הישראלים מורגלים, לכאורה, למראות הקשים של פיגועי טרור. הם מלווים את חיינו בעשורים האחרונים, ומהווים למרבה הצער חלק בלתי נפרד מהנוף של תקומת ארץ ישראל בארצו. הזוועות של 7 באוקטובר היו שיא חדש, אבל במקביל אליהם הוסיפו להתרחש מאז ועד היום אירועי הטרור "הרגילים": פיגועי ירי ודקירה קטלניים, ירי על יישובים, פיגועי דריסה ועוד.

קשה לקרוא לכל אירועי החבלה הללו "טרור ספורדי" או להפחית מערכם, אבל נדמה שבשבועות האחרונים אנו חווים עליית מדרגה במעשי הטרור, כאילו משהו אחר, חדש-ישן, חזר לחיינו. אנו מתמודדים עם פיגועי טרור שונים מסוגם ביהודה ושומרון – מכוניות תופת, מטעני נפץ ופיגועי התאבדות, שחודרים גם לערים במרכז הארץ. אנו עדים לפתע למחזות שלא ראינו כבר שנים רבות.

הנה תזכורת לכמה מאירועי החודש האחרון: פיגוע תופת כפול בגוש עציון שעליו קיבל חמאס אחריות; ירי קטלני בתחילת השבוע בשלושה שוטרים באזור מחסום תרקומיא, בסמוך לחברון; מחבל מתאבד שהתפוצץ בתל-אביב, ובדרך נס לא הצליח להרוג איש מלבדו; מטען שהוצמד לאוטובוס אזרחי במזרח גוש עציון, ורק גרם נזק, ללא נפגעים בנפש ובגוף. ביום שני השבוע סוכל בדרך נס גם פיגוע של רכב תופת בכניסה ליישוב עתרת בבנימין, שיועד להתפוצץ על רכב הסעות של תלמידים.

מתוך כל הרשימה הזאת, מעניין לגלות שדווקא הפיגוע "מהסוג הישן", פיגוע ירי, היה הקטלני ביותר. עם זאת, לפיגועי התאבדות ומכוניות תופת יש גם השפעה אחרת, שאינה רק פיזית, והם לרוב נתפסים כמפחידים וכזורעי אימה הרבה יותר. במיוחד הדברים נכונים כשהם מגיעים לערים כמו תל-אביב, ולא מתמקדים רק בציבור הישראלי ביהודה ושומרון.

אחד הדברים שמלווים לרוב עליית מדרגה בטרור הוא גם ההתגברות מספר אירועי הטרור. כדי לבדוק אם הדברים נכונים גם בימים אלה, ניתן להסתכל על דו"חות סיכום הטרור החודשיים של שב"כ. ראשית, הערה קצרה: שב"כ מחלק את פיגועי הטרור לפי כמה מאפיינים. פיגועים "משמעותיים", למשל, בוצעו על ידי מטעני חבלה, ירי, דקירה ועוד. פיגועים אחרים כוללים יידויי אבנים, זריקת מטעני צינור ובקבוקי תבערה, הבערת צמיגים ועוד, ומאז תחילת השנה – למעט חריגה קלה מטה ביוני – מספריהם נותרו יציבים. שנית, שב"כ גם מסווג את הפיגועים לפי היעד הגיאוגרפי שלהם – אלו שבוצעו בשטחי יהודה ושומרון, אלו שבוצעו בירושלים ואלו שבוצעו ביתר ישראל. לצורך המחקר הקטן כאן, נחשבים ישראל וירושלים כיחידה אחת.

בשלב הראשון נבחן את הנתונים מתחילת השנה ועד סוף יולי. ביוני דווקא חלה ירידה במספר הפיגועים ה"משמעותיים", שהסתכמו בסך הכול ב-14 ביהודה ושומרון ו-3 בישראל. לשם השוואה, במרץ-אפריל היו 27 פיגועים ביו"ש בכל חודש, במרץ היו חמישה פיגועים בישראל ובאפריל שישה. רובם הגדול של הפיגועים, יש לציין, הם דקירה וירי. באשר למספר ההרוגים והפצועים: ביוני נרצחו שני ישראלים ו-25 נפצעו, בעוד שפברואר, למשל, נרצחו חמישה ונפצעו 24. ממוצע הנרצחים החודשי בפיגועי טרור מתחילת השנה עומד על שלושה נרצחים, כך שמספרם ביוני לא היווה סטייה גדולה. בספטמבר למרבה הצער יש כבר שלושה נרצחים בפיגועי טרור ביהודה ושומרון.

מה אירע ביולי? מספר הפיגועים המשמעותיים היה מעט מתחת לממוצע השנתי: 21 הוא הממוצע ביו"ש, וביולי היו שם 20 פיגועים כאלה; בתוך ישראל ממוצע הפיגועים מעט גבוה מ-4, וכך היה מספרם גם ביולי. בנוסף, שלושה ישראלים נרצחו בחודש זה.

נכון לפרסום המאמר הזה שב"כ טרם פרסם את נתוני אוגוסט, כך שניתן להסתמך על דיווחי התקשורת ולקבל תמונה חלקית, בהתאם לקטגוריות של הארגון: מספר הפיגועים המשמעותיים – ירי, דקירה, דריסה או מטענים – ירד דרמטית באוגוסט, ועמד על שמונה בלבד ביהודה ושומרון, ועוד שניים בישראל גופא. מספר הנרצחים, למרבה הצער, עמד על ארבעה, לעומת הממוצע החודשי של שלושה ב-2024.

אגב, סיכום הנתונים של שב"כ מהשנה הקודמת, ללא אירועי 7 באוקטובר, מראה כי מספר הנרצחים החודשי הממוצע בפיגועי טרור היה גבוה יותר מהשנה הנוכחית, ועמד על 3.5 ישראלים שאיבדו את חייהם בידי המחבלים. גם כמות הפיגועים ה"משמעותיים" הייתה גבוהה יותר בשנה שעברה.

אם כן, אולי כיום אין עלייה כמותנית מובהקת במספר הפיגועים, אך בכל זאת יש שינוי במובן ה"איכותי" שלהם: כאמור, בשבוע האחרון היו כמה ניסיונות של פיגועי התאבדות ומכוניות תופת. לפי שעה, פיגועים אלה לא גבו את חייהם של ישראלים, ואף שכל נרצח בכל פיגוע אחר הוא עולם ומלואו – המזל או הקדוש ברוך הוא, כל אחד לשיטתו, הצילו אותנו באחרונה ממראות קשים עוד יותר.

מעורבות של פת"ח

הפיגועים הקשים שחווינו באחרונה לא אירעו במקרה. חמאס איבד כמה מראשיו, כולל מפקד הזרוע הצבאית מוחמד דף וראש הלשכה המדינית אסמאעיל הנייה, וארגון הטרור לא מצליח גם בעזה לעמוד בפני כוחות צה"ל ולהשיג מחדש את השליטה בשטח. במצב הזה, חמאס זקוק נואשות לתמונת ניצחון, שאולי תשביע את תחושת הנקם של פעיליו אחרי מות מנהיגיהם. הסלמה כזו גם תסייע לחמאס ללחוץ את ישראל לקיר, כדי שתגיע להסכם שיותיר אותו בשלטון בעזה. זהו כנראה הרקע לקריאתו של ראש ארגון הטרור בעבר, ח'אלד משעל, שדחק בתושבי יהודה ושומרון לחזור לבצע פיגועי התאבדות נגד ישראל. ייתכן שהניסיונות לפיגועים האחרונים הם תוצאה של מצב זה.

במקביל, גם בצד הישראלי לא שקט. מתיישבים ביצעו באחרונה כמה מעשי התפרעויות ונקם פסולות אסורות בכפרים פלסטיניים, כולל באירוע בג'ית, שבו נהרג פלסטיני מירי ישראלי לכאורה. אירוע אחר התרחש בכפר אחר באזור שכם, ובאופן כללי נראה שיש חיכוכים הולכים וגוברים בין מתיישבים לפלסטינים. אירועים אלה עשויים לחמם עוד את הגזרה, ולעודד פלסטינים להמשיך במעשי נקמה משלהם.

בתגובה לאיום של חמאס, וגם אחרי סדרת הפיגועים האחרונה, פתח צה"ל בסדרת מבצעים צבאיים בערים הפלסטיניות הגדולות ביהודה ושומרון – טולכרם, שכם, ג'נין ואפילו חברון. זהו לא המבצע הראשון בשנים האחרונות בערים אלה, ונדמה שכוחות הביטחון עסוקים כבר שנים אחדות "בכיסוח השטח" ביהודה ושומרון, אחרי סדרות פיגועים שונות. ייתכן שבקרב הפלסטינים גדל דור חדש, שכבר אינו זוכר את מראות מבצע חומת מגן ושנות האינתיפאדה השנייה, והטראומה שלהם לא חרותה בו. הוא משולהב ונדחף על ידי גורמים מבחוץ להילחם בישראל, ויש צורך לסכל את כוונותיו כל העת.

אחד הדברים שחשוב מאוד לשים לב אליהם ביחס לאירועים באחרונה הוא המעורבות ההולכת וגוברת של פעילי טרור המזוהים עם פת"ח ומנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בפיגועים, בלחימה נגד צה"ל וגם בקרב ההרוגים הפלסטינים. כך למשל, המחבל שביצע את הפיגוע ביום ראשון בבוקר שבו נהרגו שלושה השוטרים הוא איש פת"ח ובעבר היה חבר במשמר הנשיאותי של אבו-מאזן. בג'נין נהרג בשבוע שעבר מיסרה משארקה, קצין במודיעין המסכל לפי העמוד הרשמי ב-X של תנועת פת"ח, ששהה באותה עת ביחד עם ראש הזרוע הצבאית של חמאס בג'נין. מלבדם היו עוד כמה פעילי פת"ח שנהרגו בימים האחרונים בפעילות צה"ל בג'נין ובשכם. רק ביום שלישי חוסלו שני פעילים בטולכרם, שאחד מהם צולם כשהוא עוטה סרט ראש של פת"ח ולפי פרסומים פלסטיניים השתייך לגדודי חללי אלאקצא.

כמובן, גם זו לא הפעם הראשונה שאנשי פת"ח חוזרים לעסוק בטרור נגד ישראל. כך למשל היה במקרה של התארגנות גוב האריות בשכם. אלא שצריך לראות אם ועד כמה הם יחזרו לעשות זאת כעת בכל רחבי השטח. הפיזור הגיאוגרפי של מחבלים חילונים מפת"ח שנאבקים בצה"ל כיום בכל רחבי יהודה ושומרון, לצד העובדה שסקרי דעת קהל בקרב הפלסטינים מלמדים על אמונה גדולה של ערביי הרשות הפלסטינית בדרך הטרור – יכולים בהחלט להדאיג מהצטרפות של פת"ח לחמאס והג'יהאד האסלאמי למאבק נגד ישראל באופן נרחב יותר.

המחבל שביצע את הפיגוע ביום ראשון בתרקומיא הוא דוגמה גם לבעיה בתופעה זו: מדובר באדם שעבר הכשרה ביטחונית גבוהה ביותר של שימוש בנשק ולוחמה, ותוצאות הפיגוע בהתאם. אם אנשי המנגנונים יצטרפו למאבק נגד ישראל, יש בכך סכנה חדשה ובעייתית – היפוך קנים דה-פקטו, כמו בתחילת האינתיפאדה השנייה.

שאלה משמעותית אחרת נוגעת למידת מעורבותה של איראן ושלוחיה, כגון חיזבאללה, בפיגועים האחרונים – ובמיוחד באלה שכוללים שימוש בחומרי נפץ. שר החוץ ישראל כץ רמז לכך בציוץ שהעלה בשבת. סיכולו לפני כשבועיים של פעיל ג'יהאד אסלאמי בלבנון שעסק באכוונת פיגועים ביהודה ושומרון יכולה גם היא להעיד על יד איראנית מכוונת מבחוץ. לחיזבאללה בהחלט יש ניסיון וידע להתסיס את השטח, ולאנשים כמו קייס עובייד – שהיה מעורב גם בחטיפתו של אלחנן טננבוים – בוודאי לא חסרה מוטיבציה לשם כך.

איראן וגם חיזבאללה – למרות הטענות המתרברבות של חסן נסראללה – טרם הגיבו בראייתם באופן ראוי לחיסולים של פואד שוכר ואסמאעיל הנייה. ההנחה של מערכת הביטחון היא שטהרן מפעילה את כל קשריה בקרב ארגוני הטרור כדי להבעיר את השטח, מתוך עניין מיוחד אפילו לחולל הסלמה של ממש לפני חגי תשרי, שנמצאים מעבר לפינה. ואכן, לא מן הנמנע שרצף הפיגועים האחרונים, כולל בתל-אביב ובגוש עציון, וכן הניסיון בבנימין, בוצעו באכוונה איראנית ישירה. אלו פיגועים מסוג שלא ראינו בשטח כבר שנים אחדות, והשאלה היא רק עד כמה איראן הייתה בעניינים. האם רק העבירה כסף? האם היא אחראית ללימוד השיטות להרכבת חומרי הנפץ? אלו שאלות שהתשובות עליהן חשובות במיוחד.

פחות מעצרים וסיכולים

תהיה זו תמימות לחשוב שאיראן וחיזבאללה צריכים תירוצים או מוטיבציה מיוחדת לנקמה כדי לנסות לפגוע בישראל. חיזבאללה הרי משמש כשוט בידי טהרן נגד ישראל, ואין לו כמעט תכלית אחרת. סביר להניח שממילא סוכני איראן וחיזבאללה ינצלו כל הזדמנות שתיקרה בדרכם כדי לעודד טרור נגד ישראל, ולא משנה אם זה קורה כעת או בכל זמן אחר.

הרפובליקה האסלאמית גם לא חדלה מניסיונותיה להמשיך להחדיר לכאן אמצעי לחימה מתקדמים דרך הגבול הירדני, ולחולל את התפנית בלחימה נגד ישראל בעזרת מטענים תקניים, למשל, רקטות או אמצעים קטלניים אחרים. ניסיונות אלה לא החלו עם חיסולו של הנייה, ולא סביר שנעצרו אחריו. בהערת אגב כדאי להזכיר את הסכנה שיכול מצב כזה להעמיד לא רק בפני ישראל, אלא גם לרשות הפלסטינית עצמה – ובוודאי במצב שבו אנשיה שלה פונים לעיסוק בטרור. זו אולי גם הסיבה לכך שמנגנוני הביטחון שלה מוסיפים לשתף פעולה בממד הביטחוני עם ישראל.

אם כבר, ההסלמה שאיראן אולי רוקחת כעת עשויה להיות רק דרך נוספת שלה להגביר את הלחץ על ישראל בחזיתות רבות, בניסיון להסיט את המיקוד שלה מההתקדמות המהירה של טהרן בתחום הגרעין והפריצה האפשרית לפצצה. באופן דומה, ייתכן שהיא מנצלת את השיח העקיף עם ארה"ב, שמנסה להרגיע את המתיחות האזורית, בשביל לסחוט ממנה ויתורים בעניין תוכנית הגרעין.

מבחינת ישראל, האם יש די במבצעים הצבאיים שמתרכזים בערים הגדולות ביהודה ושומרון? האם זה יספיק למנוע התפרצות של אינתיפאדה ולחדש את המראות של תחילת שנות ה-2000? דבר אחד חשוב להדגיש: בהחלט ניתן לסכל אינתיפאדה ביהודה ושומרון ולחסל את התארגנויות הטרור. צה"ל עשה זאת כמה פעמים בעשורים האחרונים, ולאחר מבצע חומת מגן הצבא "גירד את תחתית החבית" של פעילי הטרור, כפי שאמרו אז אנשים במערכת הביטחון. רוב המחבלים המנוסים, בעלי הידע, המקצועיים ובעלי המוטיבציה – נעצרו, חוסלו או נפצעו. צה"ל הניח את ידו על כמות עצומה של אמצעי לחימה ומעבדות נפץ, והשמיד אותן עד שהצליח להרגיע את השטח. זה אפשרי לביצוע גם כיום.

לפי אותם נתונים של דו"חות שב"כ, בחודשים האחרונים (מלבד אוגוסט, שכאמור טרם פורסם) צה"ל ביצע פחות מעצרים ביהודה ושומרון. אם בינואר עצרו כוחות הביטחון 467 פלסטינים חשודים בטרור, במאי נעצרו "רק" 221 כאלה. ביולי עלה מספרם חזרה ל-288, אך זו כמות שעדיין רחוקה מהמספרים של ינואר. נתונים דומים קיימים גם לגבי סיכול של פיגועים משמעותיים: בנובמבר שעבר סוכלו, לפי שב"כ, 190 פיגועים כאלה. ביולי ירד מספרם לשיא של השנה האחרונה, ועמד על 53 "בלבד".

מה משמעות הדבר? האם זה אומר שיש פחות טרור? אנחנו רואים שלא. מספר הפיגועים שביצעו מחבלים לא השתנה דרמטית, וגם לא מספר הנרצחים. אבל בכל זאת, מספר המחבלים ה"איכותיים" שעוסקים בטרור הולך ומתמעט. המשמעות היא שניתן למקד יותר ויותר תשומת לב בפעילים המרכזיים, ולא רק בסייענים שלהם. כך ניתן להגיע למי שפועלים באכוונה מבחוץ ומסתתרים כמה שיותר מתחת לפני השטח. זה רק עניין של זמן והתמדה.

הרמטכ"ל הרצי הלוי הדגיש שזו מטרת הפעילות של צה"ל באחרונה. "אין לנו שום כוונה לתת לטרור ביהודה ושומרון להרים את הראש, ולכן היוזמה לעבור עיר-עיר, מחנה פליטים-מחנה פליטים, עם מודיעין מצוין, עם יכולות מבצעיות טובות מאוד, עם מעטפת מודיעינית אווירית חזקה מאוד, ובעיקר עם לוחמים ומפקדים ערכיים ונחושים מאוד… בדרך הזו נגן על אזרחי ישראל". בצה"ל הדגישו בימים האחרונים כי המבצע שהחל בג'נין ובטולכרם יימשך, ואף יתרחב לערים נוספות.

צה"ל אכן מקדיש לכך לא מעט מאמצים בשבועות האחרונים, אף שהוא סובל ממצוקה משמעותית בכוח האדם שלו, כאשר הוא מקצה כוחות נרחבים לגבול הצפון ולעזה. בנוסף לכך, חשוב גם שישראל תשקיע בגבול המזרחי, תקים שם מכשולים נגד הברחות, וכן תסכל את הפעילות הכלכלית של ארגוני טרור ואת הכספים שהם מקצים למזימותיהם. צה"ל נדרש לנצל את הגישה החופשית יחסית שלו לכל רחבי השטח ביהודה ושומרון כדי להילחם בטרור בכל החזיתות ובכל הדרכים. אם יש גם עדויות למעורבות של אנשי הרשות הפלסטינית בפעילות כזאת, עליו להידרש לטיפול גם בהם. העובדה שצה"ל פעל באחרונה בג'נין בשיטה קצת אחרת וכיתר בתי חולים בעיר – בדומה למה שעשה בעזה – כדי להוציא משם מחבלים שהסתתרו בין המחלקות הרפואיות וסברו שיזכו כך לחסינות, חשובה במיוחד.

נקווה כעת שהצבא יצליח במשימתו כמה שיותר מהר, כדי שלא נצטרך להזדקק לניסים בשביל להימנע מהפיגועים הזכורים לרע של 2002.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 04.09.2024.

בטלוויזיה שודרה שיחתם של הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז, ולא הובן מה מהותה וייעודה של השיחה; מהם פקודת המבצע, התדריך, הכתבת שיטת הלחימה הטקטית, אם נעשתה החלפת רעיונות.

בגלל אי־ההבנה הגדולה שנוצרה באשר למהותה של שיחה דומה שהתקיימה בין הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הדרום ב־7 באוקטובר 73', נכשלה התקפת הנגד הפיקודית ב־8 באוקטובר. כלקח מהכישלון, נקבעו בתורת הפו"ש של צה"ל ריטואלים תקניים לשיח מפקדים. השיח שהוקרן ושתוכניו נרשמו על ידי קצין שישב לצידם, אינו תואם אף אחד מהם.

מנגד, מתוכן השיחה ברור שאם דברי הרמטכ"ל ימומשו כהבנתם מהתקשורת, יועתק לאיו"ש חרבות ברזל, שגם ניצחון מוחלט לא ימחק ממנו את הכתם "מבצע כושל". בניגוד לעקרונות המלחמה וכלליה, חרבות ברזל לא תוכנן כמערכה אופרטיבית תחבולנית שנועדה להכריע את האויב בפתיחתה ואז למגרו מתוך עליונות מבצעית, אלא כדי להרתיעו באמצעות השתלטות על "סמל" ואז לזכות ב"תמונת ניצחון".

דבר אחד מדברי הרמטכ"ל בשיחה השתמע בבירור, וזאת המטרה המדינית של המבצע באיו"ש, הזהה לחלוטין למטרה המדינית בחרבות ברזל (2024), בחומת מגן (2002) ובמבצע של"ג (1982): הסרת האיום, כדי לאפשר לאזרחי ישראל (והרש"פ) לשוב לשגרת חיים סדירה.

כנגזר מהמטרה המדינית ומעקרונות המלחמה וכלליה וכלקח מחרבות ברזל, מצופה שהמבצע באיו"ש יתוכנן וינוהל כמערכה אופרטיבית תחבולנית להכרעת האויב ולהבסתו ולא לשם הרתעתו, כבפתיחת חרבות ברזל.

נדרש להפסיק את הפעילות הביטחונית התגובנית הקמעונאית ולעבור באיו"ש להכחדה יזומה סיטונאית של הטרור, כבחומת מגן.

מצטייר שזו צריכה להיות משימת פיקוד המרכז בחומת מגן 2: פיקוד המרכז יפשוט על מרחב איו"ש כדי לחסל מקסימום טרוריסטים, אמצעי לחימה ואמצעי ייצור אמל"ח ויבטיח את מניעת צמיחתו של האיום מחדש תקופה ארוכה ככל האפשר. זאת באמצעות ניתוקו ובידודו של המרחב ממקורות אספקה חיצוניים, ומייד עם סיום המבצע – הפעלת שגרת ניטור תמידית להכחדת ניצני טרור.

לרשות הפיקוד עומד, כפי שנמסר בתקשורת, סד"כ עצום של 23 גדודים (יותר משתי אוגדות). מיצויו היעיל של הסד"כ מחייב להפעילו לאור רעיון מבצעי אופרטיבי תחבולני שיהגה מפקד הפיקוד, ולפתוח את המערכה בהשתלטות בזק סימולטנית של מלוא הסד"כ על כל מרחב איו"ש.

הסתערות סימולטנית לאור הרעיון האופרטיבי התחבולני, תוך הפעלתם של המאמצים התחבולניים המערכתיים הרגילים (קיבוע, כיתור, ביתור, ביתוק, ניתוק והיפוך שדה הקרב) יחוללו הלם מערכתי, שימנע מהטרור הדדיות מבצעית ותנועה בין חלקי המרחב שבותרו, בודדו ונותקו זה מזה והחוצה מהמרחב.

להצלחת המערכה חיוני לתאמה עם כוחות הרשות ועם ירדן, וכדי לצמצם ככל האפשר את סבל האזרחים ולמנוע משבר הומניטרי וביקורת בינלאומית חריפה מדי, יש לנהלה בזריזות מבצעית גבוהה.

איכותם המקצועית הגבוהה של לוחמי הדרג המתמרן־מסתער ומפקדיו, שהוכחה בחרבות ברזל, מאפשרת לנהל את המערכה ביעילות מבצעית גבוהה.

צריך לקוות שבניגוד לחרבות ברזל, גם החלטותיו המקצועיות של הפיקוד העליון יהיו נכונות מקצועית והוא יניח את ניהול המערכה למפקד הפיקוד ולמפקדי האוגדות; חלקם צברו ניסיון בפיקוד על אוגדה במלחמה, שכמותו לא צבר שום מפקד אוגדה בעבר.

ניצחון במערכה, שמשמעו מימוש משימת הפיקוד ועקב כך השגת המטרה המדינית, בזמן קצר, בגלל מיצויו היעיל של הסד"כ הגדול שעומד לרשות הפיקוד – יקבע במידה מכרעת את מידת מוכנותו המבצעית של צה"ל למימוש משימתו המאתגרת השלישית: הסרה (מאוחרת מדי, בלשון המעטה) של האיום בזירת לבנון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03.09.2024.

ממצאי הסקר הם תמרור אזהרה בוהק ומטריד. אובדן האמון ברמטכ"ל מובהק, ולכן חמור במיוחד. לזה מצטרפים סקרים אחרונים של כלל הציבור המצביעים על שבר אמון ברמטכ"ל. לפיכך, חובה על הרמטכ"ל לבחון היטב את המשך דרכו בצבא ולשקול האם לא ייטב שיתפטר בהקדם כדי לאפשר את תחילת שיקום מעמדו של הצבא בעיני החברה ובעיני משרתיו.

כללי

בחודשים האחרונים תכפו התבטאויות של חיילים וקצינים זוטרים ובכירים בדרגי השטח ששיקפו כרסום במידת האמון של מפקדי המילואים בפיקוד העליון של הצבא ובאופן ניהול המלחמה ברצועת עזה ובלבנון. לצד התבטאויות אלו, בולטות התבטאויות בדבר הביטחון של אותם מפקדים ביכולת הצבא לממש את מטרות הלחימה, להכריע את חמאס ברצועת עזה ואת חיזבאללה בלבנון. זאת תוך הפגנת נחישות ומסירות גבוהים למימוש מטרות המלחמה.

התחושה הייתה שהסדק באמון מפקדי המילואים בפיקוד הבכיר של הצבא מתרחב, וכי מתחת לפני השטח מתפתח משבר אמון חמור של הדרג הלוחם בפיקוד העליון של צה"ל. הדברים באו לידי ביטוי כאשר חיילי מילואים התבטאו באופן חופשי יותר, בין אם במהלך שירותם הפעיל ובין אם לאחריו או בהפוגות שבין משכי השירות הארוכים. ניתן היה להניח שמשבר האמון של החברה ברמטכ"ל ובצבא, כפי שבא לידי ביטוי גם בסקרי יולי ואוגוסט 2024 של המכון למחקרי ביטחון לאומי,[1] מחלחל גם אל שורות הצבא פנימה, בוודאי כשמדובר במערך המילואים. אלא שלמרות ההנחה בדבר הזליגה מהחברה אל משרתי המילואים, ולמרות הבעבוע מתחת לפני השטח, לא היה לתחושות ולהערכות כל תיקוף עובדתי מוצק. מאחר שמדובר בהתפתחות מטרידה, ביקשנו לבדוק את הנושא לעומקו באמצעות סקר מקיף בקרב חיילי מילואים.

במהלך חודש אוגוסט 2024 ביצענו סקר באמצעות מכון הסקרים לזר מחקרים בראשותו של ד"ר מנחם לזר.[2] הסקר בדק את עמדות חיילי מילואים בנושאים שונים הקשורים למידת האמון שלהם בדרגים שונים במערכת הצבאית וביכולות הצבא להשיג את מטרות המלחמה. במסגרת הסקר הוצגו שמונה שאלות המתייחסות למידת האמון בפיקוד הבכיר של צה"ל, בהודעות דובר צה"ל, באופן ניהול המלחמה על ידי הפיקוד העליון, במידת האמון במפקדים בדרגי השדה וביכולות צה"ל ועמדתם בשאלת התפטרות הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר המעורב בכישלון ה-7 באוקטובר.

בשל רוחב היריעה וחשיבותם של ממצאי הסקר המקיף, בחרנו לנתח את הממצאים ולהציגם בכמה מאמרים, שהראשון שבהם יתמקד במשבר האמון המעמיק של משרתי המילואים בדרגי השטח בפיקוד הבכיר של הצבא ובאופן ניהול המלחמה. עוד ננתח כאן גם את מידת הביטחון של אנשי המילואים ביכולות צה"ל למימוש מטרות המלחמה.

במאמרים הבאים נתמקד בסוגיות הקשורות להרכב החברתי של מערך המילואים בזרוע היבשה, במשמעויות של הפילוח שביצענו בסקר על מודל צבא העם ומודל הגיוס, בסיבות למגמות החברתיות שהתפתחו ובפערים המתרחבים בין מאפייני הזהות של חיילי היבשה לבין הפרופיל של הפיקוד הבכיר.

מתודולוגיה

במסגרת הסקר ביקשנו לבחון את השאלות הבאות:

1. מה מידת האמון שלך ברמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי?
2. מה מידת האמון שלך במטה הכללי של צה"ל?
3. עד כמה את/ה מרוצה מהאופן שבו הפיקוד הבכיר של הצבא מנהל את המלחמה?
4. האם לדעתך הרמטכ"ל ומפקדים בפיקוד הבכיר צריכים להתפטר על רקע אירועי 7 באוקטובר (ואם כן אז מתי)?
5. מה מידת האמון שלך בדרג מפקדי השדה של צה"ל (מג"ד, מח"ט, מאו"ג)?
6. מה מידת האמון שלך בהודעות דובר צה"ל?
7. מה מידת האמון שלך ביכולות צה"ל להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס?
8. מה מידת האמון שלך ביכולות צה"ל לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון כדי לאפשר את חזרת תושבי הצפון לביתם?

המשיבים התבקשו גם לענות על שאלות בקשר לגיל, מספר ימי שירות המילואים מתחילת המלחמה, סוג השירות, גזרת השירות, דרגה, אזור מגורים, זהות דתית וזיקה פוליטית.

על הסקר ענו 574 חיילי מילואים המהווים מדגם מייצג של מי שמשרתים במילואים מאז ה-7 באוקטובר. טעות הדגימה היא 5.08%. הנתונים נאספו באמצעות מערכת ה-Enquera של חברת panel4all. עיבוד הנתונים והכנת הדו"ח נעשו על ידי ד"ר מנחם לזר, מנהל מכון המחקר "לזר מחקרים".

הגיל של חיילי המילואים שנטלו חלק בסקר נע בין 21 ל-78, כשהממוצע הוא 38. מאז ה-7 באוקטובר הם שירתו בין יום אחד ל-327 ימים, ובממוצע – 174 ימי מילואים.

עיקרי הממצאים

1. מידת האמון ברמטכ"ל

רוב המשתתפים בסקר (58%) הביעו אמון נמוך מאוד או נמוך ברמטכ"ל הרצי הלוי, 22% הביעו אמון בינוני ורק 20% מחיילי המילואים שהשתתפו בסקר הביעו בו אמון גבוה או גבוה מאוד. 

2. מידת האמון במטה הכללי

גם כלפי המטה הכללי של צה"ל הביעו רוב המשיבים (60%) אמון נמוך או נמוך מאוד, 24% הביעו אמון בינוני ו-16% בלבד – אמון גבוה או גבוה מאוד.

3. אופן ניהול הפיקוד הבכיר של הצבא את המלחמה

כמעט כל המשיבים (80%) לא מרוצים כלל (43%) או לא כל כך מרוצים (37%) מהאופן שבו הפיקוד הבכיר של הצבא מנהל את המלחמה, רק 18% מרוצים מכך ועוד 2% אינם יודעים להעריך.

4. שאלת ההתפטרות על רקע אירועי 7 באוקטובר

למעשה כל המשיבים (למעט אחוז בודד) סבורים שהרמטכ"ל ומפקדים בפיקוד הבכיר צריכים להתפטר על רקע אירועי 7 באוקטובר. השאלה היא מה העיתוי הנכון: 49% סבורים שעליהם להתפטר בהקדם האפשרי, 28% – בסוף המלחמה, 12% – רק לאחר השלמת התחקירים הצבאיים ו-8% סבורים שעליהם להתפטר רק בכפוף למסקנות ועדת חקירה.

5. מידת האמון בדרגי השדה

בניגוד למידת האמון הנמוכה ברמטכ"ל ובפיקוד הבכיר, בולטת מאוד מידת האמון שחיילי המילואים רוחשים לדרגי הפיקוד בשטח מרמת המג"ד ועד לרמת מפקד האוגדה. האמון של חיילי המילואים בדרג מפקדי השדה בצה"ל שונה בתכלית מזה שכלפי הפיקוד הבכיר. רובם (70%) מדווחים על אמון גבוה מאוד או גבוה, כרבע (23%) – אמון בינוני ורק 7% אומרים שיש להם אמון נמוך או נמוך מאוד בדרג מפקדי השדה (מג"ד עד מפקד אוגדה).

6. מידת האמון בהודעות דובר צה"ל

הודעות דובר צה"ל זוכות לאמון גבוה מצד 23% מחיילי המילואים, עוד 29% נותנים בהן אמון בינוני וכמחצית מהם (48%) מגלים כלפיהן אמון נמוך או נמוך מאוד.

7. מידת האמון ביכולות צה"ל להשמיד את חמאס

רוב מוחלט (77%) של חיילי המילואים נותנים אמון גבוה מאוד (45%) או גבוה (32%) ביכולתו של צה"ל להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, 12% – אמון בינוני ו-9% אומרים שיש להם אמון נמוך בכך.

8. האמון ביכולות צה"ל לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון

גם באשר לחיזבאללה (הסקר סוכם לפני סיכול מתקפת החיזבאללה על המרכז ב-25 באוגוסט), רוב המשיבים (59%) נותנים אמון גבוה מאוד או גבוה ביכולת צה"ל לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון כדי לאפשר את תושבי הצפון לביתם, 17% – אמון בינוני ו-24% – אמון נמוך.

ניתוח ומשמעויות

הסקר משקף תמונת מצב מדאיגה של פער מהותי בין אמון נמוך של חיילי המילואים בפיקוד הבכיר של צה"ל (הרמטכ"ל והמטה הכללי) ובאופן ניהול המלחמה על ידו לבין האמון הגבוה בדרגי השדה של הצבא (מג"דים עד מפקדי אוגדות). רוב חיילי המילואים סבורים שיש ביכולת הצבא להשיג את מטרותיו מול החמאס והחיזבאללה (במידה פחותה במעט), אבל הבעיה היא "למעלה".

כאמור, ממצאי הסקר משקפים מידה גבוהה מאוד של חוסר אמון של דרגי השטח בפיקוד העליון של הצבא וביטחון גבוה ביכולות צה"ל, שאינן באות לידי ביטוי באופן מספק. בסקר לא נבדקו עמדות המשיבים לגבי הסיבות לאי-שביעות רצונם מאופן הפעלת הכוח. מהתבטאויות של משרתי מילואים, שלא במסגרת הסקר, עלו טענות בנוגע לריסון מוגזם בהפעלת הכוח מצד הפיקוד העליון, אך סביר להניח שיש גם סיבות או הסברים נוספים, ואותם חשוב לברר.

ממצאי הסקר הזה נמצאים בזיקה לסקרים אחרים שנעשו בקשר לאמון הציבור הכללי בצה"ל וברמטכ"ל (ראו לדוגמה סדרת הסקרים של המכון למחקרי ביטחון לאומי). הממצאים האלה גם מחדדים את הפער הגדל והולך במשולש של צבא-מדינה-חברה. אמון החברה בצבא נשחק, יחסי דרג מדיני-דרג צבאי מצויים בדיס-הרמוניה מטרידה, ומשבר האמון מחלחל גם לשם והוא הדדי לחלוטין – מצד הדרג המדיני כלפי הדרג הצבאי ולהפך, וכפי שעולה מממצאי הסקר משבר האמון הוא גם בתוך הצבא עצמו. צלעות המשולש מתרחקות זו מזו, והכבלים המחברים בין קצות המשולש עלולים להיפרם.

ממצאי הסקר הם לא פחות מתמרור אזהרה בוהק ומטריד, המחייב את הדרג הפיקודי הבכיר של הצבא, כמו גם את הדרג המדיני, לעשות מעשה. אובדן האמון ברמטכ"ל מובהק, ולכן חמור במיוחד. לפיכך, חובה על הרמטכ"ל לבחון היטב את המשך דרכו בצבא ולשקול האם לא ייטב שיתפטר בהקדם כדי לאפשר את תחילת שיקום מעמדו של הצבא בעיני החברה ובעיני משרתיו, בדגש על מערך המילואים. האמון הוא הנכס החשוב ביותר לצה"ל כצבא העם המבוסס על מודל גיוס חובה ועל מערך המילואים בפרט.

לצה"ל יכולת לבצע סקרים מקיפים באמצעות המחלקה למדעי ההתנהגות (ממד"ה), אנו מציעים שצה"ל ייבחן בעצמו את הנושאים שנבחנו בסקר זה ונושאים נוספים בקרב כלל אוכלוסיות המשרתים בצבא. התמונה העולה מהסקר הזה חמורה ומטרידה מאוד. נכון יהיה לתת מענה לסדק המתרחב ולמשבר האמון המתעצם, ויפה לכך שעה אחת קודם.

[1] סקרים – המרכז לניתוח נתונים, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[2] נתוני הסקר המלאים יעלו לאתר מכון משגב.

מדוע חשוב לאבו מאזן להגיע לביקור ברצועת עזה? מטרתו אינה לשקם את עזה, גם לא לחברה מחדש לגדה המערבית ולא להציג בפני בני עמו את נתוני המצוקה הקשה ועתיד מבטיח ואופטימי, כי אם להבעיר את אש הסכסוך. תכלית הביקור עבורו היא להנכיח בעיני עמו, ובעיקר בעיני הקהילייה הבינלאומית, אפשרות מדומיינת בדבר יכולתו ויכולת הרשות לחזור ולמשול ברצועת עזה. מטרה נוספת היא להציג את ישראל כמי שמונעת את הפסקת המלחמה, ומונעת ממנו לרתום את הרשות הפלסטינית לשיקום הרצועה ולמימוש העצמאות הפלסטינית. על גבם של פליטי המלחמה הפלסטינים בעזה, ובשם הטיעון שרצועת עזה והגדה המערבית הן ישות מדינית אחת, מחמוד עבאס מבקש לשקם את מעמדו שלו לעת הזו ואת מורשתו בדברי ימי פלסטין.

***

הצהרתו של אבו מאזן בפרלמנט הטורקי בדבר כוונתו להגיע לביקור ברצועת עזה ופנייתו הרשמית של מקורבו ואיש אמונו, חסין א-שיח', לרשויות הישראליות בבקשה לתאם ביקור זה, אינן אלא פרובוקציה שתכליתה להביך את ישראל. בדרך זו הוא מנסה לכבוש במה שמעליה ניתן להאשים את ישראל ברצח העם הפלסטיני וליצור מניפולציה שתאתגר אותה בפורומים בינלאומיים, ותקלע אותה לעימות אפשרי עם ארצות הברית ועם גורמים נוספים בזירה הבינלאומית. בעיקר, מטרתו של אבו מאזן היא לנסות להציל את שאריות הלגיטימציה שלו ושל הרשות הפלסטינית.

אבו מאזן, שלא מצא לנכון מאז ה-7 באוקטובר 2023 לגנות את המתקפה הנתעבת והרצחנית של חמאס (רק האשימו בוועידת מנאמה בבחריין בכך שסיפק לישראל עילה לתקוף את עזה, ובהזדמנות אחרת אמר שמעשיו אינם מייצגים את העם הפלסטיני), לא ינצל את הביקור לשרטוט נתיבות שלום. מי שחוזר ומאשים את ישראל בכל הזדמנות ברצח עם, שהתחייב בנאומו בפני הפרלמנט הטורקי ללכת בדרך השריעה – "ניצחון או מוות" – ומי שממשיך להתחייב לשלם כסף לטרוריסטים ולבני משפחותיהם, לא יפסח על הזדמנות להטיח בישראל האשמות חמורות יותר, כשחורבות עזה משמשות לו כתפאורה.

מי שביוני 2007, במשמרתו, גורשה הרשות הפלסטינית בבושת פנים מרצועת עזה ומאז לא מצא לנכון לבקר בה והקפיד לא לקבל אחריות לאיחודה מחדש עם הגדה המערבית, מי שניגף פוליטית בפני חמאס ומנהיגיו והפך מאוס בעיני רוב הציבור הפלסטיני, בעיקר בגדה המערבית, מבקש עכשיו להגיע לרצועת עזה בשם האחדות הפלסטינית. הוא אף מצהיר כי הוא נכון למסור בשל כך את נפשו. במובן זה הוא מאמץ את טיעוני מקורבו ג'בריל רג'וב, אשר הצהיר כי עוד הרבה 7 באוקטובר יֵצאו מהגדה המערבית, כי "לאש"ף יש סמכות שיפוט על כל השטחים הפלסטיניים כיחידה מדינית אחת [וש]הרצועה היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית, ולא נקבל את תוכניות הכיבוש להפרדתה".

אבו מאזן, שכבר הבהיר לא אחת שהרשות הפלסטינית לא תחזור לשלוט ברצועת עזה אלא במסגרת הסדר כולל של מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, אינו מתכוון ואינו מסוגל להחזיר בעת הזו את הרשות הפלסטינית לשליטה אפקטיבית ברצועה. רשות מוחלשת, מושחתת, בלתי יעילה ונעדרת לגיטימציה של ממש, שאיננה מסוגלת למלא את ייעודה בשטחים שתחת שליטתה בגדה המערבית, וששרידותה מתקיימת רק בזכות צה"ל וכוחות הביטחון הישראליים המדכאים את איום הטרור, לא תוכל להתקיים ברצועת עזה ולא תוכל לאתגריה. אבו מאזן מבין היטב שכל אימת שלחמאס נותרות יכולות צבאיות לא יוכל להתקיים ולתפקד שם שלטון אזרחי שלא יהפוך לעושה דברו של חמאס.

אם כך, מדוע חשוב לאבו מאזן להגיע לביקור ברצועת עזה? מטרתו אינה לשקם את עזה, גם לא לחברה מחדש לגדה המערבית ולא להציג בפני בני עמו הנתונים במצוקה קשה עתיד מבטיח ואופטימי, כי אם להבעיר את אש הסכסוך. תכלית הביקור עבורו היא להנכיח בעיני עמו, ובעיקר בעיני הקהילייה הבינלאומית, אפשרות מדומיינת בדבר יכולתו ויכולת הרשות לחזור ולמשול ברצועת עזה. מטרה נוספת היא להציג את ישראל כמי שמונעת את הפסקת המלחמה, ומונעת ממנו לרתום את הרשות הפלסטינית לשיקום הרצועה ולמימוש העצמאות הפלסטינית. על גבם של פליטי המלחמה הפלסטינים בעזה, ובשם הטיעון שרצועת עזה והגדה המערבית הן ישות מדינית אחת, הוא מבקש לשקם את מעמדו שלו לעת הזו ואת מורשתו בדברי ימי פלסטין.

לאן בדיוק יגיע ברצועת עזה? עם מי ייפגש? מי יערוב לביטחונו ולאבטחתו? וכיצד בדיוק ישרת ביקורו התקדמות לסיום המלחמה, החזרת החטופים הישראלים, הקמת חלופה שלטונית לחמאס ושיקום הרצועה? ביקורו של אבו מאזן ברצועת עזה ירחיק כל שריד של סיכוי לחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית; מצד אחד הוא יבסס את תחושת האין-פרטנר בקרב הציבור הישראלי, שממילא כבר משוקע עמוקות בהלך רוח זה, ובה בעת יתמרץ את רוח המאבק בקרב הציבור הפלסטיני. בביקור כזה יתקיימו תנאים ואווירה העלולים לקדם התפייסות עם חמאס, המבוססת על הקצנה וקידוש ההתנגדות האלימה.

לכן, דווקא מי שתומך בחיזוקה של הרשות הפלסטינית, בהמשך שיתוף הפעולה הביטחוני איתה והידוקו ומוכן לשקול את חזרתה לשלוט ברצועת עזה, צריך להתנגד לביקור של אבו מאזן ברצועת עזה.

יתר על כן, ספק אם אבו מאזן באמת חפץ לבקר ברצועת עזה. בדרך כלל הוא יוצא מהמוקאטעה ברמאללה לביקורים בחו"ל ואינו פוקד את הערים והמחוזות הפלסטיניים בגדה המערבית (הפעם האחרונה שביקר בג'נין הייתה ביולי 2023, לאחר 11 שנים שלא ביקר שם, בעקבות מבצע "בית וגן". הוא ופמלייתו הגיעו למחנה הפליטים בשני מסוקים ירדניים וביקרו בבית הקברות "אלשוהדאא", שם נקברו ההרוגים הפלסטינים במבצע(. לא יהיה זה משולל יסוד להניח שתכלית הצהרתו ומהלכיו בהקשר זה הם לכפות על ישראל סירוב לבקשתו, האמור להציגו בפני הקהילה הבינלאומית כמי שמוכן לקבל אחריות על ייצוב ושיקום הרצועה אך ישראל מונעת זאת ממנו, ולשרת את מטרתו להכפיש את ישראל ולתלות בה את קולר האשמה.

רצועת עזה היא אזור מלחמה פעיל ומסוכן. ישראל אינה יכולה להבטיח את ביטחונו, וברור שאם יקרה לו משהו במהלך הביקור תוטל האשמה כולה על ישראל. לכן, נכון לה לישראל לדרוש מאבו מאזן להקדים לביקור ברצועת עזה ביקור בג'נין, בשכם ובטול כרם, ולהפגין מאמץ נחוש יותר לאכוף חוק וסדר ולסכל את תשתיות הטרור שם, טרם יתפנה לעסוק ברצועת עזה.

אילו הייתה הבקשה לביקור ברצועה נובעת מרצון טוב לפתוח דף חדש ביחסי הרשות הפלסטינית עם ישראל ולהפגין שהרשות מוכנה לקבל אחריות על הניהול האזרחי של הרצועה, למרות הספק הרב ביכולתה לשלוט שם, ואם ממשלת ישראל הייתה מחליטה שהרשות היא החלופה המעשית והפחות גרועה לשליטת חמאס, ייתכן שנכון היה לאשר את הביקור. גם במצב היפותטי זה נדרש לגבש הסכמות מראש, חדות וברורות, על אודות תוכני הביקור ומסריו, עם ערבויות של מצרים וירדן שהביקור לא יחרוג מההסכמות ויהפוך לבמה להשחרת ישראל. אלא שגם אז, קשה לשער איך יעמוד אבו מאזן בפיתוי ויימנע מהכפשת ישראל ומניסיון למצוא נתיבים להתפייסות עם חמאס.

בין שאר השאלות הקשורות לניסיון הפיגוע בתל-אביב, ינסו מומחי השב"כ להשיב גם לשאלה, האם אירוע זה מבשר את חזרתו של טרור המתאבדים לשגרת חיינו.

"תאונת העבודה" שגרמה לפיצוץ המטען ולמותו של המחבל בטרם ביצע את זממו, מפנה את הזרקור לעבר הסכנה החדשה-ישנה הרובצת לפתחנו: פיגועי-התאבדות. דפוס זה יכול להתפתח כיום כתוצאה מהשילוב המתקיים בין ארבעה גורמים: מוטיבציה גבוהה בקרב הפלשתינים מיו"ש לפגע בישראל, זמינות של אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומעבדות לייצור והרכבה של מטענים, הכוונה של גורמי-מפקדה בשטח או מחו"ל והגורם הרביעי הוא הפרצות הרבות בהגנה על קו-התפר.

אם אמנם התקבלה החלטה לחזור לפעילות בדפוס הזה, ניתן לראות בכך עדות דווקא להצלחה של צה"ל ושב"כ להכשיל את מאמציהם של גורמי-הטרור להשיג אפקטיביות בשיטות הטיפוסיות, שכן טרור המתאבדים נתפס כ"נשקו של החלש" והשימוש בו לא חף מביקורת גם מצד תומכי-טרור, לנוכח השלכותיו והנזק שהוא גורם לתדמית הארגון, במיוחד לאחר תופעת דאע"ש.

כדי למנוע היווצרותו של גל טרור מסוג זה, נדרש יישומם המיידי של הלקחים שישראל הפיקה לאחר גלי הפיגועים בשנות התשעים ובעשור הראשון של שנת 2000, אשר גרמו לכ-700 הרוגים.
ראשית כל, הידוק ההגנה וסכירת הפרצות במרחב התפר – תוך החמרה משמעותית של הענישה ושל הסנקציות המנהלתיות נגד מי שמעורבים בהכנסתם של שוהים בלתי חוקיים, בהלנתם או בהעסקתם בישראל.

את הזיקה בין מרכיבים אלה וחשיבותם הטיב לתאר בית המשפט המחוזי בחיפה, בפסק דין שניתן בינואר השנה: "מערכת הביטחון משקיעה מיליארדי שקלים בהקמת גדר ביטחונית, שמטרתה למנוע כניסה של בלתי מורשים ובתחזוקתה, באבחון האוכלוסייה המבקשת היתרי כניסה לישראל ובהוצאת היתרים למי שממנו אין נשקף סיכון ביטחוני לאזרחי המדינה, בהצבת גדודים שתפקידם ללכוד מסתננים ארצה, בפריסת כוחות שיטור האמונים על מעצרם לאחר כניסתם. עת מדיניות האכיפה איננה נוקשה, איננה מרתיעה ואיננה מונעת, היקף התופעה רחב והתפשטותה צפויה".

"במצב זה, סיכוייהם של כוחות הביטחון להצליח במשימת סיכול ההסתננות פוחתים משמעותית. אמת פשוטה זו נכונה בשעת רגיעה, היא נכונה שבעתיים בשעת מלחמה".

נדרשת גם הגברת הקצב והעוצמה בפעולות היזומות בערים ובמחנות הפליטים, לחיסול "מעבדות", מחסני אמל"ח והתארגנויות חמושות – הגישה ההתקפית של גורמי הביטחון מאז 7 באוקטובר קצרה הצלחות רבות ואילצה את ראשי כנופיות הטרור להשקיע מאמצים בהסתתרות ובהגנה על חייהם, יש להמשיך בכך ובייתר שאת.

בנוסף, הגברת המאמצים למניעת הברחות של אמצעי לחימה וחומרים דואליים המשמשים לייצור חומרי נפץ, מישראל או משטח ירדן, אל שטחי יו"ש. כמו כן, הריסת בתיהם של מחבלים המעורבים בפיגועים כאלה, בלי קשר לתוצאות הפיגוע או למקום מגוריו ולמעמדו של המחבל. זאת, כאמצעי הרתעה לנוכחות החומרה של פיגועים אלה ובהיעדר צעדים מרתיעים אחרים מול מחבלים פוטנציאליים.

עוד צעד מתבקש הוא מניעת האדרה והשראה – מניעת טקסים, חשיפה פומבית של נסיבות גיוסם של מחבלים למשימות אלה, ככל שמדובר בניצולם על רקע מצוקות אישיות או בהטעייתם ע"י גורמי טרור.

אין להשלים עם מצב שבו הרשויות מאפשרות שחרור מוקדם של מחבלים מבתי הכלא בישראל או שמתלבטות באשר לביצועם של מעצרים ביטחוניים, עקב המצוקה מקומות כליאה. מדינת ישראל ידעה להתמודד עם אתגרים גדולים יותר מהצורך להכשיר במהירות מתקני כליאה וחזקה כי תדע לעשות זאת גם היום, בהלימה לצורכי השעה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.08.2024.

מבוא

ישראל וחמאס מנהלים חודשים ארוכים, כמעט מאז שצה"ל החל בתמרון הקרקעי ברצועת עזה, משא ומתן על הפוגות ועצירות במלחמה בתמורה לשחרור ישראלים שחמאס חטף מיישובי העוטף ב-7 באוקטובר, ושעודם מוחזקים בעזה. מלבד הפסקת אש, העסקה כוללת לפי דיווחי התקשורת גם מחירים אחרים שתיאלץ ישראל לשלם, ובהם נסיגה מציר פילדלפי הגובל בין עזה לחצי האי סיני ושחרור מחבלים רבים מבתי הכלא.

בעת הזאת, כאשר זירת יהודה ושומרון תוססת וכוחות הביטחון נלחמים בנחישות בניסיון של גורמי טרור להוציא לפועל פיגועים קטלניים, שחרור מחבלים מנוסים וחדורי מוטיבציה עלול להוות גורם מכפיל כוח לטרור וסיכון לחייהם של ישראלים רבים. סקרי דעת קהל מעידים כי בקרב אוכלוסיית הפלסטינים ביהודה ושומרון יש תמיכה ניכרת לטרור כדרך למימוש שאיפותיהם הלאומיות. הם אף מביעים הזדהות עם חמאס ומסכימים עם שיטות הפעולה של ארגון הטרור. מהלך של שחרור אסירים רק יחזק את האהדה לחמאס ברחוב הפלסטיני, ויגדיל את הסיכון של פיגועים משטחי יהודה ושומרון.

במקביל לתסיסה ביהודה ושומרון מנסה איראן להחדיר אליה, באמצעות הברחות מירדן, כלי נשק איכותיים ומתקדמים. היא גם נוקטת אמצעים לערעור היציבות בממלכה השכנה, ומשם מכוונת לזלוג לכיוון השטחים הפלסטיניים. לאור מצבה של הרשות הפלסטינית המעורערת והתמיכה הציבורית המועטה שהיא נהנית ממנה, מדובר בסכנה ממשית להפלתה והחלפתה בגורמים עוינים שינצלו את אחיזתם בשטח כקרש קפיצה לפיגועים בלב ישראל.

ברקע הדיווחים על ההסכם לשחרור חטופים השמיעו בכירים במערכת הביטחון בכמה הזדמנויות את ביטחונם שישראל תצליח להתמודד עם כל המשמעויות של הוויתורים הכרוכים בעסקה. הצהרות דומות השמיעו ראשי הצבא ומערכת הביטחון גם בנוגע להשלכות של עסקת שליט ושחרור המחבלים במסגרתה – כולל יותר ממאה מחבלים לשטחי יהודה ושומרון, ואפילו מזרח ירושלים – וכן לאפשרות שישראל תיסוג מציר פילדלפי כחלק מתוכנית ההתנתקות. עם זאת, מערכת הביטחון לא הצליחה לעמוד בדיבורה: ציר פילדלפי הפך לנתיב הברחות מרכזי לרצועת עזה, שדרכו החדירה איראן לשטח אמצעי לוחמה איכותיים; רבים ממשוחררי עסקת שליט חזרו לעסוק בטרור וגבו את חייהם של ישראלים אינספור.

מטרתו של מסמך זה אינה להביע דעה בשאלה אם יש להגיע להסכם לשחרור חטופים מעזה, אלא להצביע על אחת הסכנות הכרוכות במימוש הסכם כזה. אם אומנם תיחתם עסקה כזו, צה"ל וכוחות הביטחון נדרשים לא להפגין שאננות, ללמוד מניסיון העבר ולסכל בנחישות כל אפשרות של הסלמה מסוכנת של הטרור ביהודה ושומרון כנגזרת של השלמת העסקה.

הטרור מרים ראש ביו"ש

החל מפרוץ מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023 משקיעים צה"ל ושב"כ מאמצים אדירים כדי למנוע מחוליות הטרור המקומי לעורר את השטח ולחולל אינתיפאדה נגד ישראל. בחצי השנה הראשונה בלבד עצר צה"ל אלפי חשודים בטרור, מאות מהם מזוהים עם חמאס, והחרים מאות כלי נשק ואמצעי לחימה. למעלה מ-130 מחבלים נהרגו בקרבות מול צה"ל.

חשש אחד של כוחות הביטחון הוא חזרה של מאורעות טבח שמחת תורה ביישובי יהודה ושומרון, ואולי אפילו בערי מרכז הארץ הסמוכות למרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים. עקב כך הנחה המטכ"ל את מפקדי הצבא הבכירים להשקיע מאמצים בשמירה על יהודה ושומרון כגזרה משנית בלבד בעת הזאת, ולא לתת לה להפוך לעוד מוקד של טרור שצה"ל ייאלץ להתמקד בו.

לפי נתוני שב"כ, בחודשים אפריל-יוני 2024 בוצעו 63 פיגועים "משמעותיים" ביהודה ושומרון, ועוד 191 פיגועים כאלה סוכלו על ידי כוחות הביטחון. פיגועים מסוג זה כוללים מתקפות ירי ודקירה והנחות מטענים, ובמניינם לא נספרים יידויי אבנים, מטעני צינור ובקבוקי תבערה. בחודש יוני בלבד עצרה ישראל 224 פעילי טרור בשטחי יהודה ושומרון. בשלושה החודשים הללו נהרגו שישה ישראלים מפיגועים ו-65 נפצעו.

מוקד המאבק בטרור בחודשים האחרונים הוא ג'נין וסביבותיה וגם מחנה הפליטים נור א-שמס ליד טולכרם. בחודש האחרון נהרגו שני חיילי צה"ל, סרן אלון סקאג'יו ורס"ל יהודה גטו, ממטענים שהטמינו פעילי טרור באזורים אלו. כוחות הצבא פתחו במבצע נרחב לחישוף אמצעי לחימה מתקדמים, ובעיקר מטענים שיכולים להוות סיכון לצה"ל. נראה כי המטענים שהביאו למותם של שני החיילים היו מתקנים מאולתרים מהסוג הרגיל שנראה עד כה ביהודה ושומרון. לפי שעה טרם מצאו חיילי צה"ל מטעני נפץ עוצמתיים מסוג שוואז, למשל, הקיימים בעזה ואשר מוברחים לשם על ידי איראן ושלוחותיה.

בינתיים הכוחות מוצאים בעיקר מטענים שמייצרים המחבלים המקומיים לפי הוראות איראניות שמועברות אליהם באמצעות האינטרנט. לפי ההערכות קיימים בשטח אלפי מטענים כאלה, בעיקר באזור השומרון, והם עוברים שדרוגים תכופים כדי לייעל את השימוש בהם נגד חיילים ישראלים.

חשש מכלי נשק מתקדמים

אחד האיומים שממנו חוששים במערכת הביטחון הוא שדרוג אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור ביהודה ושומרון. אמצעים כאלה, שיכולים להוביל להתחממות ניכרת של הגזרה בשל האופי הקטלני שלהם ותגובת הנגד של ישראל, עשויים להגיע לשטח גם דרך הברחות, שנעשות כיום בעיקר דרך הגבול הירדני.

ישראל נותרת כמעט חסרת אונים מול תופעת ההברחות מהגבול המזרחי שלה. גבולה של ישראל עם ירדן נמתח על פני למעלה מ-400 קילומטרים, והוא עובר דרך שטח שיש בו הרבה נקיקים, מעברים שחרץ נהר הירדן (בחלק שמצפון לים המלח) וצמחייה עבותה. מים המלח ועד גבול סוריה אחראית על גזרת הגבול חטיבת הבקעה והעמקים, וחלק נוסף, מים המלח ועד אילת, מצוי תחת שליטת החטיבה המרחבית יואב.

חטיבת הבקעה והעמקים, למשל, שומרת על קטע גבול שאורכו כ-200 קילומטרים, וסדר הכוחות שלה בשגרה מורכב משלושה גדודים סדירים ועוד כוחות מילואים. נוסף על כך יש באזור פעילות של שב"כ והמשטרה, שהקצתה לגבול הבקעה שלוש יחידות מיוחדות. הכוחות אמורים להתפרס על כל השטח, ולזהות בחשכה גורמים שהולכים ברגל מצד אחד של הגבול לצד השני, במקומות שאין בהם גדר, ושבאופן יחסי קל לצלוח אותם מבלי להתגלות. המבריחים מצידם מכירים את השטח, יודעים מה המקומות הטובים לחצייה, וגם מתורגלים בעצמם בהתחמקות מהכוחות.

למרות הקשיים הללו, בשנתיים האחרונות סוכלו, לפי נתוני המשטרה, עשרות הברחות נשק, שכללו רובים, מטענים מתקדמים, אקדחים ועוד. בחצי השנה הראשונה של 2024 נתפסו למעלה ממאתיים כלי נשק שהוברחו מירדן לתוך יהודה ושומרון.

עיקר ההברחות שנעשות בגבול, עם זאת, אינן בהכרח כלי נשק: האיראנים מנסים להבריח סמים לממלכה מתוך סוריה, והמשטר ההאשמי נאבק במאמצים האלה באופן נחוש. הסמים הללו מגיעים לארגוני טרור בכל רחבי המזרח התיכון, כולל הפלסטיניים, ומשמשים אותם בסחר שמניב להם כסף רב. הסמים מועברים לבלדרים אחרי כניסתם לירדן, וכן לאזרחים ולעוד גורמים אחרים שמנסים להגניב אותם לישראל.

למרות הסיכול המוצלח של חלק מההברחות, העניין העיקרי שמטריד את מערכת הביטחון בישראל אינו השאלה מה אנו יודעים על ההברחות – אלא מה אנחנו לא יודעים עליהן. החשש העיקרי, לפיכך, הוא מהברחה של כלי נשק מתקדמים וקטלניים לידי מחבלים ביהודה ושומרון, שבכוחם לערער עוד יותר את היציבות בשטח.

המאבק בהברחות

צה"ל מתעדף במקום נמוך יחסית את הגזרה המזרחית, עקב הצורך להפנות את מרבית כוחותיו לגזרות בוערות יותר כגון גבול לבנון, רצועת עזה, גבול סוריה, ויהודה ושומרון. הוא אינו מקצה כוחות רבים לשמירה על הגבול, ומעולם לא נבנה מכשול משמעותי מול ירדן כדי לסכל את כניסתם של גורמים עוינים לישראל או לשטחי יהודה ושומרון.

אחת הדרכים שצה"ל נוקט כדי להתמודד עם ההברחות היא ניצול הכוחות שמוצבים בשגרה ביהודה ושומרון כדי לעצור גורמים המשמשים כקצה הפלסטיני של ההברחה, בתקווה שכך יוכל לשבש את המערך כולו. סביר להניח שהשיטה הזאת זוכה להצלחה חלקית בלבד. בנוסף, הכוחות גם פועלים בלב ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ומאתרים כלי נשק ואמצעי לחימה, מחרימים ומשמידים אותם.

אחד המדדים שמלמדים על הצלחת הכוחות הוא מחירם של כלי הנשק בשוק השחור. אומנם העלייה במחירים – שהחלה עוד לפני המלחמה בעזה – מלמדת על יכולת אפשרית של צה"ל לסכל את ההברחות, אך ייתכן שהיא גם קשורה לעלייה בביקוש. הפער במחירים בין אמצעי הלחימה בצד הירדני של הגבול וביהודה ושומרון עשוי גם ללמד על ביקוש גבוה בקרב הפלסטינים.

ירדן מצידה משקיעה גם היא בהגנה על הגבול: בשנה האחרונה הגדילה ירדן מאוד את כוחותיה כחלק מהמאבק בהברחות הסמים והנשק משטחה לישראל. אחרי שהוסיפה 1,000 חיילים לאורך נהר הירדן, ייתכן שהיא מחזיקה על הגבול יותר חיילים מצה"ל.

בדצמבר סיכלו הירדנים, בתקרית שכללה גם חילופי אש וחיילים שנפצעו, הברחת ענק של סמים ואמצעי לחימה מכיוון סוריה. בין היתר כללה ההברחה טילי אר-פי-ג'י, טילים נגד טנקים ונשק אוטומטי. המבריחים קושרו לגורמים פרו-איראניים, וייתכן שאמצעי הלחימה הללו נועדו להגיע בסופו של דבר לידי מחבלים פלסטינים.

בחודש שעבר איתרו הכוחות בסמוך לעמאן מחסנים מלאים בחומרי נפץ, שהיו קשורים ל"מזימה איראנית לערעור היציבות" בירדן. במקביל עצרו הירדנים חשודים במעשה, כולל כמה תושבים מקומיים שלפי החשד ביקשו להבריח חלק מהחומרים הללו לארגוני טרור פלסטיניים. 

המאמץ האיראני לחדור לירדן וליו"ש

האיראנים נוקטים מאמצים אדירים להעביר מטענים מתוחכמים ואמצעי לחימה מתקדמים אחרים לשטחי יהודה ושומרון. גורמים שפועלים בהכוונה איראנית מנצלים את הפרצות בגבול, את סדר הכוחות הדליל של צה"ל באזור ואת העובדה שמעולם לא נבנתה גדר בגבול המזרחי כדי לנסות להכניס כמה שיותר נשק לערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון.

איראן מרכזת חלק לא מבוטל מפעילותה האזורית בירדן, במקביל למאמץ דומה של חמאס. לפי דיווחים, רוסיה הזהירה את טהרן מלהפוך את סוריה למוקד מרכזי במלחמה מול ישראל כעת, ולכן האיראנים החלו להתמקד בירדן כמקור שממנו הם יוכלו להתקרב גם ליהודה ושומרון.

מתחילת השנה, וביתר שאת מאז מתקפת הכטב"מים והטילים על ישראל ב-13 באפריל – שלפי הדיווחים גם ירדן השתתפה במבצע סיכולה – איראן מדרבנת הפגנות בממלכה ומנהלת נגדה מתקפה תקשורתית. בכירים בחמאס קראו לירדנים לצאת לרחובות ולמחות נגד הממשל.

המלך עבדאללה וממשלתו מהלכים ביחס לסכנה זו בין הטיפות: הם לא רוצים לעורר יותר מדי איבה מצד האיראנים, וגם לא להתסיס את הציבור הפלסטיני במדינה, שבה הוא מהווה רוב. מנגד, הם רוצים לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלהם, לקיים את שיתוף הפעולה המהותי שלהם עם ישראל ולשמר את שלטונם.

יהודה ושומרון, אפילו בשליטה של מדינה פלסטינית, הם אזורים שמהווים יעד חדיר למדי לארגוני הטרור, בוודאי מכיוון מזרח. אם ישראל תשחרר את הרסן הביטחוני והמדיני מעל אזורים אלה, ותאפשר חופש פעולה פלסטיני – אפילו בהינתן נוכחות צה"ל יכולים יהודה ושומרון להוות קרש קפיצה ברור להשתלטות איראנית על השטח. משם יוכלו גורמים קיצוניים להוציא לפועל פיגועים נגד מטרות בלב מדינת ישראל, בשרון, בגוש דן, באזור ירושלים ועוד.

על כך יש להוסיף את חולשת הרשות הפלסטינית. אבו-מאזן וגם הרשות אינם נהנים מתמיכה ציבורית רחבה מצד הפלסטינים, והם סובלים מדימוי מעורער של גוף מנוון, מושחת וארכאי. קריסת הרשות או השתלטות עליה אינן תסריט מופרך, בוודאי לאור גילו המבוגר של אבו-מאזן ומאבקי הירושה הפנימיים בין ראשי פת"ח. במצב כזה, ניצול הריק השלטוני וההנהגתי בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון עשוי להיות אחת ממטרות החדירה האיראנית לשטח.

עסקת שחרור חטופים

משתנה נוסף עלול להתווסף בקרוב למשוואה של המערכת הפלסטינית ולעורר חשש מהידרדרות מהירה של המציאות הביטחונית: הסכם שעליו תחתום ישראל עם חמאס לשחרור חטופים.

חמאס דורש במסגרת העסקה את שחרורם מבתי הכלא בישראל של אסירים "כבדים", כאלה המוגדרים עם "דם על הידיים". טרם ידוע כמה מחבלים ישוחררו ולאן, אך ייתכן שחלקם יגורשו למדינות זרות, אולי לעזה, וחלקם ישובו לבתיהם ביהודה ושומרון, כפי שקרה בעסקת שליט. אותם מחבלים שישובו ליהודה ושומרון הם פעילי טרור מנוסים שעברו הקצנה בכלא, צברו קשרים עם ארגוני טרור אחרים, ואולי גם החליפו איתם ידע וניסיון.

במערכת הביטחון אומרים שישראל תדע להתגבר על הסכנות של שחרור אסירים במסגרת עסקה, בדומה לאמירות שנשמעו מפי בכירים לקראת מימוש הסכם השחרור של החייל גלעד שליט. אלא שיש עשרות דוגמאות של משוחררי שליט שחזרו לעסוק בטרור, כולל מחבלים שהשתתפו בטבח בשמחת תורה, מחבלים ביהודה ושומרון שעסקו בטרור, וכאלה שהכווינו חוליות ביהודה ושומרון ממקום מושבם ברצועת עזה. רבים ממשוחררי שליט מאיישים או איישו תפקידי מפתח במנגנון התפעולי והארגוני של חמאס. מערכת הביטחון לא פרסמה עד כה את מספר המשוחררים בעסקה ששבו לטרור, אך הערכות מחמירות מציינות שיעור של עשרות אחוזים מכלל האסירים לשעבר שחזרו לעיסוק זה, במישרין או בעקיפין.

שחרור מחבלים כיום לא רק יחזק את ארגוני הטרור בשטח, אלא גם ייתן דחיפה משמעותית לאהדה הציבורית של חמאס בקרב האוכלוסייה ביו"ש. בסקרי דעת קהל בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון, כמו למשל אלה שעורך ד"ר ח'ליל שקאקי, עלתה מאז ספטמבר 2023 התמיכה בקרב ציבור זה ב"מאבק מזוין" כדרך לפתרון הסכסוך עם ישראל מ-54 ל-62 אחוזים. כמו כן, מהסקרים עולה גם תמיכה גבוהה מאוד בקרב ערביי יהודה ושומרון בחמאס ובמנהיגיו, אפילו ביחס לאוכלוסיית הנדגמים בעזה, וכן למעלה מ-70 אחוזי הסכמה בדיעבד לזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר.

משמעות ההקצנה שעוברת אוכלוסיית הפלסטינים ביהודה ושומרון, שעולה מנתונים אלה וגם מאחרים, היא שבאזורים אלה יש קרקע פורייה להשתלטות של חמאס ו/או גורמים פרו-איראניים על השטח. יתרה מכך, היא מצביעה על אפשרות של סיוע אפשרי מצד האוכלוסייה לפעילות טרור נגד ישראל.

בסיכומו של דבר, שחרור של עשרות ומאות מחבלים לשטחי יהודה ושומרון עלולה להוות סכנה משמעותית לחיי חיילי צה"ל, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים ישראלים. צעד כזה טומן בחובו השלכות ארוכות טווח על השטח, שיכולות לדרדר את המצב הביטחוני במהירות – למרות כל הכוונות הטובות והצהרות בכירי מערכת הביטחון.

לפיכך, ישראל צריכה להיערך מראש לכל התפתחות משמעותית בגזרת יהודה ושומרון אם תיחתם עסקת שחרור חטופים, ולמקד תשומת לב משמעותית לאסירים כבדים שיגיעו לשטח. העובדה שבמסגרת עסקה כזו עלולה לדעוך הלחימה בגזרות אחרות יכולה לשחרר חלק מהתשומות של מערכת הביטחון כעת להמשך המעקב אחרי אסירים שישוחררו מבתי הכלא הישראליים ולמנוע את ההשפעה האפשרית של חזרתם לטרור על התלקחות עוצמתית בשטח.

המלצות

• כדי לעצור את האפשרות של חדירת נשק איכותי מגבולה המזרחי והבערת השטח ביהודה ושומרון, ישראל צריכה לעבות את כוחותיה בגבול, במידת האפשר. בנוסף, היא צריכה לקדם בניית מכשול משמעותי בגבול, בדומה לגדר שבגבול מצרים, כדי למנוע את האפשרות של כניסת אמצעים "שוברי שוויון" לתוך יהודה ושומרון.
• צה"ל נדרש להדק את התיאום מול הרשויות הביטחוניות בירדן במאבק באיראנים בכלל, ובהברחות הנשק בפרט. מלבד קשר ישיר בין גורמי צבא בשטח הבקעה משני עברי הגבול, שיתוף הפעולה צריך לכלול גם עבודה מודיעינית ומבצעית משותפת לאיתור מבריחים וסיכולם, פעילות נגד הברחות בשטח סוריה ועוד.
• בצד הפלסטיני של הגבול, ביהודה ושומרון, ישראל צריכה לנקוט מדיניות של "מקל" – ברמה הביטחונית והכלכלית – כלפי ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים שיתמכו בגורמי טרור, יסייעו להם ויסתירו אותם. מנגד, היא צריכה לספק "גזרים" למקומות ביהודה ושומרון שדווקא יוקיעו מקרבם את פעילות הטרור. בדרך זו תבהיר ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית שהתמיכה בטרור אינה משתלמת, ועלולה לפגוע בשגרת חייה, פרנסתה ועוד.
• אחד האמצעים שיכולים לשמש את ישראל בהקשר זה יכול להיות אישורי הכניסה והעבודה של פועלים פלסטינים. לאור העובדה שישראל לא הצליחה לנתק את עצמה, אפילו אחרי מאורעות 7 באוקטובר, מהתלות בפועלים פלסטינים – ובענף הבנייה בפרט – יש לגבש נוהלים לכניסה מסודרת של פועלים לעבודה ביישובים ישראליים, כדי לאפשר להם להתפרנס ולהגדיל את רווחת חייהם. עם זאת, יש להשתמש בכלי זה בזהירות ותוך איזון עדין בין מתן גזרים לאוכלוסיות משתפות פעולה ובין שימוש מופרז בהם, שידחוף אוכלוסיות במצוקה לידי גורמי טרור קיצוניים.
• מערכת הביטחון צריכה לפעול לסגירה הרמטית של גדר ההפרדה, כולל כל הפרצות השונות בה, כדי למנוע הברחה לתוך ישראל של שוהים בלתי חוקיים ופועלים יומיים. לפי נתוני מבקר המדינה, תוך שנה וחצי (עד מרץ 2023) חצו את הגדר מיליון וחצי איש, שעלולים להוות סיכון ביטחוני חמור. כמה פיגועים אירעו בעבר בידי מחבלים שחצו דרך הגדר מבלי מפריע.
• כוחות הביטחון נדרשים לפעילות בלתי מתפשרת, מיידית ועוצמתית נגד התארגנויות טרור ביהודה ושומרון, בדגש על חמאס, ולא לתת להן להתעצם לאורך זמן – גם אם משמעות הדבר היא פעולה שיכולה לעורר מתח מדיני מול גורמים זרים. צה"ל נדרש לפעול בתוך השטח הפלסטיני ביהודה ושומרון דרך קבע, ולא לצאת למבצעים רחבים מזדמנים של "עקירה מן השורש של תשתיות טרור" או להסתפק רק בסיכולים ממוקדים של פעילי טרור. יש לשים דגש מיוחד על איתור אמצעי לחימה מתקדמים וסיכול של בניית יכולות שוברות שוויון בידי פעילי טרור ביהודה ושומרון.
• ישראל צריכה להבהיר, לאור ניסיון העבר והכישלון להסתמך על גורמים זרים בגבולות אחרים (גבול סיני, גבול לבנון ועוד), כי לא תוותר על השליטה הביטחונית ביהודה, שומרון וגבול הבקעה. על צה"ל לשמור על נוכחותו בשטח בכל מסגרת עתידית, ולשמור על זליגת טרור משטח זה – שקרוב מאוד ללב הארץ ולמרכזים הכלכליים העיקריים של ישראל.
• אם תיחתם עסקה לשחרור חטופים מעזה שתכלול גם שחרור של אסירים כבדים מבתי הכלא בישראל, מומלץ להקים כוח משימה ייעודי למעקב אחרי המשוחררים. יש להביט עליהם לאורך זמן בביקורתיות, ולקדם מאמץ מיוחד לכליאתם אם יופיעו סימנים ראשונים המעידים על חזרתם לעסוק בטרור או עידוד של אחרים לבצע פעולות טרור.
• כלקח מהשלכות עסקת שליט, ישראל צריכה לבחון את שמות האסירים שחמאס דורש לשחרר ולשמור לעצמה זכות "וטו" על שמות של מחבלים במעמד מיוחד. הימנעות משחרורו של יחיא סנואר בעסקת שליט, שמעמדו בתנועה היה מרומם יחסית והוא נחשב ממנהיגיה, היה עשוי אולי להשפיע בעתיד על ההיתכנות של אירועים כגון הטבח של 7 באוקטובר. שם דומה שעומד כיום על הפרק הוא מרואן ברע'ותי. ישראל צריכה, לפיכך, להקים גוף מקצועי, בראשות אחד מבכירי מערכת הביטחון כדי לבחון מי לא ניתן לשחרר מהכלא בשום תנאי שהוא.

בהיותי חייל צעיר בחיל המודיעין, התגלגל לידיי מידע מודיעני על פיגוע התאבדות של מחבל מתאבד במרכז הארץ. למרבה הצער, המידע הגיע מאוחר מדי. הפיגוע כבר התרחש, ואנשים נהרגו. לפני כן לא ידענו שהתארגנות הטרור הזאת מבקשת להוציא פיגוע בסדר גודל כזה, והופתענו בגדול.

זו הייתה חוויה לא פשוטה, שחידדה אצלי כמה תובנות. לפני הכול הבנתי שהחיים לא מכינים אותך – לא פורמלית, במסגרות החינוך השונות, וגם לא מעשית בניסיון שאתה צובר – לחוויית כישלון בסדר גודל כזה. אנשים איבדו את חייהם, ואתה מרגיש כישלון. צריך לדעת להתמודד עם זה.

ביחידה נערך תחקיר בניסיון לראות אם יש מסקנות שניתן להפיק מהאירוע כולו, אך אישית כבר קיבלתי על עצמי שני לקחים עיקריים. הראשון היה תמיד לעבוד עוד יותר קשה, לנסות לרדת עוד לעומקם של דברים ולחשוף כמה שיותר מהמזימות של אויבינו. את הלקח השני ניתן לסכם במילה אחת: צניעות. אנו לא יודעים הכול, וגם אם נדמה לנו שאנחנו מכירים את כל תמונת המצב, לא כך היא המציאות. הצד השני עושה ככל שביכולתו כדי שנהיה שאננים – ובמקביל פועל מתחת לעינינו.

האמירה הזאת תקפה גם לגבי ההערכות שלנו ביחס לעתיד. עלינו לשמור על צניעות באשר להערכות יכולותינו אל מול כוונות ויכולות האויב, ולפקפק בנטייה שלנו להאדיר את עצמנו. כך נדע לספק גם הערכות זהירות יותר, שלא יתבדו בהמשך.

בכירים במערכת הביטחון, למרבה הצער, לא הפנימו את הלקח הזה במהלך השנים. "ניתן להתמודד עם רמת הסיכון" של שחרור מחבלים בעסקת שליט, הצהיר ב-2011 ראש השב"כ יורם כהן. " ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים", הוסיף ראש המוסד, תמיר פרדו.

אפשר גם לחזור עוד יותר אחורה: "ההתנתקות תצמצם את הטרור ותהפוך אותו לנסבל", אמר ראש אמ"ן אהרן זאבי (פרקש) ביוני 2004, וראש השב"כ אבי דיכטר הוסיף: היציאה החד-צדדית "תביא להפחתה במספר הפיגועים ותשנה את דפוסם". לחטא היוהרה הזה שותף גם הדרג המדיני: ראש הממשלה אריאל שרון הכריז בביטחון לפני הנסיגה מעזה שאשקלון ומקומות נוספים בדרום לא יהפכו לקו עימות.

ראש ממשלה אחר, בנימין נתניהו, הבטיח ב-2014, אחרי מבצע צוק איתן, כי לא יעבור לסדר היום על אפילו "ירי של רקטה אחת"; וב-2021 אמר כי "המשוואה השתנתה. לא נסבול טפטופי רקטות". הרמטכ"ל דאז בני גנץ, הבטיח כלניות, פרחים ויציבות בעזה בפתח הפסקת האש הראשונה של מבצע צוק איתן, זמן קצר לפני מותו של הילד דניאל טרגרמן בנחל-עוז מירי פצצת מרגמה.

בשבועות האחרונים – בעיקר ברקע האפשרות להשלים עסקת חטופים עם חמאס, שנתניהו עשוי להכריז עליה במסעו לוושינגטון – בכירים במערכת הביטחון שוב חוזרים על אותן אמירות נחרצות, בלי פקפוק, בלבול או ספק, בדבר היכולות של ישראל להתמודד עם כל תרחיש אפשרי. אחרי 7 באוקטובר והכישלון לחזות את האופן שבו אויבינו הערימו על כל מערכת הביטחון, קצת צניעות לא הייתה מזיקה כאן.

"צה"ל יתמודד עם כל עסקה", הכריז גורם צבאי בכיר ביחס לאפשרות של הסכם עם חמאס לשחרור חטופים. "נדע לחדש את הלחימה", הוא הוסיף, משל היה יכול לנבא את מידת הלחץ הבינלאומי על ישראל והאפשרות שלה אכן לחדש את האש. נימה דומה נשמעה בדברי הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, שאמר ביחס לאותה אפשרות של הסכם עם חמאס כי "נדע לשלוט בציר פילדלפי בדרכים שונות" – כאילו בעבר לא השמיעה מערכת הביטחון הבטחות דומות ביחס לציר פילדלפי, אך לא עמדה בדיבורה.

יש גם ביטחון מהותי ועמוק בדברי בכירים גם ביחס למהלכים שאינם קשורים דווקא להסכם עם חמאס: "חמאס יוכרע בקרוב בעזה", הצהיר מפקד חיל האוויר, "אנו מוכנים מול חיזבאללה בצפון". והנה גם הערה ברוח שונה מבכיר ביטחוני שציין בפניי, בביטחון גמור ומלא, כי ישראל לא צריכה לשלוט בעזה ב"יום שאחרי". באותה נשימה הוא גם אמר שישראל לא יכולה בשום מצב להתמודד עם מלחמה בשתי זירות. יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שלא. אבל הנחרצות שבדבריו – אוי, הנחרצות.

חכמים, היזהרו בדבריכם. כבר חווינו זוועות בשנה האחרונה, שנבעו גם מכישלוננו – כולנו יחד בחברה הישראלית – להפגין פקפוק עצמי ופתיחות למחשבה שאולי אנו טועים. על רקע כל האמירות הנחרצות שנשמעות ברקע האחרון, אני סבור שאפשר לבקש רק דבר אחד: קצת צניעות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.07.2024.

ממשל ביידן דבק בתוכנית "שתי המדינות לשני העמים" ורואה בה מרכיב מרכזי בעיצוב המזרח התיכון לאור מלחמת "חרבות ברזל". נראה שהשחקנים המרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית מבינים בעת הנוכחית את חוסר ההיתכנות של הקמת מדינה פלסטינית, שתהווה פרס לטרור. אולם לא מן הנמנע שבלחץ אמריקני, ובחלוף העיתים, חלקם עלולים להסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית. לדעתנו, הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום קיומי על ישראל משום שתהפוך במהרה לפלטפורמה לחיסול ישראל בהובלת איראן וחמאס.

במסגרת הפעילות הגוברת של מערך הטרור האיראני נגד ישראל בשנים האחרונות, נחשפו יחידות שונות במערך זה, שהן ראש החץ בפעילות הטרור האיראני מול ישראל. היחידות הללו אמונות על מתן הכשרות, הברחות אמל"ח, סיוע פיננסי ועוד לשלוחיה של טהרן, ובכלל זה לארגוני הטרור הפלסטיניים השונים. מדינה פלסטינית, אם תקום, תשמש יעד ראשון במעלה עבור היחידות הללו למבצעי הברחת אמל"ח, תכנון וקידום פיגועים, שתכליתם להתיש את ישראל ולחתור להשמדתה.

אלו כוללות את ענף פלסטין בכוח קודס (ענף 2500) בראשות סעיד איזדי, שאחראי על הסיוע לארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי; יחידה 840 בכוח קודס בראשות אצע'ר באקרי, שאחראית לתכנון ולהקמת תשתיות טרור מחוץ לאיראן, ולקידום פעולות טרור נגד ישראל, תוך דחיפתם גם ליהודה ושומרון; אגף 4000, האגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, בראשות עומד ג'ואד ע'פארי, שהוביל במרץ 2024 הברחת אמל"ח מתקדם שמקורו באיראן, לשטחי יהודה ושומרון וסוכל ע"י צה"ל ושב"כ; יחידה 190 – יחידת ההברחות של משה"מ; יחידה 340 – יחידת הסיוע הטכנולוגי של כוח קודס המספקת ידע וציוד טכנולוגי עבור מערך השלוחים של איראן באזור, בדגש על פרויקטים טכנולוגיים הקשורים לאמצעי לחימה. בנוסף, יחידה 133 של חיזבאללה, שאחראית על גיוס סוכנים פלסטינים – כולל מקרב ערביי ישראל והכפר רג'ר.

כהשלמה ליחידות הללו, הנציגויות הדיפלומטיות של איראן באזור משמשות כיסוי לפעילות כוח קודס. בולט בהקשר זה תפקיד השגריר, שבמדינות מרכזיות באסטרטגיה האיראנית באזור מאויש על ידי איש כוח קודס, כפי שארע בעיראק מאז הדחת משטר סדאם. ישראל תתקשה למנוע את נוכחותם של גורמי כוח קודס במדינה הפלסטינית, מכיוון שכבעלי מדינה ריבונית הפלסטינים יהיו זכאים להחליט מי יכהן כשגריר בשטחם. גם אם יוקם אזור חיץ שיפריד בין ירדן למדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כוח קודס ימצא דרך לעקוף את המכשול באמצעות ארגוני קש וכיסויים שונים, לנוכח התשתית הענפה, האזרחית-לכאורה, והכוללת ארגוני צדקה ואגודות הומניטריות ודתיות, שמערך הטרור והמודיעין האיראני פועל באמצעותה.

הפופולריות הרבה של חמאס ביו"ש הומחשה היטב בסקר שערך לאחרונה ד"ר חליל שקאקי, יו"ר המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. הסקר מצא ש-73% מתושבי יהודה ושומרון תומכים בהחלטת חמאס לבצע את מתקפת הטבח ב-7 באוקטובר. לפיכך, חמאס ישתלט בקלות על מדינה פלסטינית, אם תקום, בכל מערכת בחירות שתתקיים, ומרגע שיעלה ישליט את מרותו בכוח הזרוע כדי לדכא ניצני התנגדות. בחסות איראן הוא יקדם ביתר קלות את חזונן המשותף להשמיד את ישראל. יחידות כח קדס שהוזכרו לעיל יקדמו את בניין הכוח של חמאס ביו"ש ועזה, ויסייעו לו לבצע עוד מתקפות טבח נגד ישראל, מתקפות טיליות נגד מתקנים אסטרטגיים שלה, וביצוע פשיטות עומק נגדה.

על ישראל לקדם מסע לחצים אינטנסיבי ומקיף נגד איראן וחמאס, וכן מסע הסברתי מקיף בעולם המערבי שיחדד כי מדינה פלסטינית תשמש מנוף משמעותי להחרפת טבעת החנק בהובלת איראן נגד ישראל. הלחצים מצד ממשל ביידן, וה"נדוניה" המוצעת בדמות נורמליזציה עם סעודיה, אינם מצדיקים את נטילת הסיכון העצום שטמון בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ.הפופולריות הרבה שחמאס זוכה לה ביהודה ושומרון, ושיתוף הפעולה המקיף שלו עם איראן, הם מתכונת ודאית לסיכון קיומה של מדינה ישראל. על ישראל לחדד בפני מדינות הגוש הסוני באזור שמדינת חמאסתאן בחסות איראן בעזה וביהודה ובשומרון מנוגדת גם לאינטרס שלהן, משום שתחזק באופן ניכר את מעמד איראן וציר ההתנגדות באזור, ותפגע בביטחונן. לצד זאת, על ישראל להשלים ולעבות את הגבול עם ירדן כדי להקשות על מאמצי איראן ושותפיה להבריח אמל"ח מתקדם ליו"ש. כמו כן עליה להגביר את השת"פ הביטחוני מול ירדן במסגרת האינטרס המשותף לשתי המדינות.

ישראל צריכה להילחם מלחמת חורמה בחמאס, ולגבש מאבק עיקש וממושך נגד תשתיות הארגון, בכיריו, מאגר פעיליו, אנשי המערך הכלכלי שלו, ואף מערך הדעוה (הכשרת לבבות) במרחבי עזה ויהודה ושומרון. כפי שהוכיח חמאס בהצהרותיו השונות גם אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, בכוונתו לחזור על מתקפת הטבח, ואין שום ספק שהוא לא ביצע אותה עד כה אך ורק מכיוון שהמלחמה שהשיבה נגדו ישראל מונעת ממנו את התנאים להתניע אותה שוב.

הגבלת העימות לשלוחיה הפלסטיניים של איראן לא תיתן מענה לביטחונה הלאומי. לכן, דוקטרינת הביטחון הלאומי המעודכנת של ישראל, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, חייבת להכיל מענה גם לאתגר שאיראן מציבה לישראל באמצעות מערך שלוחיה. ישראל אינה יכולה להשלים עם הברחות האמל"ח שאיראן מבצעת לשלוחיה הפלסטיניים, ולכן עליה לתקוף את מערכי הכטב"מ והטילאות באיראן בטרם יגיעו לידי ארגוני הטרור הפלסטינים. לשם כך, עליה למצוא את הנוסחה שתאפשר הפעלות כוח נגד איראן, בדגש על כוח קודס, תוך הסתייעות בכלל מרכיבי הכוח שפיתחה (קינטי, סייבר, מבצעי השפעה תודעתיים), תוך ניצול יעיל של חולשותיה של טהרן ושאיפתה להימנע מלהיגרר למלחמה ישירה נגד ישראל.

מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה תשלול מישראל את ההישגים שקצרה נגד חמאס במלחמה עד כה. חמאס יוכל לשקם בהדרגה את יכולותיו שנפגעו, ובסיוע איראן להקים מחדש את מערך המנהרות התת-קרקעיות והארסנל הטילי המשוכלל, ואף לשדרגו באמצעות פרויקט הדיוק הטילי. בהיבט הסיכולי, מערך המנהרות התת-קרקעי שקיים חמאס מתחת לציר פילדלפי מוכיח שישראל אינה יכולה לתת לכוח זר לערוב לביטחונה.

על מערכי ההסברה של ישראל להציג לממשל ביידן ולקהילייה הבינ"ל שמדינה פלסטינית תשמש פרס משמעותי לטרור הפלסטיני שמתבצע בחסות איראנית. על ישראל לקיים הסברה מפורטת על אודות היחידות השונות של כוח קודס וארגון המודיעין במשמרות המהפכה שתפעלנה ביהודה ושומרון ותסייענה לחמאס לקדם את השאיפה המשותפת לחמאס ולאיראן להשמיד את ישראל.

התפרסם בוואלה, בתאריך 04.07.2024.

כשקוראים את העיתונות הבינלאומית, כמו גם חלקים נרחבים מהעיתונות הישראלית, השמאלנית ברובה, מתקבל הרושם שהאיומים על היציבות ביהודה ושומרון נובעים מ"אלימות מתנחלים" ומהתחלות בנייה בהתנחלויות.

לא ניתן לדעת כמעט דבר על המקורות האמיתיים של חוסר היציבות – ההסלמה בטרור הפלסטיני, בנייה פלסטינית בלתי חוקית גואה באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל, והצתות שיצאו מכלל שליטה. פיגועי ההצתות הפכו במיוחד למתקפת טרור רבתי נגד היהודים ביהודה ושומרון.

להלן תזכורת לכמה עובדות בסיסיות.

מתקפות על רכוש פלסטיני ועל פלסטינאים שבוצעו על ידי מספר קטן של קיצונים הנמצאים בשוליים של קהילה חזקה, ושלווה ברובה, בת חצי מיליון ישראלים החיים מעבר לקו הירוק – מסתכמות לרמת אלימות הנמוכה מרמת האלימות של ישראלים נגד ישראלים בגוש דן.

ומבלי לזלזל בחומרת ההתקפות מצד ישראלים קיצוניים נגד פלסטינים (כ-1,100 מקרים מכל הסוגים בשנה), ההטרדות והפגיעות מצד כמה מתנחלים מחווירות בהשוואה ליותר מ-5,000 פיגועים פלסטיניים בצורת הפצצות, אירועי דריסה, ותקיפות באמצעות סכינים וירי המתרחשים מדי שנה במטרה להרוג אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון.

(וכמובן, כל אלו מחווירים בהשוואה ל-1,200 הישראלים שנטבחו על ידי חמאס ב-7 באוקטובר, או לשלטון הטרור שהופעל על כל הישראלים על ידי יותר מ-20,000 רקטות וטילים ששיגר חמאס לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחית בישראל בחצי השנה האחרונה.)

כולם יודעים איך שכם וג'נין (וטולכרם, קלקיליה ועוד) הפכו למאורות של קבוצות טרור המתוחזקות על ידי איראן, ושמחייבות פשיטות ליליות של כוחות מיוחדים של צה"ל בסיוע כוח הנדסי כבד ותקיפה אווירית. (חסל סדר ההבטחה של הסכמי אוסלו לישות אוטונומית פלסטינית "מפורזת".)

מעבר לכך, האיום במפגעים שיצאו מקו התפר של מערב השומרון למרכז ישראל הפך למוחשי. חזינו כבר באירועי ירי מעל ודרך גדר ההפרדה לאזור בת חפר, ולהר הגלבוע.

ישראל נאלצה לחסל השנה 450 מחבלים ביהודה ושומרון ביותר מ-60 פשיטות ברמת הגדוד, ולעצור 3,600 מחבלים או חשודים בטרור נוספים. בשנה האחרונה, כ-8,000 חיילים ישראלים, רובם חיילי מילואים, הוצבו במשימות הגנה אזוריות באזור.

לגבי התחלות דיור, ביהודה ושומרון ישנם כ-4,000 "מבנים" ישראליים הנחשבים לא-מאושרים או בלתי חוקיים. הם כוללים בתים הממתינים לטופס 4, או בתים שבהם נבנתה מרפסת סגורה או חדר נוסף ללא היתר. אבל שימו לב: 85% מה"מבנים" הללו נמצאים בתוך הגבולות המוניציפליים של קהילות יהודיות מוכרות (מה שמכונה "הקו הכחול").

כך נותרו רק כ-500 "מבנים" שמשנים, לדברי גורמים בינלאומיים המותחים ביקורת על ישראל, את טביעת הרגל של הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון. (לא עדות מרשימה ל"התפשטות ציונית", אם תשאלו אותי.)

מצד שני, ישנם לפחות 90,000 בתים פלסטינים שנבנו בשנים האחרונות בהתרסה ובאופן בלתי חוקי בשטח C של יו"ש, וכמעט כולם יכולים להיחשב כאיומים אסטרטגיים על ישראל.

מבנים אלה משנים באופן פעיל את מפת שטח C, ממקמים במכוון פלסטינים באזורים שבהם מעולם לא הייתה נוכחות ערבית, חוצים את גושי ההתנחלויות, פולשים לדרכי גישה (ומאלצים את ממשלת ישראל לסלול כבישים עוקפים לכבישים העוקפים, מה שמוביל להאשמות בהפקעת קרקעות וכו') – הכול בניסיון למנוע כל חלוקה הגיונית עתידית של השטח לשתי מדינות שכנות (למי שעדיין חושב שזה פתרון חכם).

דו"ח אחרון של תנועת רגבים טוען כי ככל הנראה הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית נועדה לכבוש ספציפית את אזור החיץ הביטחוני של יהודה ושומרון, כלומר את קו התפר הסמוך לגדר ההפרדה שישראל בנתה במשך שני עשורים האחרונים, בעיקר לאורך הקו הירוק.

חטיבת המיפוי של רגבים חשפה שלושה אשכולות לדוגמה של בנייה בלתי חוקית: באזור דרום חברון בסביבת רמדין, דהריה ואשכולות; באזור יהודה-עציון, מדרום לתרקומיה, ח'רבת ח'טה, ח'רבת אדיר, סוריף, ואדי פוכין, בתיר, בית איכסא, בית לקיא, כפר צפה ונעלין; ובשומרון, בחלק הצפוני והדרומי של מרחב ירי 203 של צה"ל ליד כפר ת'ולת', צפון צופים וא-ראס.

רגבים זיהו 7,675 מבנים בלתי חוקיים באשכולות אלו, כולם ברדיוס של קילומטר אחד מגדר ההפרדה וכולם בשטח C.

באזור קו התפר המשתרע מהקצה הצפוני של בקעת הירדן ועד לעין גדי בדרום, מיפתה רגבים 16,866 מבנים בלתי חוקיים נוספים ברדיוס של קילומטר אחד ממחסומי ביטחון וגבול.

לכל זה מתווספות שרפות השדות והחורש המרובות המודלקות כל יום ביהודה ושומרון על ידי טרוריסטים פלסטינים בניסיון "לעשן", פשוטו כמשמעו, חקלאים, חוואים ומתנחלים ישראלים אל מחוץ לאזור.

במהלך החודשים האחרונים נאבקו כבאים ביותר מ-1,000 שרפות ביהודה ושומרון, רבות מהן צמודות ליישובים יהודיים ולבסיסי צבא, כמעט כולן נגרמו בוודאות מהצתות.

הן כללו שרפות קשות לשליטה סביב היישוב פדואל ובסמוך לאלון מורה; שרפות ליד רבבה, שבי שומרון, קרני שומרון, סלעית, נחל שילה, יצהר, גבעת איתמר, צור הראל, עוז ציון וכוכב השחר; בגוש עציון ובבקעת הירדן; ליד בסיס צה"ל החשוב בבעל חצור ליד עפרה, ליד בסיס הר כביר מעל שכם, ובצמוד לבסיס עופרית בהר הצופים.

מדי יום פלסטינים ובעלי בריתם האנרכיסטים הישראלים מהשמאל הקיצוני מציתים את שטחי המרעה באזור מרכז בנימין והשומרון, שם הקימו ישראלים פורצי דרך כ-100 חוות (או כפי שהתקשורת המערבית וארגונים לא-ממשלתיים עוינים מכנים "מאחזים של מתנחלים פראיים").

העשבים הצומחים בחלקים העצומים והלא מיושבים ברובם של חבל בנימין והשומרון הם "זהב טבעי" להאכלת עדרי הבקר והצאן הללו. שרפת שטחי המרעה היא אקט מלחמתי ברור, שנועד להרחיק "כבשים מתנחלות" מהאדמה ואת המתיישבים היהודים מהאזור.

אין זה שונה מההרס שנגרם מאלפי הבלונים ועפיפוני התבערה ששוגרו מעל גבול עזה על ידי חמאס מאז 2018, ושהרסו עשרות אלפי דונמים של שמורות טבע ואדמות חקלאיות בדרום ישראל. (מומחים אומרים שיידרשו שנים לשיקום שדות הגידול השרופים בדרום ישראל.)

אבל למי אכפת מהבליץ של בלוני האש של חמאס, ולמי אכפת מההצתות הרבות ביהודה ושומרון? למי אכפת ממכלול הבנייה הפלסטיני המסוכן והבלתי חוקי לאורך קו התפר ובאזורים אסטרטגיים אחרים? הדבר הראשון נשכח מזמן, השני דווח בחסר מאוד, ומהשלישי התנערו כליל (והוא אפילו זוכה לתמיכה על ידי האיחוד האירופי).

ומול דיווחים מוגזמים על "אלימות מתנחלים" וסיפורים שדווחו בצורה לא נכונה על "גזל קרקעות" על ידי מתנחלים – אין סיכוי שהמציאות של אלימות ולוחמה בטרור פלסטינים ימשכו את תשומת ליבו של גורם כלשהו בתל אביב, בוושינגטון או בבריסל.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 10.07.2024.

בזמן שרוחות מלחמה מנשבות בחזית הצפונית ובעוד כוחות צה"ל ממשיכים את פעילותם ברפיח ובמזרח העיר עזה, מספקת גזרת ג'נין תזכורת כואבת נוספת למציאות הביטחונית שהתפתחה בצפון השומרון ולאתגרים שהיא מציבה לישראל.

עליית המדרגה בהכנת מטעני החבלה ובהפעלתם נגד כוחות צה"ל בצירי הגישה לישובים הפלסטיניים ולמחנות הפליטים בשומרון, ממחישה את תהליכי ההתעצמות והלמידה של גורמי הטרור באזור הזה. האיומים שהם משגרים גם כלפי הישובים הישראליים בקו התפר, מלמדים על מגמתם.

תהליך ה"עזתיזציה" שעובר על האזור הזה החל אמנם זמן רב לפני ה-7 באוקטובר, אך בהשראת המלחמה בעזה ולאחר ההסתגלות לדפוסי הפעולה של צה"ל. הוא עלול לצבור תאוצה ולהעצים את אתגרי הלחימה הרב-זירתית, אם לא יגדע במהירות.

לג'נין היסטוריה של מרחב אלים. זוהי פריפריה גיאוגרפית, פוליטית, חברתית וכלכלית. מאז ומעולם, אחיזת השלטון המרכזי בה הייתה רופפת. כך היה כבר בשנות ה־30, בימי המנדט הבריטי, שכוחותיו חיסלו באזור הכפר יעבד בגזרה זו את עז א־דין אל־קסאם, מי ששמו נישא ברבות השנים כהשראה וכסמל לחוליות הטרור של חמאס.

במהלך האינתיפאדה השנייה הצטייר מרחב זה כמעוז ההתנגדות הפלשתינית. הקרב במחנה הפליטים ג'נין נחשב לאחד האירועים הקשים במבצע "חומת מגן". כבר אז בלט שיתוף הפעולה המוכר כיום בין הקבוצות השונות במחנה הזה. גם השימוש במטעני חבלה ובמלכודות נפץ, וההסתייעות באוכלוסייה ובמתקנים אזרחיים להסתתרות ולאחסון אמצעי לחימה. אתוס ההתנגדות של ג'נין הפך סמל לארגוני הטרור, וסיפק השראה למחבלים פלשתינים מכל האזורים.

בעשור השני  שלאחר "חומת מגן" חזר מרחב זה והתבסס כמעוז הטרור בשומרון וכמוקד ליצוא מפגעים ופיגועים ברחבי יו"ש ובישראל.

בדיוק לפני שנה, פתח צה"ל במבצע רחב בגזרה זו שנועד לבלום את התעצמות הטרור ולקזז מיכולותיו. המטרה היתה ליצור תנאים שיאפשרו לכוחותינו לבצע פעולות סיכול באופן שוטף  בלי להידרש לסדר כוחות גדול ולמאמצים מיוחדים. המבצע נחל הצלחה, אך כדרכה של התמודדות כזו, סיומה של פעולה אחת הוא יריית הפתיחה בתחרות על ההתעצמות ולקראת המבצע הבא.

מאז פרוץ המלחמה עצרו כוחות צה"ל יותר מ-4,200 פעילי טרור מיו"ש. ממוצע של כ-16 פעילים ביממה. 1,750 מבין העצורים הם פעילי חמאס. נתונים אלה יכולים ללמד על האינטנסיביות של מאמצי הסיכול מצד מערכת הביטחון. לא פחות חשוב מכך – גם  על פוטנציאל הטרור המבעבע ביו"ש.

ממצאי הסקר הרבעוני של מכון PSR בראשות ח'ליל שקאקי, שפורסמו בתחילת יוני, הצביעו על התחזקות מעמד חמאס ביו"ש. כך,   73% מתושבי אזור זה הביעו תמיכה בהתקפת חמאס ב-7 אוקטובר, 79% העריכו כי חמאס ינצח במלחמה בעזה. בשיעור הכללי של התמיכה בחמאס בקרב תושבי יו"ש נרשמה עלייה ביחס לסקר הקודם.

אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

תמונה זו מחייבת את מערכת הביטחון לאמץ גישה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי הטרור ביו"ש. תהליך העזתיזציה צריך לפעול גם מצד ישראל כלפי מוקדי הטרור ולהגביר את הלחץ עליהם. אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

נכון להגביר את המאמצים לסיכול מעבדות חבלה ולהרוס מבנים שלגביהם קיים חשד כי משמשים להכנה או לאיחסון של מטענים. נכון לשלב בכך גם תקיפות מהאוויר, בין השאר כדי לצמצם את הסיכונים לכוחותינו. יש להמשיך בפעילות למניעת הברחות של חומרי נפץ ובתוך כך גם לעצור את הכנסתם של חומרים דואליים שמשמשים לכך.

יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד במרחב התפר לרבות הוראות מיוחדות לפתיחה באש. זאת, כדי לעקור מן השורש רעיונות לביצוע התקפות על הישובים בהשראת ה-7 באוקטובר.

אזור יו"ש מוגדר כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת. הצלחת המאמצים מולו, תאפשר לשמר את ההגדרה הזו ותימנע את הידרדרותו של אזור זה למציאות שאיראן, חיזבאללה וחמאס היו רוצים לראות.

קווים אדומים להתנהלות בעזה כדי למנוע חזרה ל-6 אוקטובר

בתהליך זוחל ובשיטת "הצפרדע המתבשלת" נהיה עלולים למצוא את עצמנו חוזרים למציאות ששררה בעזה לפני ה-7 באוקטובר, אם לא יוצבו קווים אדומים ברורים להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות הקשורות בעזה, ובדילמות הרבות שהן מעמידו ועוד יוסיפו להעמיד בפניה.

כל עוד לא הושגו מטרות המלחמה ולא גובשה עסקה לשחרור החטופים בפרמטרים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, אין כל סיבה להפחית את הלחץ על חמאס ובודאי שלא לאמץ גישה מתונה יותר בהתנהלות הביטחונית, בתחומים שעלולים להשפיע על השגת המטרות. ההיפך הוא הנכון.

מוצע כי במסגרת העקרונות והקווים-המנחים להמשך פעילותה של ישראל בעזה, יקבעו ע"י הדרג המדיני והביטחוני גם "קווים אדומים" להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות שלגביהן קיים סיכון לכרסום זוחל ושהשפעתן המצטברת עלולה להכשיל את השגת המטרות, כולן או חלקן.

כך לדוגמה: כללי המשטר המיוחד בפרימטר הביטחוני (לרבות גודל השטח שיוגדר כ"מרחב ביטחוני"), מדיניות הפעלת האש לפגיעה במאמצי המשילות של חמאס, המדיניות נגד משתתפי הטבח וההתקפה ב-7/10 שאינם משתייכים באופן רשמי לאירגוני הטרור, הסרת גורמי איום אפשריים מרצועת עזה על יעדים בישראל (במקום למגן את הרכבת או לחשוש למבנים הגבוהים בשדרות), מדיניות הכנסת סיוע הומניטארי: כמה, ממי, אופן התיאום והבידוק. המדיניות ביחס להכנסת אמצעים דו-שימושיים לרצועת-עזה (לרבות למתקנים הומניטאריים) וביחס לעבודות הנוגעות לתשתיות בעזה (כגון חיבור מתקן ההתפלה בעזה לחשמל)

ביחס לתמונה הגדולה של המלחמה הדיון בסוגיות אלה עלול להצטייר כעיסוק בזוטות ואולם השפעתם המצטברת על משילות חמאס, סיכויי התאוששותו ועל שינוי המציאות הביטחונית באזור, מחייבת את הדרג המדיני לצלול גם לעומקם של נושאים אלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 28.6.2024.