פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 באפריל, 2026.

הרשות הפלסטינית הוציאה לפועל בשבוע החולף מפגן כוח משמעותי, כשהצליחה לערוך בחירות מקומיות ביהודה, שומרון – ואפילו רצועת עזה, לראשונה זה 20 שנה. 70 אלף מצביעים היו רשומים לבחירות בעיר דיר אל-בלח, אף שרק 20 אחוזים מהם בערך טרחו ובאו עד לקלפי. זה מספר נמוך יחסית, אף שבכלל שיעור ההצבעה בקרב הפלסטינים היה נמוך: בסביבות 40 האחוזים.

אבל דווקא בשבוע הזה אנחנו מתבשרים גם על כך שהרשות הפלסטינית – שוב, כמו בעבר – מתמודדת עם מחסור משמעותי בכספים, שבעתיד הלא רחוק עשוי להביא אותה למצב של קריסה כלכלית מוחלטת.

כמה פעמים שמעתם על כך שהרשות הפלסטינית עומדת בפני סכנת קריסה? וכמה פעמים זה קרה? ובכל זאת, אי אפשר להתעלם ממצבה הכלכלי הקשה של הרשות. אומנם, בישות שהצליחה להפוך את קיבוץ הנדבות לאומנות של ממש קשה לפעמים לדעת מתי העסק אכן אמיתי ומתי הוא מבוים, אך ברור שכספים אין שם בשפע. דבר נוסף גם הוא ידוע: בסופו של יום, האזרח הפלסטיני הקטן הוא זה שנפגע.

סקר של מכון המחקר המוביל ברשות, בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי, שפורסם בתחילת החודש בדק אצל התושבים הפלסטינים מה מצבם הכלכלי, והצביע על הידרדרות חמורה. כזכור, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל רבים מהפועלים הפלסטינים שהועסקו בישראל כבר לא מקבלים היתרים לעבוד כאן, ופרנסה לא מצויה להם בשפע. האובדן של ההכנסות הללו לכ-200 אלף פועלים, אולי אף יותר, משפיע עליהם מאוד.

לפי הסקר, רק 8 אחוזים מתושבי יהודה ושומרון שהשתתפו בסקר אמרו שמצבם הכלכלי "טוב" או "טוב מאוד", לעומת 28 אחוזים שנתיים קודם לכן. זו ירידה בסדר גודל עצום, שמצביעה על ההבנה של התושבים עצמם כי המצב הכלכלי מחמיר. במקביל, 92 אחוזים הגדירו את מצבם "רע" או "רע מאוד", לעומת 71 אחוזים לפני שנתיים.

כשנשאלו מה הסיבה למצב הזה, הרוב (40 אחוזים) השיבו שהבעיה היא היעדר עבודה. יוקר המחיה היה הגורם השני (20 אחוזים) בדירוג, והשכר הנמוך היה השלישי (18 אחוזים). למעשה, המצב כה חמור, עד שרבים דואגים שלא יימצא להם די כסף לרכוש מזון: 59 אחוזים מתושבי יהודה ושומרון בסקר אמרו כי הם דואגים שלא יהיה להם די מזון, ו-41 אחוזים דיווחו כי היו מוכרחים לוותר על ארוחות באחרונה בשל מחסור בכסף.

קשה להמעיט בחשיבותם של הנתונים הללו, שכן יש להם השלכות פוליטיות ומדיניות על הרשות, ואפילו גם השפעות ביטחוניות. אומנם מאז 7 באוקטובר, ועל רקע היתרי העבודה הנרחבים שניתנו לאוכלוסיית עזה קודם לכן, אנו נזהרים מנפילה לקונספציות שקושרות בין מצבם הכלכלי של הפלסטינים ובין עלייה בהיקף של פעולות טרור. ברור ששכנינו לא באמת צריכים תירוצים כדי לצאת לטבוח בנו, ואין לתלות זאת בנסיבות כלכליות גרידא. ובכל זאת, במאזן הכולל, כאשר תושבי יהודה, שומרון ועזה מגיעים לפת לחם, ברור שמתגברת טינתם כלפי מי שנתפס כמדכא שלהם.

בינתיים, לפחות, המצב הכלכלי הקשה אינו בא לידי ביטוי בהחרפה של הפיגועים נגד אזרחים ישראלים או כוחות הביטחון. מנתוני שב"כ עולה כי בשלושה החודשים הראשונים של 2026 כמות הפיגועים החמורים, ניסיונות הפיגוע, ירי הרקטות מעזה ואפילו מספרי ההרוגים והפצועים אצלנו ירדו משמעותית לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

כך למשל, בסך הכול נהרג בינואר-מרץ 2026 ישראלי אחד ו-21 נפצעו בפיגועים, לעומת עשרה הרוגים ו-71 פצועים בשנה שעברה באותה תקופה. בינואר-מרץ 2025 בוצעו 25 פיגועים "משמעותיים", כהגדרת שב"כ, לעומת שבעה בלבד השנה. ירי הרקטות מעזה השנה היה מזערי עד לא קיים, בעוד שבשלושה החודשים הראשונים של 2025 שוגרו יותר מארבעים רקטות מהרצועה. חלק מזה הוא תוצאה של "הפסקת האש" ברצועת עזה, וחלק קשור גם ליד הקשה שהנהיג צה"ל ביהודה ושומרון בשנתיים האחרונות. העבודה הקשה הביאה תוצאות.

אבל לא לעולם חוסן. אין צורך בתשתיות מאורגנות כדי לבצע פיגועים קטלניים, ובעבר גבו גם פיגועי ה"זאב הבודד" – המחבל שפעל לבדו, מצויד בסכין – מחיר כבד. אומנם לא בהכרח המצב הכלכלי דוחף לכך, אבל אי אפשר לשלול שמדובר בגורם שתורם לכך.

פרופ' קובי מיכאל, עמית בכיר אצלנו במכון משגב עם ניסיון ארוך שנים בפעילות מבצעית ומחקר בזירה הפלסטינית, פרסם החודש סקירה מקיפה על המצב ביהודה ושומרון, והזהיר כי "המצב הכלכלי מהווה גורם מערער משמעותי – אבטלה גבוהה, קריסת ההכנסות ברשות הפלסטינית והגבלות תנועה מייצרים תסכול עמוק, ומהווים קרקע פורייה לגיוס לטרור". הוא גם מייחס את הירידה בפיגועים בעיקר למאמצי הסיכול של ישראל, אך מזהיר כי מדובר בחרב פיפיות: אף שלעולם אין להפסיק לעמוד על המשמר ולפעול לנטרול המזימות של אויבינו, צריך לזכור גם כי הסיכול בפני עצמו מהווה גורם מסלים, שכן הוא יוצר חיכוך, נפגעים ומקדם אפשרות לתסיסה.

האירופים שמו ברקס

מעבר לוויכוח הנצחי של ביצה ותרנגולת בשאלה מה קדם למה אצל הפלסטינים, הפיגועים או העוני, מעניין להבין איך מגיעה הרשות למצב כזה. מה דוחף אותה לסף התהום בכל פעם מחדש? ואיך יכול להיות שבכל פעם מחדש אנחנו שומעים אזהרות על כך שעוד רגע היא תיפול ותגרור אותנו לכאוס, ובסוף בכל זאת אבו-מאזן וחבר מרעיו מצליחים לגרור את העסק עוד קצת?

אין חולק על כך שהרשות סובלת ממחסור קשה בכספים, שמשתקף גם בחובות שלה. בינואר 2026 הגיעו חובותיה לכ-47.7 מיליארד שקלים, שמהם קצת פחות מרבע לגורמים מקומיים. הכלכלה הפלסטינית, אליבא דדו"ח של סוכנות הסחר והפיתוח של האו"ם, התכווצה ב-30 אחוזים ב-2024 לעומת 2022 – ומאז המצב רק החמיר.

בשל מצבה הקשה נאלצה הרשות לקצץ רבות מהמשכורות של עובדיה, כולל מורים או אנשי מערכת הבריאות, שראו את שכרם יורד אפילו ב-50 אחוזים. החודש היא הודיעה כי תשלם לעובדיה רק 600 דולרים כמקדמה על משכורת ינואר, שטרם שולמה, ולא הצליחה להעביר להם יותר מכך. משכורות מאוחרות יותר, כמובן, אפילו לא נמצאות באופק. הקיצוץ היה רוחבי, ללא תלות בגובה המשכורת או התפקיד: נפגעו מכך אנשי ביטחון, רופאים, פקידים ועוד.

מלבד אובדן התעסוקה בישראל, יש כמה גורמים אחרים שתורמים למשבר הכלכלי ברשות: אף שהאיחוד האירופי אישר לפלסטינים חבילת סיוע כלכלי בגובה 1.6 מיליארד אירו לשנים 2025-027, הוא התנה כל מימון נוסף בהסכמה פה-אחד של כל המדינות החברות באיחוד. הכסף הזה, ככל הנראה, לא מספיק בשביל לכלכל את הרשות והוצאותיה, והיא פנתה לאירופים בבקשה לתקציב חירום נוסף בגובה של 300 מיליון אירו. אלא שהשבוע האירופים דחו את הבקשה, לפחות לעת-עתה. לפי חלק מהדיווחים הם גם הפנו את הפלסטינים לקושש תרומות אצל מדינות ערב, ואף אמרו כי תרמו עד כה סכומים חסרי תקדים לרשות.

אלא שהרשות נקלעה עקב הסירוב הזה למשבר עוד יותר קשה, שכן כעת היא מבינה שבמצב הנוכחי היא לא יכולה עוד להסתמך על תוספות תקציב מאירופה. זאת, בין היתר, משום שלדברי מקורות באיחוד ישנה הבנה עקרונית של התורמים שלפיה הקצאה של עוד כספים לפלסטינים לא תפתור את המשבר הבסיסי שם, ורק תהווה פלסטר על פצע גדול.

אבל גורם משמעותי עוד יותר למחסור הפלסטיני במזומנים נובע מהחלטתה של ישראל לא להעביר לרשות את כספי הסילוקין, מיסים ומכסים שהיא גובה בשבילה (כגון מע"מ) בהתאם להסכמות מימי אוסלו, ואשר מהווים עשרות אחוזים מתקציבה השוטף. השבוע הודיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי גם החודש הוא יקפיא את הכספים הללו, ואמר כי הסיבה לכך היא תמיכתה של הרשות בטרור והמשך הקמפיין המדיני הבינלאומי נגד ישראל.

החודש, למשל, עמד הסכום של הכספים הללו על כ-740 מיליון שקלים – אגב, שמהם, לפי הודעת משרד האוצר, הלכו כמה מאות מיליונים לכיסוי חובותיה של הרשות לחברת החשמל הישראלית ולחברות המים. סכום חודשי כזה לא מועבר לפלסטינים כבר כשנה, מהלך שקיבל חיזוק בין היתר בשל הקמפיין שהובילה הרשות להכרה של מדינות העולם בפלסטינים בשנה שעברה.

ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד מוסטפא, האשים את ישראל ב"כיבוש כלכלי" עקב ההחלטה הזאת, ואמר כי כתוצאה מכך הרשות נאלצת למעשה לנהל תקציב ללא הכנסות ממיסים כלל. אלא שלא יזיק למוסטפא להסתכל קצת פנימה ולהבין את הגורמים להחלטות הללו. מלבד הקמפיינים המדיניים נגד ישראל, רק השבוע פורסם דו"ח חדש של מחלקת המדינה האמריקנית, שבו נקבע כי הרשות ממשיכה לשלם קצבאות למחבלים, אפילו אחרי אינספור הבטחות שתחדל מכך. הדו"ח מתייחס לתקופה שבין אוגוסט 2025 לינואר השנה, ובו הממשל בארה"ב מאשר כי הרשות שילמה אפילו למחבלים שהוצאו מבתי הכלא בארץ בפעימה האחרונה תמורת החטופים האחרונים שחמאס שחרר מעזה.

נקודת מבט מערבית

איך יכול להיות שלמרות כל האיומים בקריסה כלכלית, הרשות הפלסטינית עדיין מחזיקה מעמד? התשובה הראשונה, בדומה לאיראן אולי, היא שקשה מאוד לחזות מראש "קריסה כלכלית". יש לה סימנים מקדימים כגון אינפלציה גבוהה, חובות ומשבר נזילות, אך לעיתים היא מתרחשת בשלבים ואינה מוחלטת, והיא גם יכולה לבוא לידי ביטוי למשל בגריעת פונקציות שירותים מסוימות לאזרחים, ולא בנפילה מוחלטת של גורמי השלטון.

עניין אחר שאולי מונע את הקריסה הכלכלית של הפלסטינים הוא יכולתם לשנורר כסף ממגוון מקורות בעולם. זה כולל את ארה"ב, ארצות אירופה, מדינות ערב כגון קטאר ועוד, שנידבו רק בעשור האחרון לפי ההערכות עשרות מיליארדי דולרים לפלסטינים. אייל עופר, חוקר הכלכלה הפלסטינית, מסביר שבעבר הרשות נשענה מאוד על תמיכה חיצונית מהעולם, שכיום עודנה קיימת – אבל כעת ניתנת בהיקפים קטנים יותר. המצב הזה, כמובן, הפחית ממאזן המזומנים של הרשות, והכניס אותה לגירעון.

כעת, אומר עופר, המצב השתנה, והרשות מנהלת כנראה כלכלה בדרך אחרת. לדבריו, כלכלות כמו זו של הרשות מתאפיינות הרבה פעמים בהתנהלות פיננסית שונה ממדינות מפוקחות ומנוהלות היטב, שלפחות תיאורטית יכולה לאפשר להן צינור חמצן ארוך טווח: כך למשל, הרשות יכולה להחזיק קו אשראי מול הבנקים הפלסטיניים, שבהם מצטבר הון אדיר במזומן – כל המשכורות של הרש״פ, שנוספות לכל יתר המזומנים של האזרחים הפלסטיניים שנשמרים שם. כך בבנקים יש די מזומנים כדי להעמיד חוב לרשות, ברשות חיים על ההלוואות הללו, איש לא בודק מה הוחזר וכמה החוב גדל, ואת המשכורות שלה הרשות מפקידה בחזרה באותם בנקים.

גם העולם ממשיך להעביר כספים לרשות, חלקם לא ישירות אלא בדרכים עקלקלות, וחלקם גם ניתנים כהלוואות. ספרד ואיטליה, למשל, רשומות כמלוות לרשות בשנה זו. הכספים הללו זורמים לבנקים, כך נוצרת ברמאללה התנהלות כלכלית פיקטיבית, לכאורה, כאשר לבסוף הבנקים מלווים שוב את אותם מזומנים לרשות.

בצורה כזאת הכלכלה מבוססת על קווי אשראי שמגיעים לרשות ועוברים שוב לבנקים, וחוזר חלילה. זה יכול להימשך גם שנים רבות, הלוך ושוב. החובות נרשמים בתור כספים שהרשות חייבת לבנקים, ואיש לא בודק אם אכן יש כסף מזומן כנגד כל החובות וההלוואות, הבנק יכול לתפקד וכך גם הרשות. לפי נתונים כלכליים עדכניים של הרשות עצמה, בין 20 ל-25 אחוזים מהחובות שלה כיום הן לבנקים המקומיים.

לפי הגישות הללו, הרשות אכן במצב קשה, אך איכשהו לאורך השנים היא הצליחה "להסתדר", למשוך הלאה ולהחזיק מעמד. אך לסא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר בכיר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון וסגן ראש הזירה הפלסטינית, יש ראייה שונה לגמרי על המצב. לדבריו, התפיסה שלנו על רמת העוני אצל הפלסטינים נגועה וסובלת מהשלכה של תפיסותינו עליהם. "יש שם שכבה עשירה יחסית, אליטה עם מכוניות מפוארות, וישנו יתר העם, שחי את חייו. אי אפשר להשליך מהתפיסה שלנו לגבי רמת העוני שלו. השכבה הזאת לא מכירה תנאים אחרים, ובסך הכול היא חיה את חייה ומספקת את צרכיה", הוא מסביר.

"במצב הנוכחי, כשיש פגיעה זוחלת בכלכלה והם אולי לא מצליחים לענות על הצרכים שלהם ולספק די כסף לארוחות, יש ירידה במצבם, זה ברור. אבל השאלה היא מה הם דורשים מעצמם: האם האוכל הוא הצורך הבלעדי בסולם העדיפויות, או שיש גם דברים אחרים, כגון לכלכל את הילדים, לממן את לימודיהם ועוד? יש פה מגוון אמות מידה שצריך להעמיק בהן כדי להבין את המצב לאשורו. בכל מקרה, גם ההתערערות הנוכחית לא מיתרגמת למחאות – לא נגד הרשות, וגם לא בשלב הזה לאינתיפאדה מסוג כלשהו נגד ישראל".

יתרה מכך, סא"ל במיל' יגור סבור שאפילו האזהרות מפני קריסת הרשות צריכות להיבחן בזהירות. "לכל הגורמים שמדברים על מצבה של הרשות יש אינטרסים, הרבה מאוד פוזיציות פוליטיות, ביטחוניות ועוד", הוא מתריע, ואומר כי לעיתים העמדות הללו גורמות להצגה של המצב באופן אחר. יתרה מכך, הוא אומר, בישראל שגו בעבר בקריאת המפה אצל הפלסטינים, ומביא לכך דוגמה מהאופן שבו נתפסה הכלכלה בעזה: "שנים סיפרו לנו שהם חיים במצב כלכלי קשה, אך התמונות שקיבלנו מעזה לאחר 7 באוקטובר גילו שהיו להם שווקים תוססים, מסחר פורה, ייבוא שנכנס לרצועה, שכלל טלפונים ותכשיטי זהב ועוד. זה לא היה בוורלי-הילס, אבל זה לא היה קשה כמו שתיארנו אותו, ובהחלט הגיוני לפי אורח החיים שלהם. זה מה שהוביל אותנו לתת הקלות לעזה ולבחון דרכים לעזור להם. אבל זה נעשה במצב שבו המצב ברצועה לא היה אולי כל כך גרוע, וחמאס הרגיש שיש לו גב לצאת ולבצע את פיגועי 7 באוקטובר".

כלומר, בראייתו של יגור, לא רק שאולי אנחנו מנתחים את המצב באופן שגוי ועל פי תפיסת עולם שאינה מתאימה לקהל היעד, אלא שגם את ההשלכות שאנו גוזרים מכך אנו "תופרים" לאותה תפיסה. לפיכך, הוא מזהיר, עלינו לפתוח את העיניים לגבי מצב הכלכלה ברשות, ולבחון אם אכן הוא כה גרוע כפי שמספרים לנו.

"יכול להיות שאנחנו חוטאים גם בעניין הרשות באותה אמירה", אומר יגור, "אנחנו מסתכלים על זה מנקודת מבט מערבית, לפי המדדים שלנו, אבל בערים הגדולות ובקרב השכבה הרגילה בעם אפשר לומר בזהירות, מבלי להיות שם, שאנו לא מזהים שבר חברתי – לא בהפגנות או ברשתות החברתיות – שמעיד על הידרדרות כלכלית קשה. זה אומר שהם יכולים לספוג את המצב הנוכחי, ויחסית זה עדיין מספק אותם. לדעתי, לפיכך, יש עוד כברת דרך לעבור לפני שנגדיר את מצבה של הרשות כבכי רע. מדאיג הרבה יותר, בעיניי, למשל, הוא המצב שיהיה שם ביום שאחרי אבו-מאזן".

ראוי בהחלט להתווכח לגבי האופן שבו אנו חוקרים ומנתחים את מצבם של הפלסטינים, ועל פי אילו אמות מידה. זהו ויכוח שיש לו גם השלכות מעשיות, ולכן אין להקל בו ראש. בישראל שלאחר מאורעות 7 באוקטובר, מכל מקום, ודאי שאסור לנו לזלזל בצד השני או לקחת מקדם ביטחון רחב מדי. מנגד, ובוודאי במצב שבו אנו מותחים את השמיכה ביחס למשאבים והקשב של מערכת הביטחון בזירות רבות, צריך גם להיזהר מפעולות מחמירות שלא לצורך.

על הקו הדק הזה צריכים הגורמים האחראיים להלך, מתוך ניסיון לעמוד עם יד על הדופק ולהעריך נכונה, מתוך פיכחון מלא והזהירות המתבקשת, את המצב בשטח ואת השלכותיו. אכן סביר להניח שהמדדים האובייקטיבים מצביעים על הידרדרות כלכלית ברשות הפלסטינית וקשיים מתגברים אצל האזרחים, אך אין משמעות הדבר שבהכרח היא תיפול מחר או שהפלסטינים ביהודה ושומרון יצאו לגל פיגועים.

בה בעת, עלינו לקחת בחשבון את כל התסריטים שעל השולחן, לבחון את ההשלכות, הסכנות וההזדמנויות שלהם, ולהיערך למגוון אפשרויות שיקרו בעתיד הקרוב. אם נסתכל על המצב בעיניים פקוחות, אפשר לקוות שנשכיל להימנע מהפתעות נוספות בנוסח מתקפת חמאס לפני שנתיים.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הירידה בפיגועים מאז 2024 אינה משקפת רגיעה אמיתית אלא דיכוי זמני של איום בסיסי מתמשך.
• הטרור הפלסטיני נותר בעל מוטיבציה גבוהה ואף מתפתח מבנית, גם כאשר מספר הפיגועים המוצלחים יורד – כפי שמעידים נתוני הסיכולים הגבוהים והתרחבות תשתיות הטרור.
• מאמצי הסיכול של ישראל הם גורם מייצב מרכזי, אך בו-זמנית יוצרים חיכוך, נפגעים ותסיסה – ולכן פועלים גם כגורם מסלים.
• הרשות הפלסטינית נמצאת בתהליך שחיקה עמוק – אובדן משילות, משבר לגיטימציה ציבורית והיחלשות מנגנוני הביטחון מגבירים את הסיכון להתפרקות ולכאוס ביום שאחרי אבו מאזן.
• המצב הכלכלי מהווה גורם מערער משמעותי – אבטלה גבוהה, קריסת הכנסות הרש״פ והגבלות תנועה מייצרים תסכול עמוק ומהווים קרקע פורייה לגיוס לטרור.
• עלייה בטרור יהודי ובפשיעה לאומנית מחמירה את המצב, הן בהיבט הביטחוני והן בהיבט המדיני-בינלאומי, תוך פגיעה באכיפה ובמשילות הישראלית.
• התרחבות ההתיישבות והגברת האכיפה בשטחי C מגבירות חיכוך ותסכול פלסטיני, ומחזקות את תפיסת הסיפוח בפועל.
• שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרש״פ תורם ליציבות, אך פוגע בלגיטימציה שלה בעיני הציבור הפלסטיני.
• הזירה האזורית משפיעה על היציבות – מעורבות איראן, חיזבאללה ושחקנים עוינים מגבירה את פוטנציאל ההסלמה, בעוד שחקנים פרגמטיים (ארה״ב, מצרים, ירדן) פועלים לריסון.
• אין כיום אופק מדיני רלוונטי, והפער בין הצדדים הופך כל שיח מדיני לחסר משמעות אופרטיבית – מה שמעמיק את תחושת הסטגנציה והייאוש.
• המציאות הנוכחית דומה ל"גחלים לוחשות": דיכוי ביטחוני יעיל מונע התפרצות מיידית, אך הצטברות גורמים מסלימים עלולה להצית הסלמה רחבה בכל רגע.
• יש לבחון משטר נאמנות ביניים ביו״ש – מנגנון בינלאומי/אזורי שיסייע בניהול המרחב, יפחית חיכוך ויחזק רכיבי משילות וביטחון.
• משטר כזה ישמש כלי לייצוב ולא כפתרון קבע – מטרתו לייצר מסגרת ניהולית חלופית במציאות של חולשת הרש״פ והיעדר תהליך מדיני אפקטיבי.
• יישום המודל תלוי בשילוב שחקנים פרגמטיים ובחלוקת אחריות רחבה יותר, אך כרוך באתגרים פוליטיים, משפטיים וציבוריים משמעותיים – הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.

לקריאת המאמר במלואו

המאמר נכתב יחד עם ראם כהן, רכז התוכנית הפלסטינית ב-INSS. 

פרופ' קובי מיכאל: המסמך כולו כתוב ברוח אתוס ההתנגדות, ולא ברוח של שינוי. אין בו שום דבר שמרמז על נכונות לפשרה היסטורית, להפך. מקדשים שם שוב את זכות השיבה, מדברים על המשך המאבק עד לשחרור פלסטין, בלי להגדיר בכלל מהם גבולות פלסטין, ומשתמשים כלפי ישראל במונחים כמו 'ג'נוסייד', 'טיהור אתני' ו'אפרטהייד' – בלי להזכיר את שמה. זה לא מסמך שמכשיר תודעה של שלום. זה מסמך שמנציח תודעה של מאבק.

הוועדה שניסחה את הטיוטה מונתה על ידי עבאס עצמו. היא כוללת משפטנים, אקדמאים ואנשים שמילאו בעבר תפקידים ברשות הפלסטינית, אולם גם כאן בולט הפער בין ההצהרות למציאות. הם מדברים שוב ושוב על דמוקרטיה, חירויות וזכויות נשים, אבל מתוך 17 חברי ועדה יש רק שתי נשים. זו אולי דוגמה אנקדוטית, אבל היא ממחישה היטב את הפער בין הדיבורים לבין מה שקורה בפועל.

הראיון המלא פורסם במגזין אפוק, בתאריך 15 במרץ 2026.

עיקרי הדברים

• שחיקת המשילות בנגב מהווה איום מתמשך על הביטחון האישי, החוסן הלאומי וסמכות המדינה.
• יש לנהל את המאבק בפשיעה החמורה כמערכה לאומית מתמשכת בהובלת הדרג המדיני הבכיר.
• נדרש כוח משימה משולב וקבוע, הכולל את המשטרה, מג״ב, שב״כ וגופי אכיפה כלכליים.
• יש להרחיב שימוש בכלים חקיקתיים, מנהליים וענישתיים ממוקדי משילות נגד פשיעה מאורגנת.
• הטיפול בנשק הבלתי חוקי חייב לכלול גדיעת מקורות האספקה ואכיפה שיטתית ובלתי מתפשרת.
• פגיעה כלכלית בארגוני ובמשפחות פשע היא תנאי מרכזי לערעור כוחם והשפעתם.
• לצד אכיפה נחושה, נדרש מענה חברתי ארוך טווח לחיזוק חוק, סדר ואמון הציבור.

מבוא

מדינת ישראל ניצבת בשנים האחרונות בפני אתגר מתמשך ומחריף של שחיקת משילות במרחבים שונים, ובכללם החברה הבדואית בנגב. תופעות של פשיעה חמורה ומאורגנת, תפוצת נשק בלתי חוקי, גביית דמי חסות, פגיעה בתשתיות לאומיות ובמרחב הפתוח – כל אלו פוגעות בביטחון האישי של אזרחים, באמון הציבור ביכולת המדינה לאכוף את החוק, ובחוסן הלאומי לאורך זמן.

מדובר באתגר בעל השלכות רחבות החורגות מתחום הסדר הציבורי בלבד ומשליכות על הביטחון הלאומי ועל רציפות תפקודית של מערכות אזרחיות וביטחוניות. האתגר משליך על יכולתה של המדינה לממש את סמכותה באופן אפקטיבי ושוויוני. במרחבים שבהם נחלשת סמכות האכיפה מתפתחים מוקדי כוח עברייניים בעלי מאפיינים ארגוניים, כלכליים ולעיתים גם טריטוריאליים המערערים בפועל את מונופול המדינה על השימוש הלגיטימי בכוח.

ההתמודדות עם אתגר זה מחייבת מדיניות נחושה ומתכללת: שילוב בין אכיפה אינטנסיבית וממוקדת נגד גורמי פשיעה וארגוני כוח אלימים, לבין מהלכים ארוכי טווח שמטרתם צמצום תמריצים לפשיעה וחיזוק מסגרות של חוק וסדר. מדיניות אפקטיבית מחייבת תכלוּל ממשלתי הדוק, יעדים ברורים, חלוקת סמכויות סדורה והקצאת משאבים מותאמת, זאת כדי למנוע שחיקה של מהלכים נקודתיים ולייצר שינוי עומק מתמשך.

נייר עמדה זה מציג עקרונות פעולה והמלצות מעשיות להשבת המשילות, למאבק באיומים ולביסוס יציבות בת-קיימא.

ניהול המערכה

• יש לנהל את ההתמודדות עם אובדן המשילות כמערכה לאומית מתמשכת, בהובלת הדרג המדיני הבכיר, ולבחון הקמת מסגרת שרים מתכללת ייעודית לתחום ביטחון הפנים.
• יש לגבש תוכנית סדורה הכוללת יעדים מדידים, לוחות זמנים, מנגנוני בקרה והערכת אפקטיביות, לצד שקיפות מבוקרת לציבור.
• יש להגדיר את תופעת הפשיעה המאורגנת במרחבים מסוימים כאתגר משילות לאומי, ולבחון החלת כלים ייעודיים – לרבות הכרזה על מצב חירום ממוקד בזמן ובמרחב, זאת לצורך מתן מענה מיידי ונחוש.

כוח משימה משולב, שילוב שב״כ והרחבת סמכויות

• יש להקים כוח משימה קבוע ומשולב למאבק בפשיעה החמורה בנגב, הכולל משטרה, מג״ב, שב״כ, רשות המיסים וגופים רלוונטיים נוספים, בסנכרון מלא ובחלוקת תפקידים ברורה.
• יש לשלב את שב״כ במישור המודיעיני והמסכל מול תופעות של פשיעה מאורגנת חמושה ובעלת מאפיינים ריבוניים-למחצה, בהתאם למסגרת החוק הקיים ובפרשנות מותאמת לאתגר.
• יש להקצות משאבים ייעודיים שיאפשרו שילוב אפקטיבי ומתמשך של שב״כ במאמץ.
• יש להרחיב שימוש בכלים מׅנהליים נגד גורמים מרכזיים בפשיעה חמורה ומאורגנת, במקרים חריגים, באופן תחום, מפוקח ותוך בקרה משפטית.

כלי חקיקה וענישה ממוקדי משילות

• יש לקדם חקיקה ייעודית למאבק בגביית דמי חסות, תוך שילוב בין הגנה וסיוע למתלוננים לבין החמרת ענישה כלפי העבריינים והמחזיקים באמצעי לחימה בלתי חוקיים.
• יש להגדיר סל עבירות ליבה בתחום המשילות (כגון נשק בלתי חוקי, סחר והברחת אמל״ח, גביית דמי חסות והצתות), ולקדם טיפול חירום ומואץ בעבירות אלו, לרבות קביעת רף ענישת מינימום כהוראת שעה.
• יש לבחון התאמות ראייתיות ופרוצדורות דיון בבימ"ש ממוקדות כהוראת שעה, באופן תחום ומפוקח, לצורך התמודדות עם פשיעה מאורגנת חמורה.
• יש להגדיר סחר והברחת אמל״ח כעבירות בעלות מאפיינים ביטחוניים, לצורך החמרת הענישה והעמקת המעורבות המודיעינית.
• יש לבחון הגדרה משפטית של משפחות פשע מאורגנות שתאפשר שימוש בסמכויות ייעודיות, לרבות נקיטת צעדים מׅנהליים, חילוט רכוש ואמצעי לחימה.

נשק בלתי חוקי בנגב

• יש לפעול לגדיעת מקורות האספקה של נשק בלתי חוקי, לרבות גנבות מבסיסי צה״ל והברחות מגבולות הדרום והמזרח.
• יש ליישם מדיניות מדורגת: חלון מסירה מרצון קצר ומוגדר, ולאחריו אכיפה שיטתית, ממוקדת ובלתי מתפשרת במרחבים נבחרים.
• יש להפעיל פיילוטים אזוריים להשגת שליטה מלאה בנשק בלתי חוקי, כבסיס לבניית אמון ציבורי ולהרחבת המודל.

פגיעה כלכלית בארגונים ובמשפחות פשע

• יש לשלב פגיעה כלכלית כציר מרכזי במאבק בפשיעה המאורגנת.
• יש לפעול לחילוט רכוש, הקפאת נכסים, שלילת רווחי פשיעה, הגבלות על שימוש במזומן וסנקציות פיננסיות נוספות, תוך תיאום בין גורמי האכיפה הכלכלית.

תגבור שיטור ומשילות בשטח

• יש להתאים את בניין הכוח המשטרתי למפת האתגרים בנגב: תגבור כוח אדם, מודיעין וטכנולוגיה, ותמריצים לשוטרים המשרתים באזור.
• יש לבחון הפיכת השירות המשטרתי בנגב למסלול מועדף ללוחמים משוחררים לתקופה מוגדרת.
• יש להקים כוח ייעודי לטיפול בפשיעה חקלאית בנגב (ובגליל) כחלק מהשבת המשילות במרחב הפתוח.
• יש לתגבר נוכחות משטרתית ייעודית בפריפריה, תוך הכשרה מותאמת לאתגרי השטח.

הממד החברתי

• יש להשקיע בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות כחלק ממהלך ארוך טווח הנשען על השבת סמכות האכיפה והחוק.
• יש לפעול לחידוש קשרים עם הנהגות מקומיות ומסורתיות המוכנות לשתף פעולה עם מוסדות המדינה במאבק בפשיעה ובאלימות, בכפוף למחויבות ברורה לשלטון החוק.

סיכום

האתגר בנגב מחייב מדיניות עקבית, מתכללת וארוכת טווח. שילוב בין אכיפה נחושה, כלים משפטיים מותאמים, פגיעה כלכלית ומענה חברתי עשוי להשיב את המשילות, לחזק את אמון הציבור ולבסס יציבות בת-קיימא. הצלחה בנגב תהווה מודל להתמודדות עם אתגרי משילות במרחבים נוספים במדינת ישראל.

השבת המשילות בנגב היא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. מדובר באתגר מתמשך המחייב ראייה מערכתית, הנהגה מדינית נחושה ושילוב מושכל של כלל זרועות המדינה. הכלים המוצעים בנייר עמדה זה אינם מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להשבת סמכות המדינה, לחיזוק אמון הציבור וליצירת תנאים ליציבות, לביטחון ולפיתוח ארוך טווח. יישומם מחייב אחריות, מידתיות ובקרה, אך גם הבנה כי הימנעות מהכרעה משילותית תעמיק את הכשל ותסכן מרחבים נוספים. הצלחה בנגב תהווה אבן יסוד בבניית חוסן לאומי וביכולתה של מדינת ישראל לאכוף חוק וסדר בכל חלקי המדינה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

במוצאי שבת זה קרה שוב. הפעם ביישוב גבעת רם. פורעים בדואים הציתו כלי רכב של תושבים יהודים ונמלטו מהמקום כמעט באין מפריע. זה איננו אירוע חריג, אלא חלק משגרה יומיומית של פחד וחוסר ביטחון שבה חיים תושבי הנגב זה שנים. במילים פשוטות: המדינה מאבדת שליטה.

נכון, אתגרי המערכת רבים. נכון, לעיתים "השמיכה קצרה" ונדרשת העדפת משאבים. אבל בשורה התחתונה מדובר בתופעה שאם לא תטופל בעוצמה ובנחישות – תלך ותחריף. ביטחון תושבי הנגב הופך, הלכה למעשה, להפקר.
כבר בראשית הדברים חשוב לומר: יש גם בדואים שומרי חוק – אזרחים מצוינים, ואף כאלה שמשרתים בגאווה בצה"ל. אך הם מיעוט, והם הראשונים שנפגעים מהשתוללות הפשיעה ומהיעדר המשילות.
אז מה עושים? הגיע הזמן לשבור את דפוסי החשיבה ואת הקונספציות שאיתן פעלה המדינה עד כה. להלן חמש פעולות שהממשלה חייבת לאמץ, לדעתי, באופן מיידי.

הכרזה על מצב חירום אזורי בנגב.

יש להגדיר את המעורבים כמשפחות פשע, כך שעצם ההשתייכות אליהן תהווה עבירה. צעד כזה יאפשר לכוחות הביטחון להפעיל סמכויות רחבות: מעצרים מנהליים, החרמת נשק ורכוש, ומעצרים מבצעיים של כנופיות חמושות. אך מעצר לבדו אינו מספיק. מערכת המשפט חייבת לתרום את חלקה: ענישה חמורה, מאסרים ארוכים ומרתיעים – ככל שמאפשר החוק.

ובהקשר זה נדרשת גם הרשות המחוקקת. יש מקום לחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן: מצד אחד, הגנה וסיוע כלכלי למתלוננים; מצד שני, עונשים כבדים במיוחד למפעילי גביית חסות ולמחזיקי אמל"ח בלתי חוקי.

הקמת גוף משולב למאבק בפשיעה בנגב

המאבק חייב להתנהל באמצעות "אגרוף ברזל" מתואם. יש להקים גוף ייעודי שיכלול את המשטרה, מג"ב, השב"כ, רשות המסים ומע"מ, ויפעל בסנכרון מלא נגד הפשיעה המאורגנת. גוף כזה יוכל לנטרל את תשתיות הפשע באופן מודיעיני, מדויק ועמוק. יש מקום לערב את השב"כ בצורה אינטנסיבית יותר, כולל התאמות חקיקתיות אם יידרשו, שכן בפעילות חלק מהגורמים קיימים גם אלמנטים לאומניים ברורים.

טיפול שורש בנשק הבלתי חוקי

היקף הנשק הבלתי חוקי בחברה הבדואית בנגב הוא עצום. לפי מקורות שונים מדובר בעשרות, ואולי אף מאות אלפי כלי נשק. זהו דלק מרכזי לפשיעה. יש לגדוע את מקורות ההספקה — גניבות מבסיסי צה"ל והברחות דרך גבול מצרים. ניתן לשלב מדיניות של "מקל וגזר": תקופת חסד קצרה למסירה מרצון, ולאחריה פעילות אכיפה ממוקדת – כפר כפר, שכונה שכונה – עם חיפושים קפדניים וענישה כבדה למי שייתפס.

פגיעה כלכלית במשפחות הפשע

כמו במאבק במימון טרור, יש לפגוע בכיס: חילוט כלי רכב, הקפאת נכסים, שלילת קצבאות, הגבלות על שימוש במזומן וסנקציות כלכליות נוספות. בלי פגיעה כלכלית עמוקה, הפשיעה תמשיך לפרוח.

השקעה בחינוך לטווח הארוך

לצד הצעדים המיידיים, יש להשקיע בחינוך ובתשתיות כדי לנתק את הדור הצעיר ממעגל הפשיעה. חינוך לאזרחות, לשלטון החוק ולהשתלבות – מגיל צעיר ולאורך זמן – יכול לשנות מסלול חיים שלם.

לסיכום: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על הנגב. כל עוד הפשע שולט – הריבונות מתפוררת. זה אינו רק עניין של ביטחון אישי, אלא שאלה של זהות לאומית. הגיע רגע ההכרעה: משילות בנגב – או ויתור עליו.

פורסם בוואלה, בתאריך 30 לדצמבר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

תופעת הפשיעה הקשה ואובדן המשילות בשטחי ישראל הגיעה לממדים שאינם מאפשרים לטפל בה רק במסגרת הקיימות ובכלים השגרתיים, וזאת על אף המהלכים שנקטו גורמי האכיפה השונים והרצון העז לחולל שינוי. התמונות מאופקים, מתל־שבע, מסכנין ומשאר מוקדי האלימות והפשיעה, שנראו השבוע בכל בית בישראל, אינן מותירות ספק באשר לקרבתנו לקו האדום, אולי אפילו לחצייתו.
המציאות הזו אינה גזירת גורל. המדינה הוכיחה בשנתיים האחרונות כי היא יודעת להתמודד עם אתגרים מורכבים לא פחות מכך.
כדי לחולל מפנה, חיוני לנהל את המאמצים כמערכה לאומית, במעורבות אישית עמוקה של ראש הממשלה. הובלתו נדרשת לא רק בשל המסר ההצהרתי שבה, אלא גם כדי להבטיח את המעורבות האישית של כל השרים והרשויות, כדי לשלב גופים ומנגנונים הכפופים ישירות אליו, וכדי לזרז את התהליכים הבין־משרדיים של קבלת ההחלטות.
נדרשת תוכנית פעולה מקיפה ושיטתית, שכל הגורמים השותפים בה יהיו מחויבים לה. יוגדרו לתוכנית יעדים כמותיים ברורים וייקבעו לוחות זמנים להשגתם, תוך בקרה שוטפת של ראש הממשלה ובשקיפות מלאה לציבור, כדי לחדש את ביטחונו ולחזור לזכות באמונו.
נכונות שב"כ להעמיק את מעורבותו במאבק בתופעה היא בשורה חשובה. במקום לכלות זמן ואנרגיות בדיונים על שינויים בהגדרות הקיימות בחוק, נכון למצות את ההסתייעות בשב"כ לפי החוק הקיים, בפרשנות המרחיבה ביותר האפשרית. יש להניח שהגישה המעשית הזו תהיה מקובלת גם על שב"כ, ותאפשר לו לשמור על משאביו ויכולותיו לנוכח משימותיו הנוספות בתחום הטרור. לצד אלה נדרשים גם הרחבה וביזור של הסמכויות להפעלת כל הצעדים המנהליים האפשריים בחוק על ידי משטרת ישראל נגד גורמים שמעורבים בפשיעה הקשה.
רבות דובר על המאבק בהברחות אמל"ח ובסחר לא חוקי בנשק, אך צריך גם לפעול להעצמה מיידית של המאבק הזה. אין הכוונה רק להגדלת יחידות המודיעין והחקירות של המשטרה, אלא גם למתן אמצעים, סמכויות וגיבוי לפעילותן של כיתות כוננות, ולמימוש הרעיונות בבסיס הקמתו של המשמר הלאומי. לא פחות חשוב, יש להגדיר את הסחר באמל"ח ואת הברחתו כעבירות ביטחוניות, מה שיאפשר מעורבות גבוהה יותר של שב"כ, וענישה מחמירה יותר מצד כל הרשויות.
נקודת השפל של תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל לא מאפשרת עוד להמתין עד להשלמת ההתמודדות בזירות האחרות או עד לגיבושן של תוכניות מושלמות וארוכות טווח. רשויות המדינה נדרשות לפעול כבמצב חירום, לבנות את הכוח תוך כדי פעולה, ולעשות מהלכים מיידיים שלא בהכרח מושלמים – כדי לעצור את הדימום ולשקם את תחושת הביטחון של האזרחים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 לנובמבר 2025.

הפיגוע הרצחני השבוע בצומת רמות בירושלים הפנה את המבט למציאות הביטחונית בגזרת יהודה ושומרון. לפי נתוני שב"כ, מתחילת השנה סוכלו למעלה מאלף פיגועים משמעותיים שתכננו גורמי טרור באזור זה. כ־2,800 פלסטינים מיהודה ושומרון נעצרו בחשד לעבירות טרור. בחישוב פשוט, בכל יממה נמנעים בממוצע ארבעה פיגועים ונעצרים 12 חשודים.
נתונים אלה משקפים עלייה בפוטנציאל הטרור, וממשיכים את מגמת ההחמרה הכללית בתחום זה מאז סוף שנת 2022. מה שמפריד בין הפוטנציאל לבין מימושו, מעבר לחסדי השם, הוא הפעילות הנמרצת של שב"כ וצה"ל, בהובלת אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט, שזוכה להערכה רבה. ועדיין, כאשר פוטנציאל הטרור מגיע לממדים כאלה, מתחייב לשאול: האם בשיטות ובאמצעים הנוכחיים ניתן יהיה להכילו?
מחר ימלאו 32 שנה לטקס החתימה החגיגי על "הצהרת אוסלו", שהובילה להקמת הרשות הפלסטינית. לא רק בתוך ישראל קשה למצוא מי שמציין את המועד הזה, ודי בכך כדי להעיד על האופן שבו תהליך זה נתפס כיום.
בתקשורת הישראלית דווח באחרונה כי בדיונים שניהל הדרג המדיני הזהירו גורמים ביטחוניים מפני התלקחות בזירת יהודה ושומרון, וזאת על רקע "סימני התפוררות של הרשות הפלסטינית". גורמי הביטחון, כך דווח, התריעו כי "המצב הכלכלי ברשות קשה, אחוזי האבטלה הולכים וגדלים, אנשי מנגנוני הביטחון לא מקבלים כלל משכורות, או שהם מקבלים משכורות נמוכות". אותם גורמים ביטחוניים הזהירו כי מצב זה עלול להביא "לכאוס ולהתלקחות", וטענו כי אם ישראל מעוניינת בקיומה של הרשות הפלסטינית – עליה לנקוט צעדים שימנעו את קריסתה הכלכלית.
אכן, הרשות הפלסטינית כיום היא שכיב מרע. אפילו יוזמת מקרון להכיר בה כמדינה פלסטינית לא מפיחה בה רוח חיים. היא מסואבת, נגועה בשחיתות ותומכת בטרור. "פעולה נועזת, חסרת תקדים, נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני", הגדיר ראש הממשלה הפלסטינית מוחמד א־שתייה את טבח חמאס ב־7 באוקטובר.
הוא לא חריג בנוף הפלסטיני ביהודה ושומרון. סקר שערך המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות (PCPSR) בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי במאי השנה העלה כי כמחצית מהציבור הפלסטיני סבור שהחלטת חמאס לפתוח במתקפה על ישראל הייתה נכונה. שיעור התמיכה במהלך זה מקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון גדול יותר מהתמיכה בו בעזה.
לפי אותו סקר, כ־48 אחוזים מהפלסטינים תושבי יהודה ושומרון סבורים שהדרך הנכונה ביותר "לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית" היא עימות מזוין עם ישראל. העוינות לישראל ברחוב הפלסטיני מגיעה לשיאים חדשים. הצלחה של פיגוע טרור מובילה לחגיגה, המחבלים זוכים לתהילה, ומשפחות המחבלים מתוגמלות כלכלית על כל ישראלי שנפגע. כשזה מצב הדברים, יהיה זה תמים לחשוב שמחוות כלכליות ומדיניות מצד ישראל ירפאו את חולאי הרשות הפלסטינית או ישפיעו על המוטיבציה הבסיסית לביצוע מעשי טרור.
מעבר לכך, הפלסטינים מבינים כי ישראל מעדיפה להימנע מלהגיב בחומרה על ההפרות השיטתיות של הרשות בשל חששה מהשלכותיה של תגובה כזו על שרידותה של הרש"פ ועל שיתוף הפעולה הביטחוני עימה, מה שמעודד או לפחות לא מתמרץ אותם לשנות את המצב.
הסרת הרסנים בפעילות הסיכולית שצה"ל ושב"כ ניהלו בשנתיים האחרונות נגד מוקדי הטרור ביו"ש היא המפתח לשמירת הביטחון והיציבות. יש להמשיך בה ביתר שאת, ולגבש בהקדם סל של אמצעים נוספים שיוכנסו לארגז הכלים, כמו גירוש מחבלים ובני משפחותיהם.
גם המלחמה ברצועת עזה תשפיע על המצב ביהודה ושומרון. אם בסיומה חמאס יישאר על רגליו ולזכותו עוד ייזקפו גם שחרורים סיטונאיים של מחבלים, תהיה זו רוח גבית חזקה לטרור ביהודה ושומרון. מנגד, נחישות ישראלית עד להשמדתו של חמאס, יחד עם החורבן וההרס ברצועת עזה, עשויים להרתיע ולרסן את הדחפים השליליים, גם אם לזמן קצוב.
אחרי כל זאת, נדרשת הכרעה גם בשאלה היסודית: לאן פנינו עם הרשות הפלסטינית? האם היא נכס שצריך לשמר ואפילו לחזק, או נטל שנכון לעודד את התפרקותו? לא חייבים להכריע בכך ממש עתה, כשאנו בעיצומם של מלחמה רב־זירתית ומאבק מדיני חריף. אין הכרח שההכרעה תלווה בהצהרות רועשות. מה שחשוב הוא שנשיב לעצמנו לגבי הישות הזו: הלנו היא, אם לצרינו? מעשינו בפועל יידרשו להיות תואמים את כוונותינו.

התקיפה והזיוף

בתוך מפגן הצביעות העולמי שליווה את הגינויים על התקיפה הישראלית בדוחה, בלטה הודעת הגינוי של בריטניה ומדינות אירופיות, שהאשימו את ישראל ב"הפרת ריבונותה של קטאר" – בלי שכלל שמו לב שתפקידה ועיסוקה של הנהגת חמאס שישבה בדוחה הוא להפר את ריבונותה של ישראל ולפגוע בה.
לנוכח התפקיד המרכזי של מפקדה זו בגיבוש מדיניות הארגון ובתיאום האסטרטגי של פעילותו, וכן לאור מעורבותה העמוקה במאמצים לגרור אותנו למלחמה אזורית רב־זירתית, ישראל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להשאיר אותה על רגליה. ההימנעות מפגיעה בה עד כה העמידה בספק בעיני פעילי חמאס את רצינות איומיה של ישראל על מלחמת חורמה בארגון הטרור, ויצרה אצלם את הרושם כי שהות בקטאר מבטיחה חסינות מפנינו.
כמו באיראן, בתימן ובלבנון, כך גם בתקיפה זו ישראל חוצה את מה שנתפס בעיני הגורמים באזור כ"קווים אדומים" במדיניותה, ומשרטטת כללי משחק חדשים מול אויביה. פעילי חמאס לא יחושו בטוחים בשום מקום, וכשלעצמו מצב זה יכביד על פעילות הארגון, יגרום לבעיות תיאום ולקשיים לוגיסטיים גם מול מארחים פוטנציאליים.
הודעת קטאר על השהיית מעורבותה בתיווך בענייני עזה היא צעד צפוי. כך גם הודעות הגינוי מצד ראשי מדינות ערב – שחלקם, ניתן להעריך, מברכים בסתר ליבם על המהלך. הזעם הקטארי ימצא את ביטויו גם בהסתה באלג'זירה ובגיוס הקהילה הבינלאומית נגד ישראל, ולא ימהר לדעוך.
בשטח יש לצפות לעליית מדרגה בניסיונות של פעילי חמאס לנקום על הצעד המשפיל. הנעלם הגדול הוא ההשפעה על סוגיית החטופים. לכאורה נראה כי לחמאס יש אינטרס בסיסי לשמור על חייהם, בהיותם קלף המיקוח היחיד שנותר לארגון, ובהתאם לכך גם לחזור למשא ומתן כדי להפיק ממנו את התועלות שהם מקווים להן. ניתן לצפות שזה לא יקרה באופן מיידי, אלא אם מהלכיה הצבאיים של ישראל ידחקו בחמאס.
לעניין אחד אין צורך לדאוג: כשחמאס ירצה לחזור למשא ומתן, לא יחסרו מתווכים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12.09.2025.