הימנעות ארה"ב מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון שאיננה מתנה הפסקת אש בשחרור החטופים, והחלטת ראש הממשלה נתניהו בתגובה שלא לשגר את השר דרמר ואת ראש המל"ל הנגבי לוושינגטון, מביאים את המתיחות בין ישראל לממשל בייידן לשיא חדש. ברקע לכך הפערים בין הצדדים בהבנת תמונת המלחמה והיום שאחריה, וסדרי העדיפויות השונים שלהם לגבי המהלכים הנדרשים כעת. כל זאת מעבר לשיקולים הפוליטיים המשפיעים לפחות על הנשיא האמריקני ולהבדלים בין תפיסות העולם של מנהיגי שתי המדינות.

בראש סדר העדיפויות האמריקני עומד, כמעט מתחילת המלחמה, הצורך למנוע ככל האפשר פגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. הממשל משוכנע, כתוצאה מתעמולת חמאס ומהדהדיה בתקשורת הבין-לאומית, המתחברת היטב לתפיסת עולמו הליברלית-הומניסטית, שישראל איננה דואגת מספיק למניעת סבל מהציבור הפלסטיני, שחמאס איננה מייצגת אותו (ולא יעזרו כל סקרי דעת הקהל שבעולם, כי העובדות אינן חשובות).

לפיכך הוא מפעיל לחץ גובר והולך על ישראל לצמצם את היקף הפעילות הצבאית ולאפשר כניסה של הרבה יותר סיוע הומניטרי לעזה. הממשל מעוניין אומנם בהכרעה של חמאס, כדי לאפשר התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות, אך הוא שכנע את עצמו ומנסה לשכנע את ישראל כי ניתן להשיג יעד זה ללא פעולה צבאית נרחבת ברפיח, העלולה להיות כרוכה, לדעתו, בפגיעה ניכרת באזרחים פלסטיניים. מהי הדרך המסתורית להשגת היעד? לממשל פתרונים.

בראיית הממשל המלחמה היא בין ישראל לחמאס, ולמרות התגייסות חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק ובפועל איראן, העומדת מאחורי כל אלה, לסייע לחמאס, אין לייחס לה הקשרים רחבים יותר, ובכל מקרה יש למנוע את הפיכתה לסכסוך אלים אזורי שארה"ב תיגרר למעורבות בו בניגוד לרצונה.

האמריקנים ניהלו שיחות ישירות עם איראן כדי להבטיח שכך יהיה. הם הצליחו בדרך זו, ובאמצעות פגיעה כואבת במיליציות בעיראק, להביא לצמצום ניכר בתקיפות נגד בסיסים אמריקניים, והם ממשיכים במאמציהם למצוא פתרון מדיני לחילופי האש המתמשכים בגבול הצפון ולגבות מחיר מהחות'ים כדי להגן על נתיבי השיט הבין-לאומיים בים האדום. התעקשותה של ישראל לפעול צבאית ברפיח מסכנת בראיית וושינגטון את הסיכוי להבטיח את מניעת התרחבות המלחמה.

ולבסוף, הממשל רואה במלחמה הזדמנות לחולל שינוי פוליטי בישראל ולהרחיק סוף סוף את נתניהו מראשות הממשלה. ממשלים דמוקרטיים ייחלו לכך מזה שנים רבות ועתה, לדעת גורמים בממשל, נוצרו נסיבות שתאפשרנה לקדם יעד זה, או למצער להכריח את נתניהו לאמץ מדיניות נוחה יותר ולוותר על השתתפות הגורמים הנתפסים כקיצוניים בממשלתו. הסנטור צ'אק שומר היטיב לבטא גישה זו כשקבע שנתניהו הוא חלק מהבעיה. גורמים בממשל טוענים שהחלטת ראש הממשלה לא לשגר את דרמר והנגבי נובעת ממניעים פוליטיים, ועל כך נאמר "הפוסל במומו פוסל".

בכל הנקודות האלה, התפיסה הישראלית היא כמעט הפוכה מזו של הממשל האמריקני. ישראל רואה בהכרעת החמאס ובשחרור החטופים את היעדים העיקריים של המלחמה. היא מנסה אומנם לצמצם במידת האפשר את הסבל של אזרחים בעזה, הנגרם בעיקר בשל השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה כמגן אנושי ובפגיעה בה כמנוף לקידום יעדיה, אך ישראל מתייחסת לכך כאילוץ ולא כמטרה עליונה, ואינה עושה די כדי להפריך את תעמולת השקרים של חמאס ושותפיו.

ישראל גם פוסלת את הרעיון של קידום פתרון הקסם המנותק מהמציאות של שתי המדינות תוך העברת האחריות האזרחית בעזה לנציגי הרשות הפלסטינית החלשה, המושחתת ומעודדת הטרור. לדעת נתניהו, "היום שאחרי" חייב להבטיח שעזה לא תהיה בסיס למתקפות טרור. ישראל גם משוכנעת שהמלחמה שבה פתח חמאס היא חלק מהמאמץ שמובילה איראן באמצעות שלוחיה, ושותפים לו כלל גורמי האסלאם הקיצוני, כדי להחליש ולהכריע לא רק את ישראל אלא גם את מדינות ערב הפרגמטיות, ואת המערב וארה"ב בראשו.

ויכוח בין שותפות אסטרטגיות

למרות הכול, חשוב לזכור שזו עדיין מריבה בין בעלי ברית המחויבים לשותפות האסטרטגית ביניהם, המקיפה תחומים חיוניים ובראשם הסיוע הביטחוני ושיתוף הפעולה המודיעיני. עדות לכך ניתן למצוא בתכיפות המפגשים בדרגים בכירים, בהמשך הסיוע הצבאי ואפילו בניסיון המגושם של הממשל לטעון שהימנעותו מלהטיל וטו איננה משקפת שינוי במדיניותו.

בתוך כך, מה שמדאיג אולי אפילו יותר מהמתיחות הגוברת כרגע זו החרפת המגמה של נכונות לתמוך בתפיסות העוינות לישראל, חלקן ממש אנטישמיות, בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. הממשל פוסל אומנם טענות כי ישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת פשעי מלחמה עד כדי רצח עם ומתעמרת במכוון בפלסטינים, אבל התייחסות כזו לישראל נהיית יותר ויותר מקובלת על הצעירים האמריקנים, בעיקר באוניברסיטאות, ובמבט לעתיד היא הרת סכנות.

המודעות למגמה מסוכנת זו היא הכרחית בשעה שישראל מגבשת את מדיניותה מול ארה"ב. על ישראל להבהיר מחד גיסא כי יש גבול ליכולתה להתאים את הצעדים שהיא נוקטת, מתוך דאגה לביטחונה, לתפיסה האמריקנית, וביטול הביקור בוושינגטון היה לשעתו צעד סביר להמחשת נחישות זו. בהמשך תצטרך הנחישות הזאת להתבטא גם במימוש הכוונה להשתלט על רפיח, למרות ההתנגדות האמריקנית.

מאידך על ישראל להמשיך בהידברות עם ארה"ב בכל הרמות, כדי להציג בפני ההנהגה והציבור האמריקני את מדיניותה ולהצדיקה, ולהבהיר כי המדיניות האמריקנית שגויה ובפועל מעצימה את חמאס ומביאה אותה להקשיח את עמדותיו הן בסוגיית החטופים והן לגבי הפסקת האש. כך הממשל מביא דווקא להחמרת מצב האוכלוסייה.

הנכס החשוב ביותר של ישראל בהקשר הנוכחי הוא ההסכמה הרחבה בציבור באשר לצורך להכריע את חמאס ולשחרר את החטופים גם יחד. נראה שהאמריקנים מתעלמים מהכוח שיש בלכידות הישראלית בנושא זה, ותקועים בהערכה שהפילוג סביב מנהיגותו של נתניהו הוא המעצב העיקרי של החברה והמדיניות הישראלית כלפי עזה. כך נוצר דו-שיח בעייתי של חרשים, שבו כל צד מתבצר בעמדתו.

פורסם ב-N12, בתאריך 28.3.2024.

האמריקאים כשלו בהבנת הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול בציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן. ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו.

בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר נמנעה ארה"ב מלהטיל וטו על שתי הצעות החלטה שהונחו לאישורה של מועצת הביטחון של האו"ם. אומנם שתי ההחלטות שהתקבלו אינן מחייבות מכיוון שלא התקבלו מכוח פרק 7 של אמנת האו"ם, המתיר את אכיפת ההחלטה באמצעות הפעלת סנקציות, אלא שבכל מקרה מדובר בתקדים מסוכן ובעייתי בהתנהלות ארה"ב בהקשר של המלחמה נגד חמאס בכלל, ובכל הנוגע למערכת היחסים עם ישראל בפרט. מה גם שיש כבר מדינות שמצאו שלל רב בהחלטה. כך נשיא קולומביה גוסטבו פטרו, שהודיע שינתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל אם ישראל לא תממש את החלטת האו"ם.

הימנעותה של ארה"ב מלהטיל וטו על ההחלטה הקוראת להפסקת אש מיידית בשל הרמדאן, שבה אין כל התייחסות לנושא החטופים, וההחלטה השנייה שבה מופיעה הקריאה להפסקת אש מיידית ולשחרור החטופים ללא כל תנאי אך אינה מתנה את הפסקת האש בשחרור החטופים, מצביעה על שינוי מהותי בגישתה של ארה"ב למטרות המלחמה שהגדירה ממשלת ישראל ושבהן תמכה ארה"ב באופן מלא ונחרץ בחודשים הראשונים של המלחמה.

אומנם אין זו הפעם הראשונה שארה"ב נמנעת מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון נגד ישראל, כך למשל הימנעות ארה"ב מהטלת וטו על החלטה 2334 נגד ההתנחלויות שהתקבלה בדצמבר 2016, שלהי כהונתו השנייה של אובמה כנשיא ארה"ב. אלא שאז מדובר היה בשלהי כהונתו של נשיא דמוקרטי מכהן ושלא בעת מלחמה. לכן, בכל מבחן השוואתי מדובר במהלך אמריקאי חריג בחריפותו ובחומרתו, ויש בכך כדי להעיד על עומק המשבר בין המדינות, ובעיקר בין המנהיגים.

בהימנעותה פעלה ארה"ב בכוונת מכוון להחליש את ישראל ולהכשיר את התנאים לכפיית הפסקת המלחמה באמצעות עסקה לשחרור החטופים והפסקת אש ממושכת, שבהמשכה עוד שלב בעסקה ועוד הפסקת אש, כשהמשמעות הברורה היא הפסקת המלחמה, גם במחיר אי מימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל ונתמכו על ידי ארה"ב.

אם יש מי שמטיל ספק במהות ההחלטה שהתקבלה, בזכות ההימנעות האמריקאית, ובמשמעויותיה הבעייתיות, די להקשיב לדברי הברכה של חמאס על ההחלטה. העובדה שחמאס מברך על ההחלטה מעידה שמדובר בהחלטה הפועלת לטובתו ושיש בה כדי לקדם את מטרותיו, ולכן בהכרח זו החלטה רעה לישראל ופוגעת באינטרסים חיוניים שלה.

יש התולים את ההחלטה האמריקאית בשיקולי פנים הקשורים לקמפיין הבחירות של הנשיא ביידן, ולצורך לפייס את האלקטורט המוסלמי ואת זה הפרוגרסיבי לאור מצבו הקשה והביקורת הקשה המוטחת בו ובממשל האמריקאי על התמיכה בישראל. יש מי שתולים זאת באי שביעות רצון ותסכול עמוק של הנשיא והממשל מהתנהלות ממשלת ישראל וראש הממשלה נתניהו, הנתפסת כגרירת רגליים והימנעות מהתייחסות ליום שאחרי, ובעיקר מתריסה כלפי ארה"ב ובכירי הממשל ובכללם הנשיא עצמו. סביר שאלו אכן גורמים משפיעים, אלא שנראה שהסיבות לכך מהותיות יותר ונוגעות לרצון האמריקאי לייצר הישג מדיני משמעותי, שיהיה בו כדי לקדם את חזון הארכיטקטורה האזורית החדשה כציר נגדי לציר האיראני, למנוע את התרחבות המלחמה האזורית ולהימנע בכל מחיר מעימות ישיר עם איראן ומנוכחות צבאית אמריקאית במזרח התיכון, במובן של "מגפיים על הקרקע", קרי, השתתפות פעילה נרחבת של חיילים אמריקאים במלחמה במזרח התיכון.

אבן הראשה של החזון או האסטרטגיה האמריקאית היא הפסקת המלחמה ברצועת עזה באופן הכורך את שיקום הרשות הפלסטינית והחזרתה לרצועת עזה וקידום רעיון שתי המדינות. לגישת האמריקאים, הפסקת המלחמה תאפשר לסיים את הלחימה בצפון נגד חיזבאללה ולקדם הסדר מדיני ברוח החלטה 1701, להביא לחידוש תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ולשכנע את איראן לרסן את שלוחיה, בעיקר את החות'ים.

מאחר שהפסקת המלחמה ברצועת עזה היא אבן הראשה של התהליך כולו, ארה"ב נכונה לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה גם במחיר אי השלמת מטרות המלחמה ובטרם פורקו המערכות השלטונית והצבאית של חמאס ברצועת עזה. הנחת העבודה האמריקאית, כך לפחות נראה, היא שחמאס יחדל מלהיות ריבון ברצועת עזה בזכות חזרת הרשות הפלסטינית או מי מטעמה לרצועת עזה.

ספק אם בכירי הממשל האמריקאי אכן מאמינים שקיימת היתכנות לחזרת הרשות לרצועת עזה וליכולתה של הרשות לפעול כשלטון אפקטיבי ברצועה. יש להניח שבכירי הממשל גם מבינים שמינויו של מחמד מצטפא לתפקיד ראש ממשלת הטכנוקרטים החדשה של הרשות הפלסטינית הוא סוג של אחיזת עיניים, שלא יוביל לקידום רפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית. לפיכך, קשה שלא להתייחס להחלטה האמריקאית להימנע מהטלת וטו כאל משהו עמוק יותר, שמזכיר את עצירת ישראל בשלהי מלחמת יום כיפור מלהשמיד את הארמיה המצרית השלישית.

נדמה שבשני המקרים המוטיבציה דומה: לא לאפשר לישראל ניצחון כדי שזו תמשיך לדמם שנים רבות, באופן שיעמיק את תלותה בארה"ב ויְקבע את המציאות של יחסי פטרון-לקוח. ייתכן  שאנחנו נחשפים כאן לשיקול אסטרטגי עמוק, קר, ציני ואכזרי שתכליתו הבטחת האינטרסים האמריקאים גם במחיר אינטרסים חיוניים של ישראל. אם אלו לא השיקולים שמנחים את התנהלותה של ארה"ב, אזי מדובר בהתנהלות המבטאת חוסר הבנה עמוק של המתרחש במזרח התיכון והיא עתידה לגרום לרבים באזור, ובכללם בעלי ברית קרובים, לשלם מחירים כבדים.

ההחלטה שקיבלה ארצות הברית מהווה פגיעה אנושה בניסיונות של וושינגטון לקדם ארכיטקטורה אזורית הנשענת על ערב הסעודית ועל מדינות הסכמי אברהם. אם ארצות הברית נוטשת את בעלת בריתה המרכזית במזרח התיכון, מה צריכות להבין בעלות בריתה האחרות באשר למחויבות של ארצות הברית כלפיהן?

ארצות הברית ניסתה לקדם ברית הגנה משולשת עם ערב הסעודית וישראל, אולם נדמה כעת שהחלום הזה התרחק מאוד ומעמיד את בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון בפני שוקת שבורה, כשחמאס עלול להיוותר על מכונו כגורם שלטוני ברצועת עזה, מה שיפיח רוח איתנה במפרשי ציר ההתנגדות על כל רכיביו, ובדגש על איראן כמובילת הציר, כמו גם במפרשי האחים המוסלמים וארגוני ג'יהאד אחרים במרחב.

איראן מתבססת במרחב הנוחות שארה"ב מייצרת עבורה, סופקת ידיה בהנאה כשהיא  רואה כיצד ישראל הולכת ומבודדת מבעלות בריתה וידידותיה, מה שמאפשר לה להמשיך ולאתגר את ארצות הברית באמצעות השליחים שלה, וכמובן לשעוט לעבר פרויקט הגרעין הצבאי שלה.

להחלטה האמריקנית גם משמעויות מיידיות באשר למוטיבציה של חמאס לקדם עסקת חטופים. חמאס רואה שהלחץ על ישראל גובר, וכל שהוא צריך לעשות הוא להמשיך להשהות את תשובתו ולהעלות את המחיר. הפעולה האמריקאית והלחץ על ישראל להימנע מלהשלים את הפעולה ברפיח מספקים רוח גבית עצומה להנהגת החמאס ברצועת עזה ומבססים עוד יותר את התמיכה העממית והפוליטית בארגון שקיימת כבר ממילא, כמו גם רוח גבית לציר ההתנגדות לא רק בעזה, אלא גם בלבנון ובעיקר באיראן.

ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו. האמריקנים במעשיהם מעמיקים את הקרע עם ראש הממשלה מתוך הבנה שייתכן שיהיה בהחרפת המשבר כדי להוביל לבחירות בישראל ולהקמה של ממשלה ידידותית יותר לרעיונות האמריקניים. היטיבו לבטא את הדברים סגנית הנשיא קמילה האריס, שהבחינה בין ראש הממשלה והממשלה לבין העם בישראל, ומנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הסנאטור צ'אק שומר, שקבע בנאומו בסנאט שראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו ושיש לקיים בחירות חדשות בישראל. לצד זאת, ראוי להתייחס גם לדברים הפומביים של נתניהו לגבי הפעולה ברפיח אף ללא הסכמה אמריקאית. למרות שיש היגיון בדברי ראש הממשלה ובהתיחסותו להתנהלות האמריקנית, לא נכון היה להעצים את המשבר בהתבטאויות פומביות ובהעלבת מזכיר המדינה במהלך ביקורו האחרון. זאת, גם אם לכל ברור שלא היה בכך כדי להסיט את האמריקאים ממסלולם.

גם כאן שגו האמריקאים בהבנתם את החברה ואת הפוליטיקה בישראל, עניין מסובך למדי גם עבורנו כישראלים. הם כשלו להבין את הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול מהציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן, התנגדות רחבה מאוד לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה וחוסר אמון עמוק בפלסטינים ובהיתכנות של פתרון שתי המדינות. גם רוב מתנגדי נתניהו ידחו מעורבות אמריקאית בוטה בפוליטיקה הישראלית וניסיון לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה טרם מימוש מטרותיה.

לפיכך, סביר להניח שהמהלכים האמריקניים לא ישיגו את השינוי הנדרש לשיטתם בפוליטיקה הישראלית, אלא שהם עשויים אף להגדיל את התמיכה בנתניהו, שייתפס כמי שעומד על משמר האינטרסים הישראליים והכבוד הלאומי בהתעקשותו להביא למימוש מטרות המלחמה גם במחיר החרפת העימות עם הממשל האמריקאי, שבסנטימנט הציבורי בישראל נתפס כמתרחק מישראל ומהתמיכה שהפגין בה ובמטרות המלחמה בחודשים הראשונים וכמי שנוהג בישראל שלא כבבעלת ברית.

המשבר המתחולל בין ישראל וארצות הברית ביממה האחרונה אינו צריך להפתיע אותנו. לכל אורך השנים מקום המדינה ועד ימינו אלה כל הממשלות בישראל מצאו עצמן בעימות עם הממשלים האמריקנים סביב סוגיות מהותיות בחיי המדינה. ארצות הברית התנגדה להכרזה על הקמת המדינה בעיתוי שנבחר; היא שללה לחלוטין את הצידוק של מדיניות התגמול. היא התנגדה להעברת משרדי הממשלה לירושלים. היא התנגדה למלחמת סיני וכמובן למימושו של "פרויקט דימונה", ועוד ועוד תקצר היריעה מלמנות את המחלוקת הקשות בין ישראל וארצות הברית לאורך השנים.

הפעם נסבה המתיחות סביב המשך ניהולה של המלחמה של ישראל נגד החמאס. ארצות הברית מלכתחילה תמכה ביעדי המלחמה שהציבה ישראל. גם היום מדברים נציגיה על הצורך בהבסת החמאס ובהחזרת החטופים.

יחד עם זאת ברור לכל כי ממד הזמן שחק את עוצמתה של המחויבות האמריקנית כפי שקיבלה ביטוי בימים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר. מה שהיה ברור מאליו בתקופה הראשונה שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר היקפי הזוועה שעברה מדינת ישראל ואזרחיה, היו עדיין "טריים" בזיכרון הקולקטיבי, אינו תקף כיום, כחצי שנה לאחר אותם אירועים קשים שישראל מעולם לא חוותה כמותם מיום הקמתה.

את הזיכרון החי של זוועות ה-7 באוקטובר תפסו עד מהרה תמונות וסרטונים של ילדי עזה, כשהם רעבים, מדממים וחסרי תקווה סובבים והולכים סביב הריסות בתים ששיקומם לא נראה באופק הקרוב. אין ספק שבמלחמת ההסברה ידו של החמאס על העליונה מול ישראל. האם נצליח לגייס את הגניוס היהודי ואת המסירות המתגלה בשדה הקרב גם בתחום ההסברתי? ספק רב בכך. במלחמת ההסברה אנחנו מפגרים אחר אויבינו.

המרחב הפוליטי של מדינת ישראל גם הוא אינו מטיב את דימויה של מדינת ישראל בעיני הממשל. לעיני האמריקנים נחשפת מדי יום ביומו ממשלה מפורדת ומסוכסכת, כאשר ראש הממשלה ניצב כמעט לבדו מול נחשולי הביקורת על ישראל ומתקשה לאכוף את סמכותו על זרועות הביטחון, הכפופים למרות ממשלתו על פי דין.

האמריקנים מכירים היטב את נפתוליה של הפוליטיקה הישראלית והם מנצלים אותה במקצועיות רבה למימוש האינטרסים שלהם.

לממשל הנוכחי, המייצג את המעצמה הגדולה בתבל, יש מרחב של אינטרסים מגוונים שבהרבה מקרים סותרים את אלה של מדינת ישראל. האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית מובילים אותה במגמה מפורשת של נחישות להביא לסיומה של המלחמה ברצועת עזה. מנקודת ראותה של ארצות הברית מימוש מלא של יעדי המלחמה הוא אולי מטרה רצויה אך לא תמיד מצויה. מבחינתם ישראל תוכל לחיות, ותצטרך לחיות, עם מצב שבו היא אינה משיגה את כל יעדיה.

במשך תקופה של כחצי שנה נתנה לנו ארצות הברית לפעול במידה רבה של חופש, כמעט ללא מגבלות. פעילות אינטנסיבית של ישראל בבית החולים שיפא ובבתי חולים אחרים, שפעם נחשבה כאירוע חריג שישראל לא "תורשה" לממשו, מתנהל לנגד עינינו תוך כדי לחימה אינטנסיבית הנמשכת קרוב לשבועיים, ועדיין איננו רואים את סופה. אל לנו לשכוח זאת. זה בדיוק ההבדל בין עיקר וטפל במדיניות. חופש הפעולה הוא העיקר. אספקת נשק גם היא בתחום "העיקר" וגם היא מתנהלת ללא שום עיכובים, צמצום היקפי הספקה ויצירת סחבת מכוונת. כל זה אינו מובן מאליו ועלינו להכיר תודה על כך.

בסופו של דבר, בסוגיות העיקריות הנוגעות למלחמתנו מול החמאס והחיזבאללה ההכרעה היא בידינו. אם ישראל תפגין לכידות לאומית, נחישות לממש את מטרותיה, יכולת פעולה מקצועית המציתה את הדמיון בארץ ובחו"ל כפי שהיה פעם, הממשל ישלים עם מעשיה של ישראל, קרוב לוודאי תוך טרוניות וביקורות.

גם בסוגיה הקונקרטית העומדת בפנינו – כניסה לרפיח. ההכרעה, להערכתי, היא בידינו. אם תחליט ממשלת ישראל להיכנס לרפיח ולהילחם על יעדיה הממשל יכיל זאת וינסה להפיק את מירב הרווחים עבור האינטרסים של ארצו. אלה הם כללי המשחק בזירה הבינלאומית , וטוב שכך.

ולבסוף, בעניין הקונקרטי של אי הטלת ווטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון אני מאמין שהממשל יפעל בימים הקרובים ליישור ההדורים עם ישראל. אין לו אינטרס בהסלמת העימות וגם לנו אין. בסופו של דבר החלטת מועצת הביטחון תשקע בתהום הנשייה. היא תובא בפני עצרת האו"ם וכל צד יציג את עמדותיו בנושא. הערבים יטענו שההצעה אינה מתנה את הפסקת האש בהחזרת החטופים. ישראל תטען שהניסוח מחייב מימוש שני הדברים.

בסופו של דבר, זה מה שקרה עם החלטה 242 שהתקבלה במועצת הביטחון חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים ועד היום מתנהלים וויכוחים בשאלה האם היא מחייבת נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים או רק – מחלק מהשטחים. ופתרון מוסכם אין. וטוב שכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.3.2024.

בצל המחלוקות המחריפות בין ישראל לארה"ב, ובהמשך לפגישות שקיים בקהיר עם שרי החוץ של מצרים, סעודיה, קטאר, ירדן והאמירויות, יגיע אנתוני בלינקן לביקור קצר בישראל. במקביל, יתקיימו בוושינגטון פגישות של השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי עם עמיתיהם בבית הלבן, וכן של שר הביטחון יואב גלנט עם מקבילו לויד אוסטין.

האמריקנים יבקשו לדון בחלופות לפעולה צבאית ישראלית ברפיח. הם לא יחלקו על ההכרח לפרק את חטיבת רפיח של חמאס, על ארבעת גדודיה, כדי להכריע את ארגון הטרור. הם יתמכו גם בדרישה לשליטה אפקטיבית בגבול עם מצרים כדי למנוע הברחות נשק לרצועה, אך יטענו כי במאזן הכולל של רווח והפסד עדיף לפעול אחרת.

אפשר להעריך כי החלופה שהם יציגו לפעולה צבאית רחבה תהיה "חבילה" שתכלול כמה מרכיבים. הראשון: תמיכה אמריקנית בפעילות התקפית ישראלית מהאוויר ובפשיטות קרקעיות מוגבלות על יעדים בגזרת רפיח; השני – משאבים, התחייבויות ומנגנון לתיאום ישראלי־מצרי, בתמיכת ארה"ב ומדינות נוספות, למניעת הברחות ברצועת הגבול. כך לשיטתם ניתן יהיה לטפל ביכולות הצבאיות.

באשר למיטוט ממשל חמאס – יש להניח כי מבחינתם המענה לכך יינתן בהכנסת גורמי רש"פ לרצועה. לדידם, כאשר אלה ינהלו את העניינים האזרחיים, ממילא ממשל חמאס לא יתקיים.

אין בסיס לאופטימיות

לצורך קידום הצעה זו או דומות לה יוצעו כנראה תמורות נוספות שאינן קשורות דווקא לעזה, ומעל לכל תשוב ותרחף האופציה לכונן נורמליזציה עם סעודיה.

ניסיון העבר לא מספק בסיס לאופטימיות ביחס לסיכויי הצעה כזו: לא ניתן לשרש את חמאס ולפרק אותו מיכולותיו הצבאיות רק בפעילות מהאוויר או בפשיטות מוגבלות. בדפוסים אלה ניתן יהיה להשתמש כדי לשמר את מה שיושג בפעולה הקרקעית הרחבה, אך לא כדי להחליף אותה.

אשר למנגנונים בינלאומיים למניעת הברחות אמצעי לחימה – יוזמות כאלה נוסו לאורך שנים, מאז ימי "עופרת יצוקה". כבר ב־2009 חתמה ישראל על הסכם עם ארה"ב, בשיתוף נאט"ו, למניעת הברחות אמל"ח לרצועת עזה, תוך שיתוף פעולה אזורי, הכשרות ואמצעים לפיקוח, והגברת סנקציות על שלטון חמאס.

גם אז קיוו בוושינגטון שהסכמה כזו "תרגיע במידת מה את הלחץ בישראל להמשיך במבצע הצבאי, ותשרה ביטחון לקראת חילופי הממשל בוושינגטון", כפי שכתבה אז טל שניידר ב־NRG, אך למרות הכוונות הטובות וההתחייבויות הרציניות שניתנו – הניסיונות נחלו כישלון חרוץ. אין סיבה להניח שהתוצאות הפעם יהיו אחרות.

על הסיכויים הקלושים להחליף בדרך כזו את שלטון חמאס, ניתן ללמוד גם מסקר מכון שקאקי שפורסם השבוע: לפי ממצאיו, יותר ממחצית מתושבי הרצועה מעדיפים שחמאס יישאר בשלטון, ורוב מכריע עדיין תומך במתקפת 7.10.

אם זו תהיה ההצעה, כי אז על ישראל לדבוק בעמדתה – להמשיך בלחימה עד השגת המטרות במלואן.

פרופיל "היום שאחרי"

בזמן שהמאבק המדיני להמשך המלחמה ולהכשרת הפעולה ברפיח עולה מדרגה, ממשיכה הפעילות הצבאית בשטח – בתוך קווי המסגרת הנוכחית של הלחימה – לספק הישגים. הגם שאינה מהווה תחליף למבצע ברפיח, היא מגבירה את הלחץ על האויב, מקשה עליו להתאושש ומעצבת את הפרופיל הביטחוני של "היום שאחרי".

מספרם הגדול של המחבלים שנעצרו או נפגעו בפשיטת צה"ל על שיפא בעזה, מלמד עד כמה הם הרגישו בטוחים לחזור ולהתמקם בין כתליו של בית החולים. הם כנראה הניחו שצה"ל, בפריסתו הנוכחית ברצועה, לא ישוב לפעול במקום הרגיש הזה, במיוחד כשהלחץ המדיני על ישראל גובר והולך.

הגעת כוחות צה"ל והשב"כ לביה"ח בעיתוי הנוכחי, במתכונת שונה מהפעם הקודמת ומבלי שקדמו לכך התרעות ממושכות, יצרה מבוכה. היא תגביר את אי־הוודאות בחמאס ובג'יהאד ותאלץ אותם לבחון מחדש את הנחותיהם, גם ביחס למקומות נוספים המשמשים להם מקלט.

מלבד הפגיעה המוחשית בסדר כוחות האויב וההשפעה המורלית על לוחמיו, תסייע פעולה זו גם באיסוף מודיעין עדכני לצורך מהלכים נוספים. מעל לכל יש בה כדי להעיד, ולא רק מול גורמי הטרור, על הנחישות הקיימת בישראל להמשיך את המשימה ברצועת עזה ללא פשרות.

לא על שיפא לבדה

ובעוד תשומת הלב ממוקדת בכך, פעלו צה"ל והשב"כ גם להכשלת מאמצים שחמאס נוקט לחידוש משילותו בשטח, על ידי גופים שהוא מפעיל כתחליף זמני למנגנוני הביטחון והאכיפה.

כך, דווח על חיסולם של בכירי "ועדות החירום" ברפיח ושל גורמים המשתייכים למשטרת חמאס באזורים שונים ברצועה. בין אם המוטיבציה לכך הייתה הרצון להציל מידי חמאס את הסיוע ההומניטרי ובין אם לאו, אלה הם צעדים חיוניים כדי להקריס את שליטתו. מופעי המשילות הרבים ברחבי הרצועה מלמדים כי חמאס חש בטוח למדי, ומחייבים להגביר את פעולות הסיכול גם בתחום הזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22.3.2024.

עיקרי הדברים

 לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

זאת, כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי.

 מבוא

 בשבועיים האחרונים חלה הסלמה במשבר הפוקד את יחסי ישראל-ארה"ב מאז מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. עד לימים האחרונים נראה היה שהדיאלוג בין שתי המדינות נושא, בעיקרו של דבר, אופי "ענייני", כמובן ברמות משתנות של אינטנסיביות בהתאם להתפתחויות בעימות. ממשל הנשיא ביידן הביע תמיכה עקרונית בפעילותה של ישראל נגד החמאס ברצועת עזה. יחד עם זאת הוא דרש שישראל תימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים חפים מפשע ותאפשר הגעת סיוע הומניטרי נרחב לתושבי הרצועה. ישראל הקרינה מסר שלפיו הגם שתביעות אלה אינן משרתות את האינטרסים הצבאיים שלה, היא "יכולה לחיות" עימן היטב.

במהלך השבוע האחרון חלה החמרה בהתבטאויות של ראשי הממשל בכיוון של מעורבות בוטה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל ומאמצים גלויים לערער את מעמדו של ראש הממשלה, נתניהו. עד אז בחר ראש הממשלה "להרכין ראש" מול ההתבטאויות הביקורתיות של ראשי הממשל בהקשר לניהול המלחמה. כל זאת, ככל הנראה מתוך הערכה שמדובר, בין השאר, ב"מס שפתיים" נדרש על רקע הבחירות בארצות הברית. עתה, כאשר רף הביקורת קיבל אופי חריג, הבין ראש הממשלה, ובצדק, כי הפעם נחצו קווים אדומים, וכי הוא חייב להגיב באורח גלוי ומפורש על המגמה החריגה שליוותה את התבטאויות ראשי הממשל באחרונה.

התבטאויות ראשי הממשל

 בנאום על מצב האומה ב-7 במרץ 2024 הפגין הנשיא תמיכה ביעדי המלחמה של ישראל והבנה לאילוצים העומדים בפניה. הנשיא הבהיר כי לישראל יש זכות "לרדוף אחר החמאס". החמאס, קבע הנשיא, יכול לסיים את העימות כבר היום על ידי כך שישחרר את בני הערובה, יניח את נשקו ויסגיר את אלה האחראים למה שאירע ב-7 באוקטובר. בלחימתה נגד החמאס, אמר הנשיא, מדינת ישראל עומדת בפני מגבלות הנובעות מן העובדה שאנשי החמאס מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית.

עם זאת, במקביל הוא הביע את כאבו על מספר ההרוגים הגדול ברצועה. למעלה מ-30 אלף פלסטינים נהרגו, הדגיש הנשיא, רובם אינם אנשי חמאס. קרוב לשני מיליון פלסטינים נמצאים תחת אש או נעקרו מבתיהם. זו תמונת מצב קורעת לב (heartbreaking), הדגיש הנשיא. ישראל חייבת לאפשר לכמות גדולה יותר של סיוע הומניטרי להיכנס לרצועה. הנושא ההומניטרי חייב להיות בעדיפות עליונה של ישראל. כאן הוסיף הנשיא אמירה מאוד לא נוחה לישראל, שלא זכתה לתשומת לב ראויה. הנושא ההומניטרי, הוא קבע חד-משמעית, אינו יכול להיות נושא במסגרת משא ומתן (cannot be a bargaining chip). משמע: ישראל אינה יכולה לדרוש הדדיות ביחס לחטופים בתמורה לכך שהיא מאפשרת העברת סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה (שם).

בריאיון לתחנת טלוויזיה אזכר הנשיא ביידן שוב את ההרג הרב שנגרם בעזה בגין פעילותה הצבאית של ישראל שם: "לא ייתכן שיהיו עוד 30 אלף הרוגים בעזה כתוצאה מהמשך הלחימה", אמר הנשיא: "ישנן דרכים אחרות בפני ישראל להתמודד עם הטראומה שנוצרה בעקבות מתקפת החמאס". הנשיא לא טרח להבהיר באילו דרכים מדובר. הנשיא הדגיש כי הובהר לישראל היטב כי היא חייבת לדאוג לפינוי האזרחים מרפיח בטרם תפתח במתקפה שם. נתניהו, קבע הנשיא, חייב להקדיש תשומת לב רבה יותר לאזרחים חפים מפשע המוצאים את מותם בעקבות פעילותה הצבאית של ישראל. (The Times of Israel  10.03.2024 ).

הנשיא הבהיר אומנם שלא ייתן יד למניעת אספקת נשק לישראל. יחד עם זאת חשוב לשים לב לניואנסים חשובים במסגרת התחייבות זו, שלא זכו לתשומת לב ראויה, המאפשרים לנשיא לנצל את תלותה של ישראל במישור זה כדי להפעיל עליה לחץ לקבל את תביעותיו: "לעולם לא אעזוב את ישראל", הבהיר הנשיא. "ביטחונה של ישראל הוא עדיין קריטי" (still critical). משמע: בעתיד, ייתכן שמצבה של ישראל יפסיק להיות קריטי וארצות הברית תוכל להשתמש באספקת הנשק כמנוף לחץ על ישראל. (שם).

בהמשך הבהיר הנשיא כי אין קו אדום שבמסגרתו הוא ימנע אספקה של כל סוגי הנשק (cut off all weapons). הנשיא טרח להדגיש כי לא יפסיק אספקה להפעלת כיפת הברזל הנותנת הגנה לאזרחי ישראל. מדבריו ניתן אולי להבין כי בכל מקרה, גם בעיתוי הנוכחי, ייתכן שימנע, או יעכב, או יצמצם, משלוחי נשק מסוימים כדי שישראל תסכים לקבל את תביעות ארצות הברית בנושא המלחמה (שם).

אל הנשיא הצטרפה עד מהרה סגניתו קמילה האריס, באמירה חסרת תקדים בחריפותה, המקרינה דה-לגיטימציה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה, ולפיה "חשוב להבחין בין העם בישראל וממשלתו" (ג'רוזלם פוסט 09.03.2024).

עוד קודם לכן הודלפה לתקשורת הערכת מצב של גורמי מודיעין בארצות הברית שלפיה "מעמדו של נתניהו כראש ממשלת ישראל נמצא בסכנה". כותבי הדו"ח מציינים כי "חוסר האמון ביכולתו של נתניהו לשלוט העמיק והתרחב בציבור מהרמות הגבוהות שבהן היה ממילא עוד לפני המלחמה, ואנו מצפים להפגנות גדולות הדורשות את התפטרותו ובחירות חדשות, כשממשלה אחרת ומתונה יותר היא אפשרות" (YNET, 12.03.2024). מנהיג האופוזיציה בישראל, יאיר לפיד, מיהר להבהיר כי "אני צריך לקבוע בצער רב שאני מסכים עם הדברים" (YNET, 10.03.2024).

לביקורת הקשה על נתניהו וממשלתו הצטרף בהמשך מנהיג הרוב בסנאט צ'ק שומר, שנחשב לאחד מתומכיה המובהקים של ישראל בקונגרס. הוא ציין ארבעה גורמים המכשילים את מימוש האופציה של נוסחת שתי המדינות לשני העמים שתביא, לדבריו, לסיום העימות בין ישראל והפלסטינים: א. החמאס ותומכיו בקרב הפלסטינים. ב. גורמי ימין רדיקאלי בממשלת ישראל ובחברה הישראלית. ג. מנהיג אש"ף, מחמוד עבאס. ד. ראש הממשלה נתניהו. לטענת שומר: "ראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו והוא מהווה מכשול לשלום". הקואליציה שהקים נתניהו אינה תואמת עוד את צרכיה של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר. (ממשלת נתניהו היא ממשלה הנטועה בעבר: https://www.facebook.com/senschumer/videos/988677766013427.)

 תגובת נתניהו

עוד קודם שהחל גל הביקורת הנוכחי על נתניהו וממשלתו ניסה נתניהו לעצור את הסחף בעמדת הממשל כלפי ישראל באמצעות החלטת ממשלה (18.02.2024): "ישראל", כך נקבע, "דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בעניין הסדר הקבע עם הפלסטינים. הסדר כזה יושג אך ורק במשא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים. ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. הכרה כזאת, בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר, תעניק פרס עצום לטרור, פרס שלא היה כדוגמתו, ותמנע כל הסדר עתידי לשלום".

בטקס סיום קורס קצינים, 7 במרץ 2024, הדגיש נתניהו מוטיב זה: "היום אני רוצה לומר לכם במילים ברורות: צה"ל ימשיך לפעול מול כל גדודי החמאס בכל רחבי הרצועה – וזה כולל את רפיח, המעוז האחרון של החמאס. מי שאומר לנו לא לפעול ברפיח, אומר לנו להפסיד במלחמה – וזה לא יקרה. וכן, יש לחץ בינלאומי. יש לחץ בינלאומי, והוא גובר. אבל דווקא כשהלחץ הבינלאומי גובר, אנחנו צריכים לצופף את השורות בינינו. אנחנו חייבים לעמוד יחד מול הניסיונות לעצור את המלחמה. אנחנו חייבים לדחות יחד את הניסיון הנואל להטיל על צה״ל את האחריות לפשעי החמאס" (משרד ראש הממשלה, 07.03.2024).

גולת הכותרת בתגובותיו של ראש הממשלה הייתה נאומו בפני ועידת איפא"ק. בדבריו בוועידה התמקד נתניהו בהעברת מסר ברור לממשל הנשיא ביידן: מדינת ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית. היא מוקירה ומעריכה את הסיוע שארצות הברית מעניקה לה, בייחוד בשעת משבר קשה כפי שישראל חווה בחודשים האחרונים. יחד עם זאת, ישראל נחושה לפעול למימוש האינטרסים החיוניים שלה, גם אם הדבר אינו תואם את עמדת הממשל (נאום נתניהו בוועידת איפא"ק, 12.03.2024).

ישראל, כך משתמע מדברי נתניהו, לוקחת בחשבון את האפשרות שהממשל יעכב, יצמצם ואף ימנע משלוחי נשק לישראל. עם זאת, הוא קובע חד-משמעית כי הצורך של ישראל בחימוש אמריקני לא יהיה מכשול בדרך לקידום מטרותיה: "אני מעריך מאוד את התמיכה שקיבלנו מהנשיא ביידן והממשל, ואני מקווה שהיא תמשיך", אומר נתניהו, "אך הרשו לי להיות ברור: ישראל תנצח במלחמה הזאת, לא משנה מה [יקרה]". (שם).

באורח קונקרטי, מדגיש נתניהו, מימוש הניצחון מחייב את ישראל לפעול להשמדת גדודי החמאס ברפיח ולשחרר את החטופים. ישראל נחושה לבצע זאת, למרות הלחצים המופעלים עליה במערכת הבינלאומית, ובעיקר מצד ארצות הברית. אם לא נעשה זאת, מבהיר נתניהו, החמאס יתארגן מחדש ויוכל לבצע שוב מתקפה דומה לזו של ה-7 באוקטובר: "זהו איום בלתי נסבל", מבהיר ראש הממשלה, "שאיננו יכולים להשלים עימו". (שם).

מבלי לאזכר את שמו של הנשיא הדגיש נתניהו כי ישראל תדאג לפינוי אזרחים מרפיח כדי שלא ייפגעו במלחמה: "נקטנו אמצעים", הוא קבע, "שאף צבא אחר לא נקט לאורך ההיסטוריה". אם ברצונכם לקבל אישור על כך, אמר נתניהו לנאספים, כדאי שתשמעו את חוות דעתו של מומחה נודע באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, ג'ון ספנסר. (שם).

ארצות הברית, הבהיר נתניהו, מנהלת בפועל מדיניות נעדרת עקביות מול ישראל: מצד אחד היא קובעת שיש למדינת ישראל זכות להגן על עצמה, ומאידך גיסא היא מותחת ביקורת על ישראל כשזו יוצאת להגן על עצמה; מצד אחד היא מסכימה עם היעד שישראל הציבה לעצמה: חיסול החמאס, ומאידך גיסא היא מביעה התנגדות לצעדים שישראל נוקטת כדי לממש מטרה זו; מצד אחד ארצות הברית מביעה הבנה למצבה של ישראל הנאלצת להתמודד עם טרוריסטים המתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, ומאידך גיסא היא מותחת עלינו ביקורת בשל מספר רב של נפגעים: "זו טעות וזה לא מוסרי לדרוש מישראל לעמוד בסטנדרט של הימנעות מפגיעה באזרחים ששום מדינה אחרת אינה נדרשת לעמוד בו". (שם).

מעבר לכך, נתניהו מצא לנכון להבהיר לממשל הנשיא ביידן כי איומים, סמויים וגלויים, מצד אנשי ממשל לפגוע במדינת ישראל אם לא תיענה לתביעות הממשל, לא ירתיעו את מדינת ישראל מהמשך הפעילות הצבאית בעזה עד להשגת היעד הנכסף: חיסול שלטון החמאס ברצועה ויצירת מצב שימנע איום נוסף של מתקפה על ישראל מכיוון הרצועה. על הפרק עמדו איומים להפסיק, או לפחות לעכב, משלוחי נשק לישראל. פקידים בכירים בממשל טרחו להדגיש כי חלק ממשלוחי הנשק נעשה תוך עקיפת הקונגרס ושימוש בסמכויות לשעת חירום שיש בידי הממשל. פקיד בכיר במערכת הביטחון בישראל הדגיש כי ישראל קיבלה מארצות הברית "כל מה שביקשה" (וושינגטון פוסט 12.03.2024).

"אני רוצה להבטיח", הדגיש ראש הממשלה, "אף אחד מהלחצים האלה לא יעצור אותנו. עצם עתידה של מדינת ישראל והישרדותה עומד על כף המאזניים. אין לנו ברירה פרט לניצחון מוחלט. הניצחון הזה נמצא בהישג יד". (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

ולבסוף טרח נתניהו להבהיר כי לא יוכל לעבור לסדר היום על הניסיון הבוטה של ממשל ביידן להתערב בחיים הפוליטיים במדינת ישראל, ועל המאמצים לפגוע בו אישית ובמעמדו הפוליטי. כזכור, הנשיא קבע כי נתניהו "פוגע בישראל יותר ממה שהוא מועיל לה". בהיסטוריה של היחסים בין ישראל וארצות הברית לא זכורה התבטאות פומבית כה בוטה ומרחיקת לכת של נשיא אמריקני נגד ראש הממשלה נבחר במדינת ישראל. הנשיא לא הסתפק בכך, והבהיר את נכונותו לפנות אל העם בישראל, מעל לראשה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, באמצעות נאום בכנסת. (ג'רוזלם פוסט, 10 במרץ 2024).

עוד קודם לכן, בשיחה אקראית עם סנטורים לאחר נאום לאומה בקונגרס, הבהיר הנשיא כי הוא אמר לנתניהו בלשון חד-משמעית כי שניהם יצטרכו להיפגש ל"שיחת הבהרות נוקבת" (come to Jesus meeting). לאחר שהובהר לנשיא כי שיחתו נקלטה בתקשורת הוא הביע שמחתו על כך: "אני חשוף למיקרופון", הוא אמר. "זה טוב. טוב מאוד". (The Guardian, March 8, 2024.).

בנאומו בוועידת איפא"ק ניסה נתניהו לגמול לממשל בדרך דומה – יצירת בידול בין הנשיא ובין העם האמריקני: "אני יודע", הוא קבע, "שהרוב המוחלט בעם האמריקני עומד לצידנו. אני יודע שהרוב המוחלט בקונגרס עומד לצידנו. אני יודע שאתם [אנשי איפא"ק] עומדים לצידנו. יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שהעם בישראל מפולג. למעשה, יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שיש את ראש הממשלה ואז יש את עם ישראל".  (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

"האמת היא", הוסיף ראש הממשלה, "שעם ישראל תומך באופן גורף במדיניות שאני והממשלה בראשותי מתווים. הם תומכים באופן גורף בצורך בניצחון מוחלט, והם מתנגדים באופן גורף לרעיון של מדינה פלסטינית שנכפית עלינו. הייתה לנו הצבעה בכנסת, מדגיש נתניהו, 99 מחברי הכנסת תמכו בעמדה הזאת לעומת 9 מתנגדים".  (שם).

נתניהו קיבל תמיכה חד-משמעית לדבריו ממנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט הסנטור מיטץ מקקונל. מדינת העם היהודי, אמר הסנטור, ראויה לקבל את תמיכת הממשל בארצות הברית. הוא הגדיר כ"צבועה וגרוטסקית" (grotesque and hypocritical) את תביעת הממשל בארצות הברית ממדינות אחרות להימנע ממעורבות בחיים הפוליטיים של ארצות הברית, ובאותה נשימה לקרוא להפלת ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל; זוהי תופעה חסרת תקדים, הדגיש הסנטור. אל לה לארצות הברית להתייחס כך לבנות ברית דמוקרטיות שלה. מדיניותה של המפלגה הדמוקרטית אינה מכוונת נגד נתניהו, אלא נגד מדינת ישראל; ישראל אינה קולוניה אמריקנית. רק אזרחי ישראל הם שיקבעו מי ינהיג אותם; זוהי בסופו של דבר ההגדרה של דמוקרטיה וריבונות (https://www.youtube.com/watch?v=jLNjpLY3Jkc).

בישיבת הממשלה ב-17 במרץ מצא נתניהו לנכון להחריף עוד יותר את הביקורת כלפי ממשל הנשיא ביידן: "לידידינו בקהילייה הבינלאומית", פסק נתניהו, "אני אומר: הזיכרון שלכם קצר? כל כך מהר שכחתם את ה-7 באוקטובר 2023, את הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה? כל כך מהר אתם מוכנים לשלול מישראל את הזכות להגן על עצמה מפני מפלצות החמאס? כל כך מהר איבדתם את המצפון המוסרי שלכם? במקום ללחוץ על ישראל שנלחמת מלחמה שאין צודקת ממנה, נגד אויב שאין אכזר ממנו, תפנו את הלחצים שלכם נגד החמאס ונגד הפטרון שלה – איראן. הם אלה שמהווים סכנה לאזור ולעולם כולו. אנחנו בכל מקרה נעמוד מול הלחצים, ובעזרת השם נמשיך להילחם ביחד עד לניצחון המוחלט" (YNET, 17.03.2024).

ב-18 במרץ 2024 ניהל הנשיא ביידן שיחה ממושכת עם ראש הממשלה נתניהו. ככל שניתן להתרשם השיחה נשאה אופי ענייני, ונעדרו בה מאפיינים של התנגחות וביקורת פוגענית. כבר בדברי הפתיחה, להערכתנו לא במקרה, הבהיר הנשיא את מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל. (הבית הלבן, שיחת ביידן-נתניהו, 18.03.2024).

קרוב לוודאי שהדגשה זו באה לאחר הידיעות הרבות שנפוצו גם בישראל על כוונה ממשית של הממשל לצמצם, או לעכב, אספקת נשק לישראל. כמו כן חזר הנשיא והדגיש את זכותה של ישראל "לרדוף אחר החמאס". בהמשך השתמש הנשיא במינוח הרבה יותר קרוב לזה של ישראל: "אנו שותפים למטרתה של ישראל להביס את חמאס". בהמשך הוא חזר והדגיש את ההרג הרב ברצועה על רקע פעילותה הצבאית של ישראל: "בעימות הנוכחי", כך טען, נהרגו עד כה יותר אנשים מאשר בכל העימותים הקודמים ברצועה". (שם).

הנשיא התייחס כמובן לאפשרות של פעולה ישראלית ברפיח. הוא לא הביע התנגדות לפעולה כזו, אך הבהיר בצורה חד-משמעית את הצורך להבטיח את שלומם של האזרחים במקרה כזה באמצעות "תוכנית מגובשת ויציבה" (coherent and sustainable strategy). בסופו של דבר סוכם כי משלחת ישראלית של אנשי צבא, מודיעין וגורמי רווחה תבוא לוושינגטון במגמה לבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות לאלה שגובשו על ידי ישראל ושתאפשרנה פגיעה ממוקדת באנשי חמאס ברפיח והבטחת מעבר הגבול בין מצרים והרצועה, מבלי שיהיה צורך בתמרון קרקעי רחב ממדים. (שם).

סיכום והמלצות

אין ספק כי באחרונה חלה הידרדרות באופי הדיאלוג המתנהל בין ישראל וארצות הברית. התבטאויות של ראשי הממשל חרגו במידה רבה מסוגיית העימות ברצועה ותביעות הממשל בהקשרה. הן לבשו אופי ברור של מאמץ מצד הממשל לערער את יציבותה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה. תופעה זו כשלעצמה אינה חדשה ביחסים בין שתי המדינות.

אולם עד כה, ככל הזכור לנו, גם בתקופות של מתיחות קשה בין ישראל וארצות הברית, הביקורת של הממשל נאמרה בדרך כלל ב"חדרים סגורים", מפי פקידי ממשל, והתמקדה בעיקר בהדגשה שישראל אינה מבינה את מצבה בזירה הבינלאומית ואת הסכנות החמורות העומדות בפניה אם תמשיך במדיניותה. הפעם, ההתנגחויות נעשות בפומבי בצורה בוטה וחד-משמעית ומוכוונות אישית לראש הממשלה, ומפי הדרגים הבכירים ביותר בממשל.

עד כה לא גלש העימות בין שתי המדינות לפסים של סנקציות אמריקניות על ישראל בתחום המדיני (למשל איום מפורש של הימנעות מהטלת וטו על הצעות החלטה המנוגדות לעמדתה של ישראל, ובתחום הצבאי – עיכוב, האטה או צמצום ההיקף של משלוחי נשק לישראל). הגם שאופציה כזו אינה נראית ריאלית בשלב זה היא נמצאת על סדר היום, ויש גורמים רבי כוח בממשל האמריקני שילחצו למימושה.

השיחה האחרונה שנערכה בין הנשיא ביידן וראש הממשלה נשאה אופי ענייני ומכובד לשני הצדדים. מגמה זו נוחה מאוד לישראל, ויש לקוות כי היא תימשך גם להבא. יש לקוות כי ההתדיינות בין אנשי צבא ישראלים ואמריקנים סביב העימות המלחמתי תתמסד ותימשך גם להבא, הגם שהיא טומנת בחובה ממדים של שחיקה כלשהי במעמדה הריבוני של מדינת ישראל. אנשי צבא אמריקנים יוכלו להבין, אל נכון, טוב יותר מאנשי ממשל אזרחיים את האילוצים והמגבלות העומדים בפני ישראל בעימות עם אויב כמו החמאס.

סיכומו של דבר, יש לחזור ולהדגיש, בעיקר מול מגמות מתלהמות בקרב חוגים שונים בארץ, כי לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

עליה לדעת להפריד בין העיקר והטפל ולהיות מודעת היטב לאילוצים המאתגרים העומדים בפני הממשל האמריקני בבואו לעצב את עמדותיו בהקשר של העימות המלחמתי ברצועה.

כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי – מוטב לה לישראל לגלות סבלנות ולהימנע מתגובות נגד שלא תשרתנה את האינטרסים של ישראל.

* המחבר מודה לפרופ' קובי מיכאלי על הערותיו המלומדות לנייר זה.

שלושה שבועות לאחר הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום, במהלך עצרת פרו־פלסטינית שהתקיימה באיסטנבול בה השתתפו מאות אלפי בני אדם, הכריז נשיא טורקיה, ארדואן, כי חמאס אינו ארגון טרור וכי ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. בנאום אחר שנשא באירוע באנקרה בדצמבר 2023, ארדואן הגדיל לעשות והשווה את נתניהו להיטלר בהתייחסו לתקיפות צה"ל ברצועה.

רטוריקה מסוג זה אינה יוצאת דופן כשמדובר בנשיא טורקיה ועומדת בשורה אחת עם אמירות קודמות שיצאו מטעמו ומאופיינות בניחוח אנטישמי מובהק. אלא שנשיא טורקיה אינו מסתפק רק במילים; כבר למעלה מעשור, טורקיה בהובלת ארדואן מסייעת לחמאס בשורה של היבטים: המדיני, הכלכלי והצבאי.

בהיבט המדיני, טורקיה מספקת מקלט בטוח להנהגת חמאס. אנקרה מארחת דרך קבע את בכירי חמאס  בתחומה, וארדואן מקיים פגישות בפומבי עם ראשי התנועה, ביניהם, ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה.

אנקרה היא גם אחת מנותני החסות העיקריים של חמאס. תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל חושף את חלקה המרכזי של טורקיה בבניית המערך הכלכלי המסועף של חמאס בהובלתו של מנכ"ל הכספים של הארגון, זאהר ג'ברין. על פי הדיווח, ממשרדו באיסטנבול מנהל ג'ברין את מערך גיוס הכספים הכולל העברת כספים מאיראן לרצועת עזה, טיפול בתיק החברות המספקות לחמאס הכנסה שנתית, וניהול רשת של תורמים פרטיים.

הטורקים אף מעניקים תמיכה צבאית לחמאס. ב־2018 עצרה ישראל את קאמיל טאקלי, פרופסור למשפטים בעל אזרחות טורקית שהתגלה כתומך חמאס. בחקירתו הודה טאקלי שחמאס פועל בטורקיה ומקבל תמיכה צבאית מאנקרה דרך קבלן צבאי פרטי המקורב לארדואן. יתרה מכך, ביולי 2023, ישראל סיכלה ניסיון הברחה של 16 טונות חומר לייצור רקטות מטורקיה לרצועת עזה.

לאור התנהלותה זו של טורקיה, ועל אף הרצון לשמר את קשרי המסחר ההדוקים עמה, שנמצאים במגמת עלייה בשנים האחרונות, נדמה כי הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מהכלת הגישה האסלאמיסטית הקיצונית שמוביל ארדואן עולה על התועלת הטמונה בשיתוף פעולה עם אנקרה. הגיעה העת להבהיר לטורקיה כי להמשך הענקת החסות לחמאס יהיה מחיר כבד ביחסים עם ישראל וארה"ב.

בהתאם לכך, על ישראל להתנות כל יוזמה עתידית לנרמול היחסים עם טורקיה בהגדרת חמאס כארגון טרור וכן בהישמעות מלאה להוראות החקיקה האמריקאית האוסרות על מימון פעילותו. מוטב לישראל להקפיא את התקדמותם של פרויקטים משותפים שנידונו בעבר, דוגמת פרויקטים בתחום הגז והאנרגיה, עד אשר טורקיה תיענה לדרישות אלו.

עוד מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול בעלת בריתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל לחץ על טורקיה לנקוט בצעדים חוקיים כנגד ישויות הפועלות בשטחה המעניקות מימון לארגונים המוכרזים על ידי ארה"ב כארגוני טרור. במקביל, יש לדרוש מטורקיה כחברה בנאט"ו לסגור את משרדי הארגון על אדמתה ולחדול מלהעניק לבכירי חמאס מקלט מדיני. על ארה"ב להתנות עסקאות נשק עתידיות עם טורקיה בניתוק מוחלט של היחסים עם הארגון ובאכיפת החקיקה האמריקאית האוסרת על מימון טרור במלואה. אם טורקיה תמשיך לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון תיקוני חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה"( Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור כנגד טורקיה וכל מדינה אחרת המספקת סיוע ממשי לארגוני טרור דוגמת איראן, קטר ואלג'יריה.

צעדים מסוג זה יעבירו מסר חד וברור כי אין בכוונת ישראל לגלות סובלנות כלפי תמיכתה הרחבה של טורקיה בחמאס, וכי אי מוכנותה לשנות את התנהלותה בנושא תהיה כרוכה במחירים כואבים. המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 11.1.2024.

אנחנו נחושים לעזור לישראל להבטיח ש־7 באוקטובר לא יחזור על עצמו" הצהיר שלשום מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן.

לא היתה זו הפעם הראשונה שבה התחייב לכך. דברים דומים הוא השמיע גם בארבעת (!) ביקורי התמיכה שהספיק לקיים בישראל מאז הטבח. אלא שבמקביל להצהרתו, תחת לחץ אמריקני, נאלץ הקבינט הביטחוני בישראל להגדיל את כמות הדלק שנכנס לעזה ולספק חמצן למחבלי חמאס שנלחמים בחיילינו, מתוך מנהרות הטרור.

בסמיכות לאותה ההצהרה, הודיע גם דובר מחלקת המדינה, כי "ארצות הברית תתנגד ליצירת אזור חיץ בשטח רצועת עזה", ובכך הציב עוד משקולת על רגלי ישראל, על האפשרויות העתידיות לעצב את ההגנה על יישובי העוטף.

ההתבטאויות הללו מגיעות בהמשך לאמירות כי "משך המלחמה איננו בלתי מוגבל" וכן ללחצים שהופעלו על ישראל עוד לפני חידוש האש ברצועה, שמטרתם להפחית את עצימות הלחימה ולהגדיל את הסיוע ההומניטרי.

אין לפקפק בכנות הצהרותיהם של הנשיא ביידן ואנשיו. תמיכת הממשל בישראל אינה מוטלת בספק וראויה לכל שבח. ארה"ב מכירה בזכותה של ישראל להשמיד את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס ומספקת לה סיוע רב וחיוני. אולם בד בבד היא מציבה מגבלות שאינן מאפשרות לישראל להשיג יעדים אלה, מבלי לשלם על כך בחיי חיילים רבים.

זאת ועוד, המגבלות שארה"ב מציבה מובילות בהכרח להארכת משך הלחימה – בניגוד גמור לאינטרס של האמריקנים בעצמם. הדרך המעשית לאפשר לחימה מהירה ואפקטיבית, תוך סיכון מינימלי של אוכלוסייה בלתי מעורבת, היא לאפשר הוצאתה של אוכלוסייה זו, ולו באופן זמני, אל מחוץ לאזורי הלחימה. אולם גם לכך הובעו התנגדויות.

יתכן כי הגברת הלחצים על ישראל קשורה במצבו הפוליטי הפנימי של הנשיא ביידן, לקראת בחירות 2024. יתכן כי היא נובעת מפערים בין האופן שבו וושינגטון רואה את עזה לבין תמונת-המציאות המוכרת בישראל.

כך או כך, ישראל אינה יכולה להתפשר על השגת מטרותיה בשחיקה מינימלית ככל האפשר של לוחמיה. יהא אשר יהא משך הזמן שיידרש לכך. זהו המסר שהיועץ האמריקני לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן יצטרך לקחת איתו, בסיום ביקורו בישראל.

דילמת היום שאחרי

מי שמתעקש לשמוע מממשלת ישראל לאן פניה מועדות בעזה ביום שאחרי המלחמה, עושה זאת כנראה כדי להתנצח אתה על מה שהיא יודעת היטב: אין אופציות טובות בעזה. אילו היו כאלה, יש להניח שהן היו כבר מיושמות, באחת מההזדמנויות הרבות לאורך שנות העימות.

אין שום חובה לנהל את הבחירה בין החלופות הרעות בדיון ציבורי, עכשיו בעיצומה של המלחמה. נכון להפנות את מלוא הקשב לניצחון במלחמה, לשמור על הלכידות הפנימית ולהפחית למינימום ההכרחי את העיסוק בסוגיות שיש בהן לעורר מחלוקת, בתוך הבית פנימה או עם ידידינו שמעבר לים.

מנקודת מבטה של ישראל, שאלת "היום שאחרי" בעזה היא משנית ביחס למטרה החשובה יותר של המלחמה: בניה מחדש של ההרתעה הישראלית שהתרסקה ב־7 אוקטובר. את תמונת הסיום של המלחמה יש לגבש לפני הכל לפי הקריטריון הזה.

מיטוט ממשל חמאס, פירוק המסגרות הצבאיות שלו, השמדת תשתיות היצור והיכולות הצבאיות, הריגה או נטרול של רוב מפקדיו והסד"כ הצבאי שלו, כל אלה הם חלקים בפאזל של תמונת הסיום הרצויה לישראל.

בשום-אופן אין להרפות מסוגיית החטופים, ודאי לא לחשוב עליה במונחים של "היום שאחרי". החוב המוסרי של מדינת ישראל כלפי החטופים ובני משפחותיהם, מחייב להותיר ערוץ פתוח למו"מ (עדיפות למצרים על פני) ולהציב במהירות את החרב על צווארם של מנהיגי חמאס, עד שיבינו שהחטופים הם נטל עליהם ויפעלו לשחרורם.

עדיין לא להחזיר את הפועלים מיו"ש

במקביל למאמצי הלחימה בעזה, נמשכת הפעילות הנחושה של צה"ל והשב"כ נגד גורמי הטרור ביו"ש. הדרג המדיני נידרש להכריע בשאלת החזרתם לעבודה בישראל של הפועלים הפלשתינים מיו"ש, שכניסתם נמנעת מאז ה־7 אוקטובר (מעבר למספר קטן יחסית של בעלי תפקידים שהוגדרו כחיוניים גם לעת הזו).

השיקול העיקרי בעד החזרתם לישראל הוא החשש כי המצוקה הכלכלית, התסכול והבטלה ידחפו אותם לפעילות נגד ישראל. שיקול נוסף הוא השפעת הסגר על המשק הישראלי ובראשו על ענף הבנייה.  מנגד לשיקולים אלה עומד החשש מפני פיגועים שחלילה יבוצעו בישראל, על ידי פועלים או כאלה שייצאו בחסותם. הלחימה בעזה מספקת לא רק  השראה אלא גם דחף לנקום, במיוחד לנוכח התמונות והמסרים המשודרים ללא הרף ב"אלג'זירה".

אך לא רק המראות מעזה, גם פעולות הסיכול המוצלחות שבוצעו ביו"ש והותירו אחריהן מספר לא קטן של הרוגים ופצועים מוסיפות  מניעי נקם. מערכת הביטחון עסוקה עד צוואר בלחימה בעזה ובסיכולים ביו"ש ויכולתה להתחקות אחר גורמי טרור ולסכלם מבעוד מועד אינה מובטחת, כפי שנוכחנו גם באחרונה בפיגועים בצומת גוש עציון ובירושלים.

כיום הציבור בישראל דרוך ומגלה ערנות גבוהה ביחס לכל פלשתיני מה"שטחים" שנמצא בישראל. יש בכך כדי לתרום למאמצי האיתור והסיכול. לא כך יהיה אם יימצאו בישראל עשרות אלפי פלשתינים.  שיקול נוסף שאמנם לא אמור להנחות בקביעת המדיניות אך כדאי גם אותו להביא בחשבון הוא תודעת המחיר. חמאס ברצועת עזה זוכה לנקודות זכות בקרב חלק מהציבור ביו"ש על שחרורם של אסירים ביטחוניים ועל עמידתו האיתנה. נקודות אלה מקוזזות, לפחות אצל חלק מהאוכלוסייה, בעקבות הפגיעה שנגרמה לפרנסתם בגלל חמאס.

במכלול השיקולים דומה כי בשלב הזה הכף נוטה בעד השארת המצב על כנו ואי החזרתם של הפועלים לישראל. נכון להימנע מנטילת סיכונים ביטחוניים מידיים גם במחיר ההשלכות הביטחוניות לטווח הרחוק יותר.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 7.12.2023.

גם בגיל 100 נשאר ד"ר הנרי קיסינג'ר אדם רלוונטי שכדאי להקשיב לו. מנהיגי העולם ממשיכים להתייעץ איתו, והוא כותב פורה של ספרים מחכימים וטורי דעה הצופים את הנולד. העבר המתועד שלו בסוגיות של יהודים וישראל נותר שנוי במחלוקת, אבל אני סבור שבשיקול כולל, קיסינג'ר ראוי לכבוד.

לחלק מהישראלים ד"ר קיסינג'ר צרוב בזיכרון כאויב, משום שלכאורה עיכב את אספקת הנשק האמריקני לישראל במהלך השבוע הראשון והמכריע של מלחמת יום כיפור, ב-1973. כפי שאראה להלן, מדובר בהאשמה לא נכונה. אני יודע זאת מהיכרות עמוקה עם הספרות ההיסטורית והביוגרפית על מלחמת יום כיפור והשלכותיה, ומשיחות אישיות עם ד"ר קיסינג'ר.

בשנת 2017 אירחתי את קיסינג'ר בישראל לביקור של שלושה ימים, ולפני שנה פגשתי אותו לשיחה ארוכה בניו יורק. אלה היו הזדמנויות לדון עימו במחלוקות ההיסטוריות. הוא לא נרתע מהשאלות הקשות ביותר. לי ברור שלקיסינג'ר אכפת מאוד מישראל, ומהמוניטין שלו בקרב יהודים וישראלים.

האם קיסינג'ר עיכב את אספקת הנשק האמריקני לישראל בשבוע הראשון של מלחמת יום כיפור? הסיפור המקובל הוא שישראל ביקשה סיוע חירום בצורת רכבת אווירית של נשק מייד עם פרוץ המלחמה, אולם קיסינג'ר לא רצה שהניצחון הצפוי של ישראל יהיה מכריע מדי, מתוך מחשבה שיהיה קל יותר להגיע להפסקת אש יציבה אם ישראל ומצרים תסיימנה את המערכה בתיקו, ולכן עיכב כביכול את הרכבת האווירית, והשאיר את ישראל לדמם.

אלא שזה פשוט לא נכון. הנשיא ריצ'רד ניקסון וקיסינג'ר רצו בוודאות ששיחות השלום שהם יובילו בתום המלחמה תתבססנה על ניצחון ישראלי, ולא על תיקו עם הערבים שנתמכו בנשק סובייטי. ניצחון ישראלי היה אינטרס אמריקני.

יתרה מכך, את העיכוב באספקת הנשק לישראל בין היום השני לשישי למלחמה לא ניתן לייחס לקיסינג'ר אלא לשר ההגנה דאז, ג'יימס שלזינגר, ולמנהיגים אירופאים לא ידידותיים שסירבו לאפשר נחיתת בינתיים של מטוסי התובלה הנושאים אספקה לישראל.

העיכוב היה גם פונקציה של העובדה שאיש לא חשב, כולל ישראל, שצה"ל אכן יזדקק להעברה אווירית מסיבית של נשק. ההנחה הייתה שכל נשק כבד שיישלח לישראל יגיע בכל מקרה לאחר שהמלחמה כבר תסתיים בניצחון מהיר (בדיוק כמו הניצחון המהיר של ישראל במלחמת ששת הימים).

ביום הרביעי למלחמה (יום שלישי, 9 באוקטובר) עדכנה ישראל את האמריקנים כי איבדה 500 טנקים ו-50 מטוסי קרב, וביקשה אספקה דחופה. ניקסון היה עסוק בשערוריות הפנים שלו (פרשת ווטרגייט והתפטרותו של סגן הנשיא ספירו אגניו), אבל קיסינג'ר סחט מניקסון הבטחה לחדש את המלאי לישראל, כך שצה"ל פנה מייד להשתמש בעתודות מלאי הנשק שלו.

נכון לומר שבמהלך הימים החמישי והשישי של המלחמה, הפנטגון גרר רגליים בארגון מטוסי התובלה עם האספקה לישראל, ובשליחת טנקים ומטוסים לישראל (ציוד שאינו בדיוק מוצרי מדף הזמינים למשלוח מהיר). כמו כן, חברות תעופה של טיסות שכר סירבו לקחת חלק במאמץ, ומדינות אירופה סירבו לאשר למטוסים אמריקנים הנושאים נשק לישראל לנחות לתדלוק בשטחן – והוסיפו בכך לתסכול של קיסינג'ר ועוזריו.

עם החמרת המצב בימים השביעי והשמיני למלחמה, 13-12 באוקטובר, החליטה ירושלים לשגר לוושינגטון קריאה המפצירה לקבל בדחיפות אספקת נשק גדולה. קיסינג'ר הביא אז את ניקסון לאשר רכבת אווירית מיידית במטוסי צבא אמריקנים. במהלך היום הראשון של הרכבת האווירית שלחה ארה"ב לישראל יותר נשק (1,800 טון) מכפי ששלחה ברית המועצות למצרים, סוריה ועיראק בארבעת הימים שלפני כן; ועוד 3,000 טונות של ציוד היגיעו בימים הבאים.

יתרה מכך, כל הערכה הוגנת של התנהגותו של קיסינג'ר באותה עת חייבת לקחת בחשבון את העובדה שהוא זה שיעץ לישראל ברוב תחכומו שלא להסכים להפסקת אש ביום החמישי למלחמה, משום שבאותה עת הייתה ישראל במצב של איבוד שטחים. קיסינג'ר הזהיר את ראש הממשלה המותשת והמדוכדכת, גולדה מאיר, שלא תסכים להפסקת אש עד אשר ידו של צה"ל תהיה על העליונה, ורק אחרי הדיפת האויב בחזרה לשטחו.

עובדה חשובה אף יותר היא האירוע בשבוע שלאחר מכן, בשבת ה-20 באוקטובר, כאשר קיסינג'ר סירב להוראה של ניקסון לסגור עסקה עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב על חשבון ישראל.

ניקסון כתב לברז'נייב שהוא יהיה מוכן "לרסן את מדינת החסות שלו" (כלומר את ישראל), אם ברז'נייב יעשה זאת עם מדינות החסות הערביות שלו, ולאחר מכן, על שתי המעצמות "לקבוע" את ההסדר בין שני הצדדים. ניקסון שלח מברק לקיסינג'ר, שבדיוק הגיע למוסקבה, המורה לו להתעלם מ"העקשנות של הישראלים", ולמצוא דרך לכפות הסדר קבע במזרח התיכון. ניקסון כתב: "אני רוצה שתדע שאני מוכן ללחוץ על הישראלים במידה הנדרשת, ללא קשר להשלכות הפוליטיות הפנימיות" (דהיינו, כעס מצד יהודי אמריקה). היה בכך הד להתנהלותו של הנשיא אייזנהאואר ב-1956, כאשר ניקסון היה סגן הנשיא שלו.

ממקום שהייתו במוסקבה שלח קיסינג'ר תשובה חסרת תקדים לנשיא ניקסון, ובה הוא מביע סירוב לפעול ליישום הצעתו ה"בלתי מקובלת" של ניקסון בהקשר זה. קיסינג'ר שלח מברק לניקסון: "ברצוני לומר שאני רואה את הנימה והתוכן של ההוראות (שלך) אליי כבלתי מקובלים. הצלחתי להביא את יחסי החוץ שלנו למצבם הנוכחי בזכות הימנעות מגימיקים והקפדה על צעדים שקולים. בכוונתי להמשיך בגישה הזו".

בתום המלחמה כינו ראשי הממשלה גולדה מאיר ויצחק רבין את קיסינג'ר ידיד אמיתי, אף על פי שקיסינג'ר היה לא קל עם ישראל במהלך "דיפלומטיית הדילוגים" המפרכת שלקח על עצמו כדי להגיע להסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים ולסוריה.

הדבר העיקרי שחשוב להבין על מעשיו של קיסינג'ר בשנות ה-70 הוא שהוא פעל מתוך נקודת מבט של מעצמה אמריקנית. הוא חש בהזדמנות היסטורית להרחיק את מצרים מברית המועצות ולדחוק את מוסקבה מהמזרח התיכון, ואז להתחיל בתהליך של הנעת מצרים לעבר יחסי נורמליזציה עם ישראל והמערב.

קיסינג'ר הגדיר זאת כיעד אסטרטגי מרכזי לביטחון ישראל – נושא שקרוב אליו, ולמעמדה הגלובלי של אמריקה – נושא שהוא ראה כאחריותו העיקרית.

קיסינג'ר עצר את ישראל מלהשמיד את הארמיה השלישית של מצרים בסיני, וחתר לוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל שיפתחו את הדלת למשא ומתן ישיר, הראשון אי פעם, בין מדינה ערבית לישראל. אף שהיה נוקשה מאוד עם מנהיגים ישראליים, קיסינג'ר מעולם לא התעלם מהאינטרסים המרכזיים של ישראל. אולי ניקסון היה עושה זאת, אבל קיסינג'ר כיבד את ישראל.

והכי חשוב – קיסינג'ר הוא אדם הרואה את הנולד. ביקורו הנועז של אנואר סאדאת בירושלים ב-1977 והסכם השלום בין מצרים לישראל בשנת 1979 לא היו מתממשים לעולם אלמלא הדיפלומטיה המשולשת של קיסינג'ר בשנים 1975-1973. בפרספקטיבה היסטורית גדולה, קיסינג'ר פעל בחוכמה.

הרקע האישי של קיסינג'ר ומהלך הקריירה שלו מרתקים. הוא הגיע לארה"ב בשנת 1938 בגיל 15, כנער פליט יהודי מגרמניה הנאצית, וטיפס מעלה לעמדת האישיות הבכירה ביותר במדיניות החוץ של ארה"ב, כאשר שימש כיועץ לביטחון לאומי וכמזכיר המדינה לנשיאים האמריקנים ניקסון ופורד.

קיסינג'ר גיבש את מדיניות ה"דטאנט" כלפי ברית המועצות, הוביל התקרבות דיפלומטית לסין, עזר להביא לסיום מלחמת וייטנאם (ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לצד לה דוק ת'ו מצפון וייטנאם), וכאמור יצר את התשתית להסכם שלום ישראלי-ערבי לאחר מלחמת יום כיפור.

ספריו המלומדים הם חובה עבור כל מי שלומד מדינאות, החל מ–A World Restored (על קונגרס וינה שהביא לסיום מלחמות נפוליאון), דרך שלושת כרכי זיכרונותיו על שירותו בממשל, ועד לספריו האחרוניםDiplomacy, World Order, Crisis, On China, וכן Leadership:Six Studies in World Strategy.

כל אלה השאירו אותו בחזית השיח על נושאים בינלאומיים, ומנהיגים עולמיים עדיין עולים לרגל למשרדו בניו יורק. במפגשים הללו, קיסינג'ר מקדם השקפה אסטרטגית של ריאל-פוליטיק.

לדוגמה, במהלך השנה האחרונה הוא הביע דאגה מסנקציות מערביות חמורות מדי שעלולות להוביל להתפרקות רוסיה – מצב שיהפוך לסיוט ביטחוני עולמי בהתחשב בנשק הגרעיני שלה. קיסינג'ר הציע שאף על פי שלנשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא מגיע להישאר בטריטוריה שהושגה שלא כדין, הדרך לסיים את המלחמה באוקראינה היא באמצעות השגת "מאזן של חוסר שביעות רצון", ולפיו רוסיה תמשיך להחזיק בסבסטופול ואוקראינה תצטרף לנאט"ו.

בענייני המזרח התיכון, קיסינג'ר היה ונשאר מבקר של הסכם הגרעין של הנשיא אובמה עם איראן. הוא מודאג מהשאיפות ההגמוניות של טהרן ומתוכנית הטילים הבליסטיים שלה. הוא תומך בהסכמי אברהם, ומאמין שעל וושינגטון להתאמץ כדי להביא את סעודיה למעגל השלום עם ישראל. עם זאת, הוא מודע לאנטישמיות האסלאמית העמוקה בריאד (האנטישמיות הזו הייתה נוכחת היטב כאשר קיסינג'ר ניהל את הקשרים עם הסעודים בשנות השבעים). קיסינג'ר גם מודאג לגבי רצונה של סעודיה בתוכנית העשרה גרעינית.

בשמונה שעות השיחה עם עורכי מגזין ה"אקונומיסט" לציון יום הולדתו ה-100 במאי השנה הזהיר קיסינג'ר מהחדירה של הסינים והרוסים לאסיה, אירופה והמזרח התיכון על חשבון ההנהגה האמריקנית, עקב "המצב המסוכן של היעדר מטרה אסטרטגית במדיניות החוץ של ארה"ב".

הוא גם הביע דאגה מכך ש"התפיסה המשותפת (של כל הצדדים בפוליטיקה האמריקנית) של הערך האמריקני אבדה. כדי להחזיק בהשקפה אסטרטגית, צריך אמונה במדינה שלך". במקום זאת, הוא רמז, החינוך הדמוקרטי/ליברלי "מתבוסס בתוך הרגעים האפלים ביותר של אמריקה". (מומלץ לקרוא את תמליל השיחה בן 20,000 המילים באקונומיסט.)

לאחרונה, קיסינג'ר טרוד בעתיד האנושי בעידן של בינה מלאכותית ("בינה מלאכותית יוצרת"), שבו מכונות מתקדמות משתלטות על תהליכי קבלת ההחלטות הקשורים להרתעה ולוחמה גרעינית – ללא נורמות אתיות או פילוסופיות. הוא גם חושש מכך שבינה מלאכותית תגביר את היריבות בין סין לאמריקה. "אנחנו בדרך לעימות בין מעצמות גדולות", הוא מזהיר.

בעיני חלק מהיהודים האמריקנים, עצם אזכור שמו של קיסינג'ר מעורר בוז, בעיקר בגלל התנגדותו לתיקון ג'קסון-ואניק, שהיה חיוני להפעלת לחץ על ברית המועצות לאפשר יציאת יהודים בשנות ה-70 של המאה הקודמת. קיסינג'ר יעץ לניקסון כי "הגירת יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקנית". הוא וניקסון לא אהבו את ההתערבות של הקונגרס (או של הקהילה היהודית, או של גורמים אחרים) במדיניות החוץ, בייחוד לא במדיניות הדטאנט, שהייתה מטרה מרכזית של הממשל.

אני חושב שקיסינג'ר טעה בדחיקת ההיבט של זכויות האדם בכל הקשור לברית המועצות. היה עליו לתמוך בתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות, למרות הדטאנט. קיסינג'ר טעה גם כאשר שמר על שתיקה מול ההתבטאויות האנטישמיות של ניקסון. למרבה הצער, בעניינים אלה קיסינג'ר מעולם לא הביע חרטה.

ולמרות זאת, אין להכחיש כי קיסינג'ר הוא אחד המומחים והתאורטיקנים הגדולים למדיניות חוץ בעידן המודרני. הוא תרם תרומה עצומה לדיפלומטיה האמריקנית ולביטחון המזרח התיכון, וגם לביטחונה של ישראל, ועל כך הוא זכאי לאיחולים ביום השנה ה-50 למלחמת יום כיפור.

פורסם ב-מקור ראשון 03.10.2023. מאמר המקור פורסם באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 25.05.2023 וב-ישראל היום 28.05.2023.

במסגרת המו"מ המשולש בין ישראל, ערב הסעודית וארה"ב, כאשר אחת הדרישות של הסעודים מארה"ב היא חתימה על ברית הגנה, עלתה גם הרעיון של כינון ברית דומה בין ישראל לארה"ב.  יש לסרב לכך.  האינטרס הסעודי אולי מחייב ברית כזאת; ברית דומה בין ישראל לארה"ב תפגע בביטחון שתי המדינות, אך במיוחד בביטחון ישראל.

ברית הגנה עם ארה"ב אין פירושה שישראל תקבל צ'ק פתוח לעשות כל מה שנראה לה נכון כדי להגן על ביטחונה, כאשר ארה"ב ערבה להגן עליה מפני השלכות רעות.  אדרבה; הסכם כזה יותנה בכך שישראל לא תעשה מעשה אשר, בעיני ארה"ב ולפי שיקול דעתה, נראית לאחרונה כמופרז.  ארה"ב תצפה מישראל להתאים את עצמה לתפיסה האמריקנית של צרכי הביטחון של ישראל.  היא גם עשויה להביא את ארה"ב להטיל ספק בבקשות ישראל לרכוש נשק מתקדם (ע"ח משלם המסים האמריקני):  "ממילא אנחנו ערבים לביטחון שלכם, בשביל מה אתם זקוקים לכל זה?"

כמדינות דמוקרטית בעולם שבו משטרים טוטליטריים מתחזקים, לישראל ולארה"ב אינטרסים יסודיים משותפים, אך  אין זאת אומרת כי כל האינטרסים של שתי המדינות מקבילים.  לפעמים המדיניות האמריקנית מתאפיינת בהבנה לקויה ורדיפה אחרי אינטרסים קצרי-טווח.  יש כיום דוגמאות למכביר לכך:

• ארה"ב רוצה שישראל "תרד מהגדר" ותמכור נשק וטכנולוגיה מתקדמת לאוקראינה, למרות שאין בעלת ברית נאט"ו באירופה החשופה לסכנות ביטחוניות מצד רוסיה עוינת כמו ישראל.
• הממשל הנוכחי משלם מס שפתיים לרעיון שאסור לאפשר לאירן להשיג נשק גרעיני, אך ברור כי היא לא תעשה שום דבר אפקטיבי כדי למנוע זאת, וגם דורשת מישראל לא לעשות דבר.
• הממשל הנוכחי שבוי בקונצפציה שהעימות הישראלי-פלסטיני היא אשמתה של ישראל, ודורשת מישראל להימנע מצעדי ביטחון חיוניים נגד הפלסטינים, גם אם הדבר כרוך בהריגתם של אזרחי ישראל.

העמדות האמריקנות האלו נוגדות אינטרסים ביטחוניים ישראליים בסיסיים, ואסור להשלים איתם.  הקירבה המדינית של ישראל לארה"ב היא נכס חשוב, אך כבר כיום יש לה מחיר במונחי יכולתה של ישראל להגן על עצמה.

הערובה החשובה ביותר לבטחונה של ישראל – לביטחונה של כל מדינה – היא העצמאות להחליט באופן אוטונומי מה עליה לעשות כדי להגן על עצמה, ולפעול בהתאם.  שום ברית הגנה עם מדינה זרה אינה יכולה לקחת את מקומה של אותה עצמאות להחליט בעצמנו כיצד להגן על עצמנו.

ארה"ב היא מעצמה עולמית ויכולה לשרוד גם עשרות שנות מדיניות איוולתית.  הדבר אינו בהכרח נכון לגבי בעלות בריתה, כפי שטאיוון עשויה לגלות תוך מעט מאוד שנים.  ישראל חזקה ועצמאית משרתת את האינטרס הביטחוני ארוך-הטווח של ארה"ב, גם אם "המחיר" הוא סירובה של ישראל לאמץ כל מדיניות קצרת טווח היוצאת מוושינגטון.  הנכס החשוב ביותר של ישראל בארה"ב היא הדרך שבה העם האמריקני טופס את הדמוקרטיה ואת העצמאות שלנו:  מאז ימי בן-גוריון, ישראל מחויבת להגן על עצמה ולא לסמוך על זרים.  ממשלים אמריקנים יעדיפו ישראל התלויה בהבטחת ארה"ב להגן עליה, אך מבחינת הציבור בארה"ב, מצב זה יהפוך אותנו מעצמאים לתלויים – מדינת נטל, הראויה לבוז ולא להערכה.

על ישראלים לזכור את השנה 1975.  באותה שנה ארה"ב הפקירה בעלת ברית אמריקנית, דרום ויטנאם, והשלימה עם נפילתה בפני אויביה.  באותה שנה ראש הממשלה גולדה מאיר הזהירה את עמה מפני הסתמכות על ביטחונות אמריקניים.  אזהרתה תקפה גם היום.

פורסם באתר ערוץ 75, בתאריך 1.10.2023

בערב יום הכיפורים נחת ראש הממשלה בנימין נתניהו בישראל וסיים מסע מדיני בן כמעט שבוע בארצות הברית. בריאיון ל"חדשות כיפה" אומר ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת, כי ניתן לסכם את הביקור הארוך – כמוצלח מאד.

"הביקור השיג את היעדים המדיניים העיקריים שהוגדרו לו", פותח ואומר בן שבת, ומפרט: "פגישה עם נשיא ארה"ב, קידום המגעים לנורמליזציה בין סעודיה וישראל, מיצוי ההזדמנויות לפגישות מדיניות בשולי הכינוס באו"ם והצגה פומבית של עמדותיה של ישראל בסוגיות המדיניות והאזוריות שעל סדר היום".

לשאלה עד כמה משמעותיות פגישות שנערכות ב"שולי עצרת האו"ם"? השיב: "ביחסים בין מדינות קיימת חשיבות למה שמכונה – תחזוק הקשר בין המנהיגים. במיוחד במציאות כל כך דינאמית שמייצרת כל הזמן אתגרים חדשים והזדמנויות חדשות. זה נכון ביחס לכל המדינות וקל וחומר עם מדינות כמו טורקיה לנוכח המשקעים מן העבר. פגישות כאלה מספקות הזדמנות לחוש מקרוב את טמפרטורת היחסים, להצביע ולסמן כיוונים לשיוף פעולה, לחדד מסרים ולהתניע מהלכי המשך".

בנוסף הוא אומר כי לא רק הפגישות חשובות. "לא פעם, עבודת ההכנה לקראתן, מחוללת בעצמה תהליכים חיוביים, מייצרת או מציפה הזדמנויות ומהווה נקודת עצירה להערכת מצב היחסים בינינו לבין המדינות שאת נציגיהן אנו הולכים לפגוש".

בנוסף הוא אומר כי לא רק הפגישות חשובות. "לא פעם, עבודת ההכנה לקראתן, מחוללת בעצמה תהליכים חיוביים, מייצרת או מציפה הזדמנויות ומהווה נקודת עצירה להערכת מצב היחסים בינינו לבין המדינות שאת נציגיהן אנו הולכים לפגוש".

מה דעתך על ההפגנות שהיו במהלך הביקור? האם הדבר יכול היה לפגוע בקשב האמריקני? האם אולי ההפגנות הועילו לממשל כדי 'להלחיץ' את נתניהו?

"מבלי להביע עמדה שיפוטית ביחס לכך, אוכל רק לומר שההפגנות, במיוחד אלה שבישראל, הן ההמחשה הטובה ביותר לכך שישראל היא דמוקרטיה תוססת…", הוא משיב בקצרה.

רבים תוהים עד כמה ההסכם עם הסעודים עתיד לשנות את פני המזרח התיכון. לבן שבת דעה נחרצת בנושא: "הסכם נורמליזציה בין סעודיה לישראל עשוי לא רק לשנות את פני המזרח התיכון אלא גם להשפיע על המחנות המתגבשים כיום במסגרת המאבק על הסדר העולמי החדש. טמון בו פוטנציאל לחבר בין מזרח ומערב, לקשר בין אירופה, אפריקה ואסיה ולחולל מהפכה בסחר העולמי".

לדבריו, מבחינתה של ישראל, השגתו של הסכם כזה היא יעד חשוב ביותר. "הוא ישים סוף ל-120 שנות מלחמה אידאולוגית שהעולם הערבי מנהל נגד שיבת היהודים לציון, ויקטין את ממדי הסכסוך בינה לבין העולם הערבי למעמד של סכסוך מקומי, ישראלי-פלשתיני. הוא יצור שותפויות חדשות אזוריות ובינלאומיות. יהיו לו משמעויות ביטחוניות כבדות משקל והשפעות דרמטיות על הכלכלה. בנוסף לתפקיד שישראל תוכל למלא בציר החדש שיחבר בין מזרח היבשות, כמו חברות סטארט-אפ ומרכזי מחקר ישראלים בתחומי המים, החקלאות, האנרגיה המתחדשת, תחבורה חכמה, וסייבר, יוכלו לסייע בהפיכתם של העיר החדשנית ניאום ושל מיזמי-ענק סעודיים נוספים, להצלחות עולמיות".

מה דעתך על נאום נתניהו באו"ם? האם עברו בו המסרים האופטימליים עבור ישראל נכון לעת הזו?

"כפי שאמרתי, מטרתו של הנאום היא לתת ביטוי פומבי לעמדותיה של ישראל בסוגיות המרכזיות שעל סדר יומה המדיני והאזורי. הנאום אכן ענה על כך. המשקל שניתן לסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה משקף נאמנה את החשיבות ואת המשמעויות הדרמטיות שעשויות להיות להסכם כזה".

בן שבת מזכיר כי הנאום התייחס, כצפוי, גם לאיום האיראני. "הנאום הציג בשפה קצרה ובהירה את מה שנידרש מול האיום האיראני: איום צבאי אמין בצירוף סנקציות כלכליות משתקות. הוא סיפק הזדמנות נוספת להדגשת עמדתה של ישראל – לעשות הכל כדי למנוע מהאיראנים נשק גרעיני".

הנאום התייחס לסוגיה הפלשתינית ולשורשי הבעיות. כיאה למעמדה של ישראל כאומת סטארט-אפ וחדשנות וכמי ששואפת להימנות על המדינות המובילות בעולם בתחום הבינה המלאכותית, נתניהו התייחס גם לתחום זה ולשינויים שהוא צפוי לחולל בעולם.

בסיכום הריאיון, חוזר שוב ראש המל"ל לשעבר כי באופן כללי ניתן לומר שהנאום כלל את כל המסרים הנדרשים עבור ישראל, בכל התחומים הרלוונטיים למעמד הזה, אך הדגיש: "עם כל חשיבותו צריך לזכור שהנאום הוא הצהרת כוונות, ביטוי לרצונות ולעמדות. אין הוא עומד בפני עצמו. צריך להמשיך אותו בפעילות מדינית ובצעדים מעשיים, בכל התחומים וע"י כל הדרגים".