במאי השנה, שר הביטחון יואב גלנט חשף: "איראן צברה חומר מועשר ברמה של 20% ו־60%, שיכול להספיק לחמש פצצות גרעיניות". לפי דבריו באותה העת, "תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת בשלב המתקדם ביותר שבו היתה אי־פעם". שתי הקביעות הללו הן העובדות המרכזיות שאמורות לעמוד לנגד עיניהם של קובעי המדיניות בישראל, כמו גם של אנשי ממשל, חברי קונגרס ומובילי דעה אמריקנים, בכל עת שיתייחסו להבנות המתגבשות בין ארה"ב לאיראן.

לפי הדיווחים באמצעי התקשורת, האמריקנים והאיראנים הגיעו בימים האחרונים להבנות על "עסקה" שבמרכזה שלושה מרכיבים: הראשון – שחרור אסירים הדדי. השני – שחרור כספים איראניים בהיקף של כ־6 מיליארד דולר מבנקים בדרום קוריאה ובעיראק. גישתה של איראן לכספים אלה נמנעה בעקבות סנקציות שהוטלו עליה בעבר על ידי ארה"ב. בהתאם להבנות המתגבשות, איראן תורשה להשתמש בכספים אלה למטרות הומניטריות. המרכיב השלישי – הקפאת הפעילות האיראנית להעשרת אורניום. איראן אמורה להתחייב לא להעשיר אורניום מעבר לרמה של 60%, ולא לצבור חומר נוסף ברמת העשרה זו.

מסגורן של הבנות אלה כ"הסכמות לא רשמיות" אמור לפטור את הממשל מהבאתן לאישור הקונגרס – דבר שאינו מובטח בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, ושעלול היה להלהיט את הדיון הציבורי בפרטי ההבנות, ובכלל במדיניותו של ביידן ביחס לאיראן.

בדרך זו מבקש ממשל ביידן "לבעוט את בעיית איראן" אל שנת 2025, ולאפשר שקט זמני בגזרה זו במהלך מערכת הבחירות בארה"ב.

מבחינתה של איראן, הצעדים שנדרשו ממנה במסגרת ההבנות הם מינוריים – בוודאי בהשוואה לרשימת הדרישות שהוצגה לה בתמורה לחזרה להסכם הגרעין המקורי. אמנם היא גם לא תקבל את מלוא התמורות שהובטחו לה בתמורה לחזרה להסכם זה, אך לראשונה היא זוכה להיתר דה־פקטו להעשיר אורניום ל־60%. יתרה מכך, כבעבר גם בעתיד, היא תוכל להפר את התחייבותה לא להמשיך להעשיר ברמה זו או יותר מכך.

מסגרת ההבנות עלולה לקבע את מעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית בהסכמת ארה"ב. בידי איראן תישאר האפשרות לפרוץ ליכולת גרעין צבאית. התפתחות זו מחזקת את החשש כי חרף הצהרותיו על דבקותו באסטרטגיית מניעה של גרעין צבאי, הממשל האמריקני מתנהל כמי שבחר בהכלה של איום זה, לפחות ברמתו הנוכחית.

במקביל להמשך המאמצים לשיפור יכולותיה המבצעיות, על ישראל לדבוק בהתנגדותה הפומבית להסכמות ולוויתורים אלה, ולדרוש מארה"ב צעדים מעשיים מול איראן. זה כלל לא בטוח שישראל צריכה להיות שותפה לשקט שמבקשים אנשי ביידן להשיג, ולמאמצים שהם נוקטים כדי לדחות את העיסוק בסוגיה זו עד לאחר הבחירות. את עמדתה בעניין זה עליה לגבש בהתאם לתוצאות השיח החשאי שמתקיים עם הבית הלבן.

• פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

שלושת הנשיאים האמריקנים האחרונים החליטו להתמקד בעיקר בעליית כוחה של סין, וביקשו להקדיש פחות משאבים ופחות תשומת לב למזרח התיכון. אמנם כל אחד מהם קידם מטרה זו באופן שונה ופעל תחת נסיבות פוליטיות שונות, אך העובדה ששלושתם דבקו בשינוי אסטרטגי זה למרות כל ההבדלים ביניהם מצביעה על כך שמדובר בשינוי של קבע.

במקביל, שינוי של קבע התחרש גם באסטרטגיה של בייג'ינג בעשור האחרון. מאז עלייתו לשלטון, הנשיא הסיני שי מתכחש לעצת קודמיו מאז דנג שיאופינג, שגרסה "הסתר את עוצמתך; המתן בסבלנות". מזה מספר שנים שי מבקש דווקא להפגין את עוצמתה של סין, מאתגר בגלוי את העליונות האמריקנית בסביבה הקרובה, ומוביל אסטרטגיה שאפתנית שמבקשת להרחיב את השפעת סין על פני כל חצי הכדור המזרחי.

בכנס האחרון של המפלגה הקומוניסטית בחודש אוקטובר, שי גם הצליח לבצר את שליטתו בהנהגת המדינה בעתיד הנראה לעין, כך שניתן לצפות שהשינוי האסטרטגי שהוא מוביל נמצא כאן כדי להישאר. במסגרת זו, המזרח התיכון ישמש כזירה חדשה להעמקת השפעתה של סין על חשבון ארה"ב, וביטוי מובהק לכך ניתן בחודש מרץ האחרון כאשר סין נכנסה לקלחת הפוליטיקה האזורית ותיווכה בין סעודיה לאיראן בחידוש היחסים ביניהן.

ביידן יוצא מהדלת וסין נכנסת מהחלון

מתחילת כהונתו, מדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון התמקדה בניסיון להפשרת היחסים מול טהרן וחזרה להסכם הגרעין. מניעת הסלמה בסוגית הגרעין, כך האמין ביידן, תאפשר חיזוק המגעים הדיפלומטיים עם טהרן ובמסגרתם ארה"ב תבקש לרסן את הפעילות האיראנית בכל הסכסוכים האזוריים בהם היא מעורבת, כל אחד בנפרד, כולל – החזית בין חיזבאללה לישראל, המלחמה בתימן ומאבקי הכוח בעיראק וסוריה.

תיאוריית ביידן גרסה כי לכל אחד מהסכסוכים האלו יש היגיון פנימי משלו, ועל כן אפשרי יהיה למצוא אינטרסים משותפים לאיראן ולארה"ב בכל זירה וזירה. לפי התיאוריה, באמצעות "רגיעה", "דיאלוג" ו"דיפלומטיה", ארה"ב תוכל להפחית את המתיחות במזרח התיכון ולעבור להקדיש את מרב תשומת הלב למזרח אסיה. אך תיאוריה זו מבוססת על שתי הנחות יסוד שגויות.

הראשונה היא האמונה לפיה הסכם בסוגיית הגרעין יקדם יציבות אזורית. ההפך הוא הנכון, מכיוון ששום הסכם בסוגיית הגרעין לא יביא פתרון לגורם הראשי המקדם את חוסר היציבות במזרח התיכון – עליית כוחה של איראן והשימוש שהיא עושה בשליחיה כדי לשלוט בסוריה, עיראק, לבנון ותימן.

עוד בטרם הושג הסכם חדש, עצם המרדף של ביידן אחרי שיחות עם טהרן מוביל לערעור היציבות בשני ערוצים: אכיפה רופסת של הסנקציות הכלכליות, ולחץ על בנות-ברית של ארה"ב וביניהן ישראל, לרסן את פעילותן הצבאית נגד איראן. במילים אחרות, וושינגטון מסייעת בפועל להתעצמות איראן בכך שהיא מחזקת אותה כלכלית, בעודה מרסנת את פעולות בנות-הברית נגדה במאבק האזורי ובתחום הגרעין.

אם ממשל ביידן אכן יצליח להשיב את הסכם הגרעין עם איראן לחיים, זה רק יזיק ליציבות האזור עוד יותר. מכיוון שכל הסכם שביידן ישיג רק ירע עם מצבן הביטחוני של מדינות המפרץ, התוצאה תהיה לעודד אותן לחפש תמיכה מחוץ למעטפת הביטחונית האמריקנית.

וזה מוביל להנחת היסוד השגויה השנייה, לפיה ניתן לבודד את המזרח התיכון מן התחרות הגלובלית בין וושינגטון לבייג'ינג. בהקשר הזה, התיווך הסיני לחידוש היחסים בין סעודיה לאיראן אמור להוכיח לממשל ביידן כיצד סין הופכת במהרה לשחקן משמעותי במאזן הכוחות האזורי.

התוצאה הכוללת למדיניות הפייסנית מצד ביידן כלפי איראן היא ההפך ממה שהוא מבקש לחולל. במקום לייצב את המזרח התיכון באופן שיאפשר לו להסב את תשומת הלב שלו למזרח אסיה, הוא יערער את מעט היציבות הקיימת באזור, באופן שיכריח אותו להמשיך להקדיש למזרח התיכון תשומות מרובות, ובמקביל גם יזמין את סין להעמיק את מעורבותה האסטרטגית באזור.

אך ישנה חלופה לגישה האסטרטגית הכושלת הזו, כזו שתחזק את בנות-הברית של ארה"ב, תחליש את איראן ותגביל את ההשפעה הסינית במזרח התיכון. לישראל יכול להיות תפקיד מפתח באסטרטגיה חלופית זו, אם רק נשלים עם הרצון האמריקני להוריד הילוך באזור ונתאים את עצמנו למצב החדש של העולם הדו-קוטבי.

החלופה אומרת שכדי לאפשר לארה"ב להוריד הילוך במזרח התיכון, על ישראל ליטול את ההובלה של קואליציה אזורית נגד איראן בעוד שארה"ב מצדה תעבור לשמש כמעצמת-העל התומכת בקואליציה האזורית הזו אך עם פחות מעורבות צבאית ישירה. מימוש אסטרטגיה חלופית זו דורש שינויי מדיניות בשלושה מישורים: שדרוג ביחסים הבילטרליים בין ישראל לארה"ב מבת-חסות לשותפה מלאה, חזרה למדיניות של לחץ מירבי כלפי איראן, ושינוי היחס בוושינגטון כלפי סעודיה.

ישראל כמקבצת נדבות או שותפה עצמאית

באופן מסורתי, הדעה הרווחת במערכת הביטחון הישראלית גרסה כי נסיגה אמריקנית מן האזור משמעותה הפסד לביטחון ישראל. על פי דעה זו, תפקידה האידיאלי של ישראל הוא ליטול תפקיד משני ומסייע לנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון ולהתנגדות להגמוניה האיראנית. במידה רבה, מצב זה אכן היה נוח עבור ישראל, אך הציבור האמריקני כבר לא משוכנע שזהו סידור אשר הולם את האינטרסים של ארה"ב. במקום לראות בגישה האמריקנית החדשה הזו הפסד לביטחון ישראל, בירושלים צריכים לראות זאת כהזדמנות לקדם שלב חדש במערכת היחסים בין המדינות.

ישראל הפכה ממדינה קטנה ומוקפת אויבים לבעלת מעמד של מעצמה אזורית, המחזיקה בנכסים ייחודיים ואטרקטיביים עבור שותפים חדשים ברחבי המזרח התיכון, כפי שהתברר בהצלחת הסכמי אברהם. מערכת היחסים שלה עם ארה"ב צריכה להתפתח גם היא כדי להלום את המציאות החדשה הזו. וושינגטון מצדה יכולה לראות בישראל לא מדינת חסות אלא שותפה אסטרטגית אמיתית, עמה נערך תיאום בשלל אינטרסים אזוריים, לצד השקעות במיזמים ביטחוניים משותפים.

לכן על ישראל ליזום שינוי במודל הסיוע הצבאי הנוכחי שלמעשה מעניק לה שוברים לרכישת נשק מיצרנים אמריקנים. במקום זאת, נוכל לעבור למודל המבוסס על מיזמים ביטחוניים משותפים, כפי שכבר קיים בהיקפים קטנים בתחום ההגנה מפני טילים. בפיתוח מערכות כמו כיפת ברזל, קלע דוד וטיל החץ, ישראל וארה"ב תורמות כל אחת הן מבחינה כספית והן מבחינת ייצור וטכנולוגיה. יש להרחיב את המודל הזה כך שיכלול גם תחומים כמו סייבר ובינה מלאכותית.

המעבר ממודל של כספי סיוע למודל השקעה משותפת יהווה סמל משמעותי לאופי החדש של מערכת היחסים, כזה המכיר במעמדה של ישראל כשותפה ולא כנזקקת מקבצת נדבות. מזכר ההבנות הנוכחי שמעגן את ההיקף המתווה לסיוע נחתם בשנת 2016 והוא נמצא בתוקף עד 2026, כך שהשיחות לחידושו תיערכנה בשנים הקרובות. הדרך הנכונה לעבור למודל השיתופי תהיה להפחית את הסיוע הישיר באופן הדרגתי, לאורך תקופה בת 10 עד 15 שנים, על מנת לאפשר לצה"ל ולתעשיות הביטחון לערוך את ההתאמות הדרושות למתווה החדש.

מניעת הגמוניה איראנית נדרשת למניעת הגמוניה סינית

השינוי השני יחייב את ממשל ביידן לזנוח את מאמציו לחדש את הסכם הגרעין עם איראן על פי תנאיו הישנים, ובמקום זאת לפעול להגביר את הלחץ על טהרן עד כמה שניתן. ההסכם המקורי מ-2015 העניק לגיטימציה למאמץ האיראני הנרחב לשיפור יכולות העשרת אורניום וביטל את מרבית הסנקציות הכלכליות המחמירות שהוטלו על איראן, בתמורה להסכמתה להפחית את מאגרי האורניום ברשותה ולאפשר פיקוח באתרים גרעיניים מוכרזים.

אלא שמאז איראן חזרה לאגור אורניום, אותו היא מעשירה לרמות המפרות הן את תנאי ההסכם והן את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. ממשל ביידן לא גבה ממנה שום מחיר בתגובה להפרות הללו. להפך – הוא סיפק לה בחשאי הקלות נוספות בסנקציות, המשתקפות בעובדה לפיה איראן מייצאת כיום נפט בכמות גדולה יותר מאשר בכל תקופה מאז פתח הנשיא טראמפ בקמפיין "הלחץ המקסימלי".

בכישלונה לאכוף את הסנקציות, יחד עם הבעת רצון ברורה להימנע מעימות צבאי, וושינגטון סימנה לבנות-בריתה הקרובות ביותר כמו ישראל ומדינות המפרץ כי לארה"ב אין כוונה לעשות את הדרוש כדי למנוע מאיראן פיתוח נשק גרעיני.

ההשפעה המעשית של המדיניות הזו היא עידוד מדינות המפרץ להתרחק מארה"ב במטרה לשמור על האינטרסים שלהן, והריחוק הזה מתבטא במספר אופנים – החל משיפור היחסים עם איראן ועד לשיתוף פעולה נרחב עם סין, שמצדה שמחה מאוד למלא את החלל. אם המגמה הזו תמשיך, לא רק שההשפעה האיראנית ברחבי המזרח התיכון תתעצם, אלא גם מעמדה של סין. בייג'ינג כבר תומכת בטהרן בין היתר על ידי עקיפת הסנקציות האמריקניות ורכישת נפט איראני.

במקום זאת, על ארה"ב לעודד את ישראל בפעולותיה נגד איראן ולסייע לה למלא את החלל שנותר לאחר הפחתת הפעילות הצבאית האמריקנית באזור. על ישראל להמשיך ולהתנהל בנחישות מול העברת נשק איראני לחיזבאללה בלבנון ומול ההתבססות איראנית בסוריה. אך במקום לאפשר לאיראן להתחבא מאחורי ארגוני טרור כאשר היא עצמה אינה משלמת שום מחיר על פעולות אשר בבירור מומנו וכוונו מטהרן, ישראל יכולה להגיב להתגרויות על ידי תקיפה ישירה של מטרות איראניות באזור.

וביחס לגרעין, מכיוון שארה"ב אינה מוכנה להציב איום צבאי אמין למניעת איראן גרעינית, עליה להבהיר קבל עם ועדה שהיא תומכת בפעולה ישראלית בכל עת שישראל תחליט שזו נדרשת, ולדאוג כבר כיום לכך שישראל תחזיק באמצעים המתקדמים ביותר לעשות זאת, כולל פצצות חודרות בונקרים ויכולות תדלוק אווירי.

פני ריאד למזרח או למערב?

המישור השלישי בו נדרש שינוי מדיניות הוא ביחס לסעודיה ולמדינות המפרץ בכלל. כדי ליצור תנאים אזוריים שיאפשרו לארה"ב להתמקד בסין באמת, על וושינגטון להניח בצד את הביקורת שלה על אופיה הלא-דמוקרטי של סעודיה, ולפעול לחזק את המחויבות האמריקנית לביטחונה בטווח הארוך. רק כך תהיה בכלל אפשרות להגעה להסכם נורמליזציה עם ישראל, ולמנוע פזילה נוספת של סעודיה לכוון השפעה סינית.

הדרך בה פעלה ארה"ב לקידום הסכמי אברהם מהווה מודל רצוי גם בנוגע לסעודיה. תנאי היסוד שהפכו את ההסכמים הללו לאפשריים היו מצד אחד האיום האיראני על מדינות המפרץ, ומצד השני הפגנת כוח ישראלית. ישראל הוכיחה את עצמה כשותפה חיונית נגד ניסיון ההתעצמות האיראני, בכך שהובילה את ההתנגדות לתוכנית הגרעין כמו גם לנוכחות איראן ושליחיה. באמצעות צעדים אלה בשנים שקדמו לחתימת הסכמי אברהם, נוצר תמריץ עבור מדינות המפרץ לשיתוף פעולה מאחורי הקלעים עם ישראל.

ארה"ב אמנם שיחקה תפקיד מכריע בהפיכת הקשרים האלו משיתוף פעולה חשאי לנורמליזציה מלאה. היא עשתה זאת כאשר ממשל טראמפ הציג עמדה נחושה נגד איראן ותמך בבנות-הברית של ארה"ב במפרץ, במיוחד תמיכה בסעודיה מול החות'ים בתימן, יחד עם הפסקת הלחץ על ישראל לערוך ויתורים לפלסטינים כתנאי לתמיכה אמריקנית. גם כיום, לארה"ב תפקיד חיוני על מנת לתמרץ את סעודיה להצטרף.

אחד הצעדים הדרושים הוא תמיכה אמריקנית בסעודיה במאבקה נגד החות'ים בתימן. צעד כזה יכול להוביל להעמקת שיתוף הפעולה בין ישראל וסעודיה, אשר יחדיו יכולות לשנות את התמונה נגד איראן הן בחזית הגרעינית והן במאבק המקביל נגד שליחי הטרור של טהרן המאיימים על שתיהן. לא ניתן לנתק את המאבק הישראלי נגד חיזבאללה בלבנון מן המאבק הסעודי נגד החות'ים בתימן. אלו הן שתי פינות של אותה זירה, ובתסריט של מלחמה כוללת מול איראן, הן בוודאי לא יישארו בשקט כל אחת בפינתה.

החות'ים התרכזו בעיקר בפעולות והתקפות נגד מטרות סעודיות ואמירתיות במפרץ, אך הם בהחלט עשויים להשתמש באותן יכולות נגד ישראל במקרה של שינוי קל בנסיבות האזוריות. נכון לעכשיו החות'ים מחזיקים ביכולת לתקוף את ישראל בטילי שיוט או רחפנים, או להתמקד במטרות ישראליות במצרי באב אל-מנדב, הים האדום או מפרץ עדן, המהווה נתיב ימי חשוב למסחר בין ישראל, אסיה ואפריקה.

ראשי החות'ים כבר איימו לפגוע ישירות ב"אתרים רגישים" בישראל, וגורמים ביטחוניים ישראליים אמרו כי חיזבאללה והחות'ים משתפים פעולה ויש להתכונן לאפשרות בה במקרה של עימות מול הראשון, האחרונים יפתחו חזית נוספת. לכן ניצחון סעודי בתימן צריך להיות אינטרס ביטחוני גם עבור ישראל.

תמיכה נרחבת בסעודים תהיה גלולה מרה לבליעה בוושינגטון, אך עליהם לזכור שהברירה כאן אינה בין פתרון מושלם לבין פתרון גרוע. כמו תמיד, הברירה במזרח התיכון היא בין הגרועה פחות מתוך שתי אפשרויות לא מושלמות. ניצחון סעודי בתימן עדיף בהרבה על ניצחון איראני-חות'י. ואם ארה"ב תמשיך להפנות כתף קרה לסעודיה מתוך להט טהרני לאימוץ סטנדרטים של דמוקרטיה מערבית, היא רק תעודד את סעודיה לחפש תמיכה מהמעצמה הסינית.

רק כאשר התמיכה האמריקנית באינטרסים הביטחוניים של ישראל ומדינות המפרץ תהיה חד-משמעית, כך הן יוכלו להעמיק את שיתוף הפעולה ביניהן נגד היריב האיראני המשותף, ולעבוד עם וושינגטון כדי להגביל את ההשפעה של יריבתה הגדולה ביותר, סין. באופן כללי, חלופה זו תגביר את היציבות והביטחון במזרח התיכון, ותאפשר לישראלים ולערבים לשתף פעולה בדרכים חדשות, יחד עם החלשת איראן והגבלת ההשפעה הסינית.

עולם חדש ומופלא

עלינו להכיר ולהפנים שהמאזן הגיאופוליטי העולמי הפך לדו-קוטבי. עידן חדש זה נושא עבור ישראל אתגרים אך גם הזדמנויות, אם תדע לנצל אותן.

הרצון האמריקני להפחית את הקשב מאזורינו לטובת מזרח אסיה מובן וראוי. על כן, במקום להמשיך בדפוסים ישנים, על ישראל לחשוב כיצד היא הופכת עצמה לנכס עבור ארה"ב במסגרת חדשה זו, תוך שהיא מקדמת את האינטרסים הלאומיים הגדולים שלה.

במאמר זה הצבעתי על הדרך בה ישראל יכולה למצב את עצמה כבעלת תפקיד מוביל באזור, באופן שגם נותן מענה לאתגר האסטרטגי האמריקני מספר אחד.

המאמר פורסם באתר מידה, בתאריך 6.6.2023.

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נזף בשבוע שעבר את הנזיפה הקשה ביותר שלו אי-פעם בממשלת נתניהו, והזהיר ש"ישראל אינה יכולה להמשיך בדרך זו" בנוגע להצעות לרפורמה המשפטית וליוזמות חקיקה אחרות, "אנטי-דמוקרטיות" לכאורה. "אני מקווה שהוא (נתניהו) ייסוג מזה", אמר ביידן, והוסיף שאין לו כוונה להזמין את נתניהו לבית הלבן "בזמן הקרוב".

למרבה הצער, ייתכן שנשמע בימים הקרובים דוברים של הבית הלבן ומחלקת המדינה מגבירים את הלחץ על נתניהו בדיבורים מתנשאים על הצורך "להגן על הדמוקרטיה" ו"להימנע מסמכותנות".

דוברים אלה יטענו ש"אנחנו מאמינים שכיבוד זכויות האדם, חירויות היסוד וחברה אזרחית חזקה חשובים באופן קריטי לממשל אחראי וקשוב", ובכך ירמזו שישראל אינה שותפה לאמונה זו משום שהרפורמה המשפטית תגביל כמה סמכויות שנטל לעצמו בית המשפט העליון בישראל.

ואז הם יפליגו בדרשות נגד הרחבת ההתנחלויות "שלגמרי אינן עולות בקנה אחד עם המאמצים להוריד את המתח ולהבטיח רגיעה, ופוגעות בסיכויים לפתרון שתי המדינות…", או משהו כזה.

וכאשר צה"ל או משטרת ישראל יפעלו נגד פורעים פלסטינים בירושלים או בגדה המערבית – אלימות שלמרבה הצער היא די צפויה במהלך תקופת הרמדאן הנוכחית, בהתחשב בהתפרקות הרשות הפלסטינית ובנטייתן של קבוצות אסלאמיות קיצוניות לנצל את חולשתה של הרשות ואת מה שהן תופסות כחולשתה של ישראל – ממשל ביידן יהלום שוב בישראל.

דוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה יקראו "לכל הצדדים" לעצור את האלימות, אבל יבהירו שוושינגטון רואה את פעולות הביטחון של ישראל כ"משלהבות במיוחד ולא מידתיות".

ואז הם יתחילו שוב לקשקש על האפשרות לפתוח מחדש את הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים, שלמעשה תהיה שגרירות לרשות הפלסטינית. (הקונסוליה הזו נסגרה בידי ממשל טראמפ, כשהממשל הכיר בריבונותה המלאה של ישראל בירושלים והעביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים.)

מדוע ממשל ביידן מציק לישראל בעניינים אלה? מדוע הוא מתלונן על עניין ישראלי פנימי לגמרי כמו הרפורמה המשפטית, או לגבי ירושלים, הפלסטינים וההתנחלויות, כשאפילו פקידי הממשל הכי פחות פרו-ישראליים יודעים שהרשות הפלסטינית מערימה קשיים ואינה ראויה לשום פרס מוושינגטון, ושאין שום תהליך שלום מציאותי באופק?

באיזה יתרון זוכה הממשל במאבק החשוב הרבה יותר במזרח התיכון – התחרות האסטרטגית האדירה שניצבת בפני ארצות הברית עם התפשטותה של סין והאדרתה העצמית של רוסיה – בכך שהוא חובט בשותפתו הביטחונית החיונית, ישראל?

האם זה משום שביידן באמת חושש לטוהר הדמוקרטיה בישראל? ייתכן שיש לזה איזשהו משקל, אבל לדעתי ההסבר העמוק יותר להסלמה הנוכחית במתח בין ארצות הברית וישראל הוא הכניעה האמריקאית לאיראן.

ביידן מאותת לנתניהו: תפסיק לדבר על פצצת הגרעין האיראנית, ושלא תעז לתקוף את איראן, או שארצות הברית תמרר לך את החיים בחזיתות רבות אחרות.

במילים אחרות, ביידן מדבר בקול רם על שופטים, רפורמה משפטית, ירושלים ושימוש מושכל בכוח בשטחים, בעיקר כדי להכריח את נתניהו להיכנע בנושא איראן.

שלא תטעו: ביידן אינו מתכוון לפעול נגד איראן – למרות ההתקפות האיראניות על כוחות אמריקאים ומטרות אחרות במפרץ, למרות הייצור המורחב והייצוא של רחפני תקיפה (כולל לרוסיה לשימוש באוקראינה), ולמרות ניסיונותיה המתמשכים של איראן לבנות ציר אנטי-אמריקאי במזרח התיכון.

ביידן קרוב יותר מתמיד להסכמה עם טהרן – למרות העשרת האורניום האיראני לרמה שקרובה לייצור פצצה (84% לדברי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, קרוב מאוד ל-90%, הרמה ההכרחית לייצור נשק אטומי), למרות צבירתו של אורניום בדרגת נשק עבור כחמישה כלי נשק גרעיניים תוך שלושה חודשים, ולמרות הבטחתו של ביידן שלעולם לא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני.

יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, הגנרל מארק א' מילי, אמר בשימוע בקונגרס בשבוע שעבר שארצות הברית "נשארת מחויבת, כעניין של מדיניות, לכך שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני מוכן לשימוש". שימו לב למושג החדש – "מוכן לשימוש". זה מרמז על כך שממשל ביידן מוכן להשלים עם נשק גרעיני בידי איראן כל עוד הוא אינו "מוכן לשימוש", או במילים אחרות, פרוס בשטח.

זהו שינוי דרמטי במדיניות הממשל – מאסטרטגיה של מניעת נשק גרעיני מאיראן לעמדה מרוככת הרבה יותר, של מניעת פריסת נשק גרעיני בידי איראן, אך לא מניעה של ייצור נשק כזה. כמעט אף אחד לא שם לב לנסיגה המדהימה במדיניות ארצות הברית באחת מסוגיות הביטחון העולמי הגדולות ביותר!

ההתייחסות ל"נשק גרעיני מוכן לשימוש" מבהירה שביידן לא ישתמש בכוח כדי לעצור את איראן מלפרוץ את התחייבויותיה לאי-הפצת נשק ומלייצר פצצה גרעינית אחת או יותר. הוא רק רוצה להוריד את סוגיית הגרעין האיראני מסדר היום שלו ולסלק אותה מדרכו. במילים אחרות, הוא מעוניין לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.

ממשל ביידן בהחלט אינו מתכוון לאפשר לישראל או למבקרים אחרים לעמוד בדרכו. הוא אינו רוצה שישראל תתקוף באיראן. הדרך הטובה ביותר להבטיח את היענותה של ישראל למדיניות ארצות הברית בנושא איראן, באופן מעשי אם לא במוצהר, היא באמצעות איום בהתרחקותה של ארצות הברית מישראל בגלל סוגיות של "העיקרון הדמוקרטי" או עניינים הנוגעים לפלסטינים.

מה שעצוב במיוחד הוא שיש דרכים לעצור את התקדמותה העיקשת של איראן לעבר פצצה גרעינית ולעבר הגמוניה אזורית מבלי להגיע בהכרח למלחמה.

במאמר חשוב שפורסם בשבוע שעבר ב"ניוזוויק", שני מומחי ביטחון ישראליים מובילים (מאיר בן שבת ממכון משגב לאסטרטגיה ציונית ולביטחון לאומי, וערן לרמן ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון) טענו שאיום אמין מצד צבא ארצות הברית נגד משטר האייטולות יצמצם את הסיכון במלחמה אמיתית. הוא גם יוכל להסיג אחורה את הסחף של שחקניות אזוריות לעבר רוסיה וסין. לדבריהם, בלי איום כזה מצד ארצות הברית הסיכוי להתפרצות אלימה במזרח התיכון יגדל באופן משמעותי.

לדברי בן שבת ולרמן, מפת דרכים אמיתית של ממשל ביידן להתמודדות עם איראן תכלול את הרכיבים הבאים: חזרה מהירה לסנקציות על איראן עם פיקוח הדוק (בייחוד על ייצוא נפט איראני וטכנולוגיות דו-שימושיות), איתור תאי טרור של משמרות המהפכה ברחבי אירופה, השעיית חברותה של איראן בפורומים בינלאומיים, סנקציות ולחץ כלכלי על יחידים וארגונים המעורבים בדיכוי זכויות אדם, עונשים על תעשיות מפתח איראניות, צעדי שיבוש סמויים נגד תוכנית הגרעין של איראן, ובעיקר, הכנה והפגנה של איום צבאי אמין נגד המשטר האיראני.

כדי לדייק את זה עוד יותר, מארק דובוויץ ואורדה קיטרי מהקרן להגנת הדמוקרטיות בוושינגטון מנו יותר ממאתיים אמצעים ספציפיים (בתחומי הצבא, הסייבר, הכלכלה, האנרגיה, החוק והדיפלומטיה) שסוכנויות הממשל של ארצות הברית יכולות לנקוט ב"פריסת אלמנטים מרובים של כוח לאומי" כדי להתמודד עם איומים מצד הרפובליקה האסלאמית של איראן.

אם יינקטו ביחד, אמצעים אלה יגבירו את ההרתעה האמריקאית וימנעו מלחמה. הם ייתרו את הצורך של ישראל להכות באיראן. למרבה הצער, הנשיא ביידן מעדיף לעשות הנחות לאיראן ולנזוף בישראל; לחוס על האייטולות ולגעור בנתניהו.

• המאמר פורסם לראשונה באתר News1 מחלקה ראשונה בתאריך 02.04.2023

בזמן שמדיניותו במזרח התיכון מאפשרת לאיראן להמשיך להתעצם ושולחת את מדינות המפרץ להתדפק על דלתות המשטר בטהרן, בוחר הנשיא ביידן להעביר מסר פומבי שמחליש את השותפה העיקרית שלו במאבק נגד משטר האייתוללות.

גם אם לא התכוון לכך, זו התוצאה המתבקשת של צעד כזה, לאור המשקל שניתן ליחסים המיוחדים בין וושינגטון וירושלים, בהערכת עוצמתה של ישראל. שיפור מהיר של היחסים ותיקון הרושם שנוצר הם לפני הכל אינטרס של ישראל, אך גם לבית הלבן צריך להיות עניין מובהק בכך.

המסר הלא ידידותי שהנשיא ביידן בחר להעביר לנתניהו באופן פומבי, הגיע לאחר שבירושלים כבר הסתיימה הישיבה הראשונה של הצדדים, במסגרת השיחות לגיבוש הסכמה על התיקונים במערכת המשפט. בהודעה שיצאה מלשכתו של הרצוג אף צוין כי הפגישה התקיימה ברוח טובה והשיחות צפויות להימשך ביום שלמחרת.

על הרקע הזה לא ברור מדוע בחר ביידן דווקא בעיתוי הזה לשגר את חיצי ביקורתו ולהציג עמדה לעומתית לנתניהו, במקום לספק תמיכה להחלטתו לחתור להסכמה.

לאמירתו של ביידן יש כמובן משמעות במאבק הפוליטי הפנימי בישראל, והיא כנראה נועדה להשפיע בתחום הזה, אבל יש לה גם השלכות על מעמדה האזורי של מדינת ישראל ובעניין זה ניתן היה לצפות לרגישות רבה יותר מצד הבית הלבן.

עם או בלי קשר לכך, טוב יעשה הדרג המקצועי בוושינגטון אם יבחן בגישה ביקורתית את מידת ההשפעה שיש למדיניות על התהליכים השליליים הדרמטיים שמתרחשים כיום במזרח התיכון.

הוא כנראה ימצא שהיסחפותה של סעודיה לעבר סין ורוסיה היא תולדה של המדיניות הזו, וגם של גישה שמתעלמת מקיומו של "כבוד לאומי", ונתפסת במזרח התיכון כמתנשאת, טהרנית ויהירה.

עוד הוא ימצא כי אדישותו למצוקתן של מי שנחשבות כבנות-בריתה של ארה"ב, היא אשר ששלחה אותן לחפש משענות אחרות ולחתום על הסכמים עם נחש הצפע הפרסי.

בשום אופן אין להשוות את היחסים שבין ארה"ב לישראל ליחסים שבינה לבין מדינות אחרות. הבסיס ליחסים המיוחדים בינינו הוא הערכים המשותפים: המחויבות לערכי הדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשלום, ערכים הנטועים עמוק במורשתם ובתרבותם של שני העמים, ותופסים מקום מרכזי בחזונם.

השותפות האמיצה בין המדינות אינה תלויה בזהותם של המנהיגים או בהשקפתם הפוליטית והיא מתעלה מעל כל מחלוקת.

שותפות זו היא המספקת גם את הפתח הצר למעורבות ידידותית הדדית בנושאים שמעבר לתחומי החוץ המובהקים, תוך שמירה על הגבולות הדקים שבינה לבין התערבות.

• המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום" בתאריך 30.03.2023