות החוץ שלו ביחס לישראל לאורך זמן. הוא אינו יכול להמשיך לרצות את הפלסטינים ולבלום את ישראל מבלי שיסתכן בתשלום של מחיר בולט שעלול לבוא לידי ביטוי גם בקלפיות בעוד פחות מחצי שנה. בוודאי הדברים נכונים כאשר מדובר במהלכים משמעותיים או קיצוניים יחסית, כגון הקפאת משלוחי נשק. אומנם האמריקנים לא שמים את יחסי החוץ ככלל בראש סדר העדיפויות שלהם, ואם ביידן יפסיד את הבחירות – כנראה זה יהיה בגלל עניינים שקשורים למדיניות הפנים. אבל אין משמעות הדבר שלא אכפת להם מיחסי החוץ של ארה"ב, והסקר מעיד על כך בבירור.

נקודה חשובה אחרת: הממשל תמך בישראל במשך חודשים ארוכים, שלח לה נשק ותחמושת, וגם הוויכוחים על צורת הפעולה לא גרמו לבית הלבן לכפות על ישראל עצירה של המלחמה. בעבר, כשהממשל רצה לעצור את ישראל בנקודה מסוימת – כמו למשל במשבר מכירת מטוסי הפלקון לסין – הוא ידע לעשות זאת. אבל עוד יותר מחמם לב שגם אחרי כמעט תשעה חודשי לחימה, מרשים לגלות עד כמה התמיכה הציבורית שקיימת בארה"ב לישראל עוד יותר איתנה וחזקה, אינה נחלשת, ועומדת בקנה אחד עם כל האינטרסים של ישראל.

הממשלה בירושלים צריכה למנף את המצב הזה. היא צריכה לפנות לקהלים רחבים ככל שאפשר בציבור האמריקני ולהמשיך להסביר את עצמה, כדי לתקף את התמיכה בה ולהשאיר את נתוני התמיכה ככל האפשר על כנם. יתרה מכך, בדו-שיח עם הממשל ישראל צריכה להביא את הנתונים האלה כעדות לצדקת דרכה, וגם לנופף בהם כעדות למנופי הכוח שיש ברשותה מול הממשל אם יתמיד להתנגח איתה בפומבי. בדרך זו אפשר לנסות להעביר את הדיונים על המחלוקות לחדרי-חדרים, כדי לפתור אותם בצורה אינטימית, ולהגיע להבנות גם ביחס לנושא האיראני – כשברור שהציבור האמריקני מבין את הסכנה שיש בתוכנית גרעין איראנית ומעוניין למנוע אותה.

ישראל יכולה גם להשתמש ב"נשק יום הדין" שלה: נאום של רה"מ נתניהו בפני בתי הקונגרס על איראן, הפלסטינים והמלחמה, המחלוקות מול הממשל והתוכניות לעתיד. התמיכה הציבורית האיתנה בישראל שקיימת בארה"ב, היכולת של נתניהו לפנות באנגלית לקהלים אמריקניים גדולים, והאופן שבו בעבר כבר העז לצאת נגד הממשל בפומבי – זה סיכון שנשיא אשר מתמודד על כהונה נוספת בוודאי לא ירצה לקחת.

אבל אולי הנקודה שהכי בלטה לי ביחס לנתונים האלה היא הצרימה בינם לבין תיווך המציאות בחודשי המלחמה הארוכים. גם כשנראה שקשה לנו בזירה המדינית, גם כשאנחנו שומעים הרבה פעמים בחדשות על המשברים ביחסים עם ארה"ב ועל התמיכה המתערערת בישראל – חשוב לזכור שלא תמיד כך הם פני הדברים. צריך רק לצלול לעומק הנתונים ולראות שלרוב לאזרחים יש היגיון בריא והם רואים נכוחה את המצב כפי שהוא. חבל שההנהגות שלהם לא פועלות באופן דומה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29.5.2024.

"מומחי" הפוליטיקה בתקשורת ובעיתונות בישראל מתקשים בהבנת ההתנהגות האמריקאית. כיצד שינתה ארה"ב את פניה ב-180 מעלות מתמיכה בישראל בימיה הראשונים של המלחמה למקום שבו היא מתפקדת כעת כמגן לחמאס; מההבנה שהפרדיגמה שלה קרסה יחד עם הפרדיגמות השלטוניות המקבילות בישראל – "הם עכשיו מבינים את זה", או כמו שהישראלים אומרים, "ירד להם האסימון" – למצב שארצות הברית לכאורה מחזקת מדיניות שנראית כנובעת מאותן פרדיגמות כושלות? הימין שואל: "מה קרה לאמריקאים?", והשמאל ממהר לשאול: "מה נתניהו עשה כדי לדרדר את היחסים עם ארה"ב מעמדת תמיכה כזו?".

אני מאמין שיש לי קצת תובנות בנושא שיכולות לעזור לישראלים להבין טוב יותר את המצב. שירתי במשרד החוץ האמריקאי בתפקיד מדיני בכיר במשך שנים מספר, ולאחר מכן בבית הלבן כיועץ בכיר לסגן הנשיא בין השנים 2001–2007. לאחר מכן הייתי יועץ בכיר של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון תחת הנשיא טראמפ. בנוסף שירַתי במשך עשור בפנטגון כקצין מודיעין בכיר. הרשו לי לתאר לכם את מה שלמדתי בנוגע למנטליות של הבירוקרטיה שאיתה אתם מתמודדים.

ראשית, הרשו לי לשים בצד את האידאולוגיה ואת האופן שבו ממשל זה הגיב להתמוטטות הפרדיגמות – הוא פשוט חזר עליהן שוב ושוב. הוא ראה ב-7 באוקטובר אישור להכרח שבהקמת מדינה פלסטינית תחת אש"ף ולצורך להגיע למכנה משותף אסטרטגי עם איראן כדי לייצב את האזור – אבל נשאיר זאת למאמר אחר. הממשל מעולם לא זנח את הפרדיגמות שלו, אבל עובדה זו אינה מסבירה את ההתנהגות הפרו-ישראלית של אוקטובר.

לצורך זה יש לבחון את התרבות של ממשלת ארה"ב, ובפרט את הכוח הבירוקרטי ואת האתוס של משרד החוץ האמריקאי. זהו המפתח להבנת מה שבאמת קרה מאז ה-7 באוקטובר.

ראשית, לא מדובר במשרד חוץ, אלא בסופר-משרד הנמצא מעל כולם עם תפקידים שהם אפילו פנים-ארציים, וכוחו בנוגע למדיניות החוץ מאפיל אפילו על זה של משרדי חוץ מקבילים במקומות אחרים ועומד מעל כל שאר המשרדים.

עדיף להתייחס למועצה לביטחון לאומי של ארה"ב (NSC) בממשל זה כאל שאלה אידאולוגית, מכיוון שהיא בסופו של דבר גוף פוליטי, לא בירוקרטי. זהו כוח משמעותי שיש להתחשב בו, אבל שוב, גם את זה עדיף להשאיר למאמר אחר. עם זאת, הכיוון של ה-NSC אינו סותר בממשל זה את ההטיה של משרד החוץ, שמאויש יותר ויותר על ידי פרוגרסיבים צעירים, דמויות בכירות יותר המתואמות עם הסחף המתקדם של הממשל, ואנשי שירות חוץ מקצועיים שהשקיעו את כל הקריירה שלהם בקידום אותן פרדיגמות שקורסות ושמתקשים לזנוח רעיונית את מפעל חייהם.

כאשר נקבעים קווי מדיניות, ל-NSC אין בירוקרטיה רחבה משל עצמה. לכן, היא מטילה את הכתיבה והניסוח של המדיניות על לשכות רלוונטיות – כשמבחינת מדיניות החוץ כמעט תמיד מדובר על מחלקת המדינה. כמו בכל ארגון גדול, מי שמופקד על ניסוח המדיניות מגדיר את המדיניות – כל מה שמגיע לאחר מכן הוא תיקונים תגובתיים, לא ניסוח מלכתחילה.

גם לסוכנויות המודיעין – שהכוח שלהן מגיע משליטה והפצה של מידע, כולל על מה שהנשיא עצמו רואה – יש כוח ניכר. אבל מאז ג'ורג' טנט, סוכנויות הביון היו פעילות יותר ויותר ביישום, שלא לדבר על גיבוש מדיניות – וזו בעיה. אם ראש המודיעין מעצב מדיניות, אז כמה אובייקטיביים יהיו המידע והניתוח שיפיקו הפקידים שתחתיו אם הם יתחילו לסתור את המדיניות שעליה המנהל בנה את המוניטין שלו – כמו תוכנית טנט (1998–2001)?

יתרה מכך, כיום, סוכנויות המודיעין מנוהלות על ידי ביל ברנס, שהוא איש משרד החוץ שטיפס בדרגות עד לתפקיד זה, ושמגלם במידה רבה את התחזית והשיטות התפעוליות של מחלקת המדינה. למשרד ההגנה בממשל הזה – בניגוד לממשלות אחרות – ייצוג מועט מאוד בכל הנוגע לגיבוש המדיניות. במילים אחרות, ברגע זה, ה-CIA אינו מתפקד בדרכים השונות מבחינה תרבותית מהדרך שמחלקת המדינה פועלת בה; הוא שותף כרגע לתרבות הכוללת של מחלקת המדינה.

אז מה היא התרבות הזו? לא אפתיע אם אציין שיש סיבות מבניות לכך שמשרד החוץ פרו-ערבי יותר מאשר פרו-ישראלי. זו אינה טעות. אבל גורם המוטיבציה האמיתי של פקידי משרד החוץ בעשורים האחרונים היה באופן עקבי לטפח שליטה. מדינות גאות וחזקות כמו יפן והודו מתלוננות על כך לעיתים קרובות, בנוסף למדינות רבות אחרות.

השאיפה לשליטה היא פחות אידאולוגיה מאשר צורך בשליטה. במובנים מסוימים, היא מגיעה משני גורמים: ראשית, העובדה ששירות החוץ מסתכל על משרד החוץ הבריטי כמודל כבר יותר ממאה שנה, עם רצונו לשמירה על שליטה קולוניאלית. ושנית, המלחמה הקרה ומדיניות הבלימה העולמית חייבו יצירת בריתות כדי להדוף את האיום הגדול מברית המועצות. מכאן ההצעה האטרקטיבית העומדת במרכז כל המדיניות של משרד החוץ כלפי בעלות ברית: "ותרו על חלק קטן או גדול מריבונות ההגנה שלכם ומחופש התמרון הבלתי מוגבל, ובתמורה לכך נפרוש עליכם שמיכה חמה של הגנה". אין אף מדינה שיכולה לוותר בקלות על ההבטחה של גיבוי ממעצמות-על, ולכן זו הפכה לשיטת פעולה המאפילה על כל היחסים של מחלקת המדינה עם בעלות בריתה.

אבל מה בנוגע ל-7 באוקטובר? איך דבר זה מסביר את העובדה שארה"ב הפכה מידידותית להפליא לעוינת?

שוב, אובדן שליטה הוא הדבר המטריד ביותר עבור הפקידות במחלקת המדינה, בין אם מדובר בשליטה פנימית בממשלת ארה"ב או אל מול ממשלות זרות. כדי לשמור על תפקידה המרכזי בקביעת מדיניות הפנים או כדי לבסס מחדש שליטה חיצונית על נסיבות ומדינות אחרות, מחלקת המדינה תיטה לעתים קרובות לכיוון תמיכה במדיניות או באומה שהיא עצמה אינה אוהבת, כך שהשליטה – ולעיתים קרובות ניסוח טיוטת המדיניות הנובעת מכך – תהיה בידיה. ראיתי זאת בעצמי. בכל פעם שהיה ברור שוועדת המנהלים ב-NSC (הפקידים הרלוונטיים בדרג הקבינט פחות הנשיא עצמו) קבעה נחרצות העדפת מדיניות מסוימת, פקידי משרד החוץ אימצו במהירות את המדיניות שהם סלדו ממנה כדי שניתן יהיה לתת להם את הניסוח של המדיניות – שאותה הם יכלו לאט לאט לתמרן בחזרה לעמדתם.

כך הפך נאום גן הוורדים של הנשיא בוש בשנת 2003 – עם הקווים המנחים הברורים שלו שלפיהם ארה"ב אינה יכולה להתייחס לשום הנהגה פלסטינית נגועה בטרור או שחיתות כאל בת-שיח – למפת הדרכים לשלום בשנת 2004-5 – שהייתה תוכנית לבניית מדינה פלסטינית סביב אש"ף ואבו מאזן המושחתים. העט לניסוח מדיניות זו ניתן על ידי ברוס ריידל, המנהל הבכיר ב-NSC למזרח התיכון, ל…ביל ברנס, שהיה אז עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב, ולידי הצוות שלו. ראיתי את זה קורה גם עם המדיניות בנוגע לאיראן בשנים 2003-4, אם כי חלק מתהליך זה עדיין מסווג ולכן לא יידון כאן.

אז מה קרה בין ה-7 באוקטובר להיום בנוגע לישראל?

בעיקרון, הקונצנזוס בישראל – שלפיו ממשלת ארה"ב הייתה בהתחלה מבחינה רגשית, חומרית, והכי חשוב רעיונית, בצד של ישראל – שגוי. האסימון מעולם לא נפל. ממשל ביידן מעולם לא זנח אף אחת מהזיותיו שהיו קיימות עד ל-6 באוקטובר. במקום זאת, הוא ראה שהאיום הגדול ביותר הוא שישראל תהרוס את הפרדיגמות שעליהן נבנה בית הקלפים של מדיניות ארה"ב. כלומר, החשש הגדול ביותר בוושינגטון היה שישראל תנקוט פעולות שתהרוסנה את רעיון שתי המדינות לפי פרדיגמת אש"ף (אוסלו 2.0), ושהסלמה ישראלית פוטנציאלית נגד חיזבאללה (ואז החות'ים) תאיים על הפרדיגמה של הצורך להגיע לאסטרטגיה אזורית משותפת עם איראן (JCPOA 2.0).

יחד עם זאת, הייתה הבנה שישראל נפגעה כל כך קשה ושהיא במצב נפשי כל כך רעוע עד שהיא עלולה להתפרץ, להקדים ולפעול בצורה נחרצת ובלתי נשלטת בכיוונים רבים. ואז הציווי המיידי של המדיניות הפך לשאלה: איך לקבל שוב שליטה על פעולותיה של ישראל? בהתאם למסורת, הדרך הטובה ביותר הייתה לרתום את ישראל – למהר ולהיות יותר פרו-ישראלית מישראל – וזאת כדי לזכות באמונה ולהשפיע על פעולותיה, ואז עם הזמן לכופף אותה לאט לאט לתוך הפרדיגמה. נושאות מטוסים נפרסו, טילים חות'יים הופלו ומשלוחי נשק רבים הועברו.

יש סבירות שהנשיא ביידן עצמו פעל מתוך ידידות. למעשה, כנראה זה אכן היה המצב. אבל אלו מאיתנו שחיים בוושינגטון ראו במשך שנים שעבור כל אמירה נשיאותית בממשל זה, יש להמתין שמשרד החוץ ודובר ה-NSC יפרשו אותה במסגרת המדיניות האמיתית – לעיתים קרובות בניגוד ישיר למה שהנשיא אמר. דוברת הבית הלבן, ג'ן פסקי, אמרה פעם כי יש לחכות שדובר הממשל יגיד לך מהי המדיניות הרשמית במקום להסתמך על דברי הנשיא. במילים אחרות, בממשל הזה, הנשיא ביידן אינו המעצב העיקרי של המדיניות האופרציונלית.

בישראל – לא הימין ולא השמאל – לא ידעו להעריך כי זו מעולם לא הייתה ידידות אמיתית שהתגלתה מחדש, אלא רק פרישת שמיכה חמה על ישראל כך שהיא תירגע, תשתהה ואז תחזור לתלות אסטרטגית ניתנת לשליטה.

פורסם באתר מידה, בתאריך 16.5.2024.

כאזרחית ישראלית שהתרגשה לראותך בישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר האיומים, ולשמוע אותך מכריז שאדם אינו חייב להיות יהודי כדי להיות ציוני, אני מבקשת היום לפנות אליך בנימה אישית, לא פורמלית, וללא משוא פנים. ראשית, אני חשה שאתה נושא עמך מטען רגשי עמוק, שמקנה לך אפשרות אנושית אמיתית לכאוב את כאבו של העם היהודי.

אני מרגישה שאתה מבין את צדקת הדרך של העם שלי, הגם שהוא כמובן אינו חף מטעויות, ומכיר בו ככזה שהקדוש ברוך הוא בחר בו מכל העמים, בעיקר כדי להאיר את העולם ולפעול לתיקונו. אני גם מבינה ומכירה בקשיים שעמם הינך מחויב להתמודד, למול תומכיך וחלק מחברי מפלגתך באשר לתמיכתך במדינת ישראל ובמאבק הצודק שלה עם אינספור אויבים.

מהמקום הזה, כבוד הנשיא, אני מבקשת לשתף אותך במועקה הגדולה שלי נוכח בחירתך לקרוא לישראל שלא להגיב למתקפה האיראנית על מדינת ישראל כדי להימנע, לדבריך, מלהוביל למלחמה אזורית משמעותית. כבוד הנשיא, אנו כבר במלחמה אזורית! אלא שמשום מה, המערב בוחר להיוותר בחשיכה אל מול חזון האימים שמטפח משטר האייתוללות באיראן. כמי שמיטב יכולות המודיעין עומדות לרשותו, אינני יכולה לדמיין שהאידיאולוגיה והשאיפות הללו נותרות נסתרות מפניך.

חתירתה של טהרן להקמת "תאים" שקטים במערב, לרבות באירופה, בקנדה, באוסטרליה, וכמובן בארה"ב, מזמן הייתה צריכה להדליק נורה אדומה לכל בר־דעת באשר לשאיפותיה. וכמובן החתירה המתמדת מנגד של קטאר, שמטפחת תאי תמיכה משל עצמה ליום הדין, בדמותם של האחים המוסלמים הסונים, הפזורים זה מכבר לאורך ולרוחב המעצמות הגדולות והמשגשגות בעולם, ובראשן כמובן בארה"ב של אמריקה.

אדוני הנשיא, הרי בעקבות מופע האימים של איראן, בדמותם של למעלה מ־300 טילים שכוונו לערי ישראל, קשה לדמיין שהצהרת הכוונות של המשטר האיראני בדבר השמדתה של מדינת ישראל הינה ריקה מתוכן, ושבשילוב תחושת המסוגלות והיכולות האיראניות היא לא תהסס לפעול למימושן. בעיקר, אם היא תחוש את ההיסוס של מדינות המערב לעצור בעדה.

ביוני 2014 החליט נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, לתת אור ירוק לקואליציה מאוחדת של פתח וחמאס, והותיר את ישראל בודדה בהתנגדותה לממשלה פלשתינית. למרות הישארותה לבד, ישראל התעקשה על עמדתה המתנגדת נחרצות לממשלה שטוו בעורמה מחמוד עבאס ואיסמעיל הנייה.

כמעט כל מנהיג מערבי היה מוכן לבלוע את ההונאה הפלשתינית שלפיה "טכנוקרטים" ינהלו את הרש"פ, כשבפועל הם היו רק ממלאי-מקום לבעלי הכוח האמיתיים בפוליטיקה הפלשתינית (כלומר, חמאס). כמעט כולם היו מוכנים להעמיד פנים כאילו שהם אינם יודעים שג'יהאדיסטים נתמכי אירן, המחויבים לרצח היהודים בארץ ישראל, עתידים לקבל סיוע מערבי וליהנות משיתוף פעולה דיפלומטי.

איש לא היה מוכן להודות שהרשות הפלשתינית כבר אינה מתפקדת, שמדינה פלשתינית הפכה לרעיון מסוכן, ושלישראל אין שותף פלשתיני אמיתי לתרחיש שלום של שתי מדינות. אובמה והאירופים לא היו מסוגלים להכיר בכל אלה, משום שהם השקיעו כל כך הרבה ברשות ובעבאס, והרבה יותר פשוט היה לצאת נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולציירו כמכשול לשלום.

ההתרחקות האמריקנית מישראל הייתה שיטת הפעולה של אובמה מהיום הראשון. קשה לשכוח כיצד במרס 2014 הזהיר כי ישראל תעמוד בפני בידוד בינלאומי וסנקציות ממדינות וארגונים בכל העולם אם נתניהו לא יאמץ את הצעתו למדינה פלשתינית.
בהמשך, קונן אובמה על העובדה שלאמריקה (כך לדבריו) אין עוד כוח מוחלט בעולם ה"דיפוזי" לדבריו, ושלא תהיה לו יכולת "לנהל" את הנזק שייגרם לישראל. אלא שאובמה לא באמת התייסר. הוא לא נרעש יותר מדי מ"הבידוד" המתרגש על ישראל, או מהעובדה שלאמריקה "תהיה פחות השפעה בסוגיות הרלוונטיות לישראל". האמירה שלו הייתה מעושה מאוד. אובמה רק העמיד פנים שהוא מודאג מהבידוד האפשרי של ישראל כאשר בפועל הוא סלל במתכוון את הדרך לבידוד כזה, ולהתרחקותה של ארה"ב מישראל.

מה שהסגיר את האמת היה חוסר המוכנות המוחלט של אובמה להטיל אחריות כלשהי על מנהיגים פלשתינים לתהליך השלום התקוע. הוא לא הפנה כלפי עבאס או החמאס ולו שביב של דרישה לדין וחשבון. הוא לא אמר דבר על כך שחמאס אוגר רקטות וטילי אר. פי. ג'י. אירניים. הוא לא השמיע אף מילת אזהרה על בידוד דיפלומטי עתידי של הרשות הפלשתינית או קריסה כלכלית שלה, אם עבאס לא יתפשר ויחל לקדם את תהליך השלום. את כל האזהרות האלה הוא שמר רק לנתניהו. אבל אובמה כמובן "ייחל שתהיה לו השפעה" לעצור את בידודה של ישראל. לא ממש. אובמה הנהיג כתף קרה לישראל.

ההיסטוריה הזו רלוונטית לזמן הנוכחי, שבו ישראל מאוימת פעם נוספת ב"בידוד בינלאומי" ואפילו בחרם נשק מצד ממשל אמריקני, שרבים מנושאי התפקידים בו היו בעבר אנשי ממשל אובמה. ואומנם, יחסי ארה"ב-ישראל הגיעו החודש לקו פרשת המים בעקבות החלטת הממשל להימנע (כלומר, לא להטיל וטו) בהצבעה על ההחלטה הבזויה של מועצת הביטחון של האו"ם שעושה דה-לגיטימציה מוחלטת למאמץ המלחמתי החיוני והמתמשך של ישראל לחסל את חמאס בעזה.

אנו צפויים בהמשך לדמוניזציה והפללה של ישראל בשורה ארוכה של החלטות אנטי-ישראליות שתתקבלנה בגופי האו"ם ובבתי דין בינלאומיים (מועצת זכויות האדם בז'נבה תצביע השבוע על כמה החלטות, כולל קביעה שישראל מבצעת לכאורה "רצח עם" בפלשתינים בעזה).

בינאום הסכסוך והפללה של ישראל היו מאז ומתמיד אסטרטגיה פלשתינית מרכזית. למרבה הצער, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן משלימים כעת עם התוכנית הנוראה הזו במטרה לאלץ את ישראל לקבל תוכנית פנטזיה מסוכנת שלהם, הכוללת סיום מהיר וחסר הכרעה למלחמה בעזה. פירוש הדבר מהלך לקראת מדינה פלשתינית "מתחדשת" לצד עסקה רכה להפליא מול אירן. בדרך קסם זה יגרום לכל המלחמות באזור להיעלם, מצנעא ועד ביירות ורפיח. כמו אובמה, גם ביידן ובלינקן "לא יצליחו" להשיג או להבטיח הגנה לישראל, אלא אם ישראל תתכופף לרצונם.

הכתף הקרה ששוב מופנית אלינו מוושינגטון אינה נוחה, אבל לישראל אין ברירה אלא להתנגד. לא יהיה זה מופרז לומר שישראל נמצאת כרגע בצומת דיפלומטי חשוב מאין כמותו, וברגע מכריע ובעל השלכות היסטוריות על ריבונותה וביטחונה לטווח הארוך. על הפרק עומדת לא רק השאלה איך ומתי להשמיד את ארבע החטיבות הנותרות של חמאס ברפיח, וגם לא סוגיית הסיוע ההומניטרי לפלשתינים, הלכודים בגיהינום מעשה ידי חמאס.
על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה המסוגלת לנצח ניצחון מהדהד במלחמה קיומית של הגנה עצמית; מלחמה נגד מדינת האחים המוסלמים הראשונה אי-פעם (של חמאס בעזה), מדינה שיש לה תוכניות עתידיות לבצע רצח עם בישראל שוב ושוב – אלא אם כן היא תחוסל. על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה בעלת נחישות להביס את ארגוני הפרוקסי של אירן – חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה – אשר גררו את ישראל לסבבים חוזרים ונשנים של לחימה מתישה, ואשר נכון לעכשיו הרסו חלקים גדולים מהדרום והצפון של ישראל והבריחו את תושביהם.

על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כאומה שלא ניתן לדחוק אותה לתבוסה דיפלומטית או צבאית; המסוגלת לפעול בהתאם לצורכי הביטחון החיוניים שלה, ולשחרר את כל שטחה (כולל תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון) מאיום של מתקפות טרור ומתקפות טילים. על הפרק עומדות תפיסות אזוריות ובינלאומיות של ישראל כחברה מאוחדת, נחרצת וצודקת; שהמצפן המוסרי שלה בזמן מלחמה אינו מתערער; ושהיא נותרת שותפה אמינה לשחקנים המרכזיים באזור.

הנקודה שממשל ביידן חדל להבין לפתע (אולי משיקולים אלקטורליים צרים) היא שהישראלים מגויסים ומאוחדים כדי לנצח ניצחון מוחלט בוודאות מוחצת. זו לא רק "מלחמת נתניהו", כפי שמשמיצים במערב מציירים אותה.

למרות המחויבות האישית האמיתית של הנשיא ביידן לישראל, נראה שהממשל שלו אינו מבין שהציביליזציה המערבית עצמה נמצאת תחת מתקפה מצד ברברים איסלאמיסטיים קיצוניים, וכי מלחמת חמאס בישראל (בנוסף למתקפות חיזבאללה והחות'ים) היא רק קו החזית במתקפה רחבה הרבה יותר על "רומא", כלומר על המערב כולו. אין דרך אחרת לתאר זאת אלא כמלחמת עולם, והיא לא תיעצר בזכות דיפלומטיה מנומסת של הסתגלות והתאמה. זו מלחמה שהדרך הטובה ביותר לנצח בה תושג אם וושינגטון תתייצב לצד בעלות בריתה הטבעיות, כמו ישראל, במקום להעניש אותן.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתכופף. ישראל עומדת בודדה למדי, אבל זה לא חדש. "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג:ט). "לא יתחשב" הוא מקום לא נוח, אך מוכר היטב לעם היהודי ולמדינת ישראל. אין זה מצב רצוי, וישראל גם אינה צריכה לקבל אותו כמציאות קבועה. יש לישראל הרבה מה לעשות כדי להתגבר על הפערים בינה לבין מדינות אחרות בתפיסת האתגרים המיידיים והארוכים שלה. יש לישראל הרבה מה לעשות, והיא תעשה זאת באמצעות פעולה נחרצת, שתביא מדינות אחרות לבצע בבוא העת הערכה מחודשת – לטובתה.

פורסם במחלקה ראשונה, בתאריך 8.4.2024.