את תביעותיו של הממשל מישראל בהקשר לסיוע ההומניטארי ברצועת עזה יש להבין בראש ובראשונה על רקע המצוקה הקשה אליה הוא נקלע בימים אלה, בעיקר בגלל מצבו העגום בסקרים לקראת הבחירות לנשיאות שייערכו ב-5 בנובמבר 2024. הנשיא וסגניתו המועמדת לנשיאות, האריס, רואים בעיניים כלות כיצד "מעשי ידיהם טובעים בים" ואזרחי ישראל, ובראשם, ראש הממשלה, נתניהו, "אומרים שירה". כל האופוריה שנוצרה בקרב המחנה הדמוקרטי לאחר העימות הטלויזיוני בין המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ והאריס נעלמה כלא הייתה. ולפי כל התחזיות, אם לא יחול מפנה דרמטי בלתי צפוי, יש לטרמפ את מירב הסיכויים לזכות בבחירות.

בצר לו, נאחז הממשל בכל "משענת קנה רצוץ" כדי לשפר את מצבו. הוא מאמין, קרוב לוודאי, כי תביעותיו הבוטות כלפי ישראל ישכנעו את החוגים הפרוגרסיבים ואת האלקטורט המוסלמי במפלגה הדמוקרטית להתייצב בהמוניהם ביום הבחירות כדי להטות את הכף לטובת האריס. כדי להשביע את רצונם של החוגים הרדיקלים במפלגה, נדרש הממשל להפגין יחס של "אדנות" כלפי ממשלת ישראל. והוא אכן מפגין מאמץ עליון כדי להציג לתומכי המפלגה שהוא לא רק מכתיב לישראל את דרכי ניהול המלחמה אלא הוא עושה זאת גם בצורה בוטה ומשפילה על ידי הצבת אולטימטום פומבי לישראל להיענות לדרישותיו תוך שלושים יום.

סביר להניח שאולטימטום של 30 יום לא מניח את דעת המחנה הרדיקלי מכיוון שלהבנתו, במהלך 30 יום אלו, שיפקעו לאחר הבחירות לנשיאות והיוודע התוצאות עם סיכוי לניצחון טראמפ, תוכל ישראל להמשיך ולפעול כפי הבנתה. ייתכן והמחמירים שמבניהם אף חושבים שמדובר כאן בניסיון של הממשל המכהן לטייח או להסתיר את תמיכתו, הלכה למעשה, בפעולותיה של ישראל.

בתוך תוכם יודעים ראשי הממשל שטקטיקות שקופות אלה לא יעזרו להם בצורה משמעותית. תומכיהם דורשים "מעשים של ממש" מול ישראל שיכפו עליה להסכים להפסקת אש בטרם הושלמו יעדי המבצע מנקודת ראותה של מדינת ישראל. דה עקא, הממשל נוכח לדעת שוב ושוב בצמתים שונים במהלך המלחמה, שתביעותיו ואיומיו כלפי ישראל לא ימנעו ממנה לפעול כפי הבנתה, גם אם הדבר נוגד את עמדת הממשל.

מעבר לכך, מתנגדי ישראל בתוך המפלגה רוצים לקבל תשובות ברורות מן הממשל מדוע הוא מפגין נכונות לסייע לישראל במישור הצבאי, כולל על ידי משלוח סוללת הגנה אווירית מתקדמת, וכיצד זה מתיישב עם טענותיו כי הוא פועל לריסונה של ישראל. יתר על כן, הדיווחים על ממדי ההרס ברצועה בימים אלה ידועים היטב למתנגדי ישראל במפלגה הדמוקרטית. כולם רואים לנגד עיניהם איך הולכת ומתקבעת שליטתה של ישראל בציר נצרים ובציר פילדלפי וכיצד מצליחה ישראל להתקדם במצור על מרכז הכובד המשמעותי האחרון של חמאס בצפון רצועת עזה.

מתנגדי ישראל במפלגה הדמוקרטית תובעים הסברים אמיתיים מן הממשל כיצד בנסיבות הקיימות הוא מתרגם את רחמיו על מצב הפלסטינים ברצועה לצעדים של ממש נגד ישראל. לממשל אין תשובות על כך ומכאן תסכולו ההולך וגובר.

מעבר לכך, תסכולו של הממשל נובע גם מכך שמדינת ישראל אינה מצייתת לו ולתכתיביו בנושא המלחמה. לנגד עיניו נוכח הממשל לדעת שישראל הצליחה לפתח בעצמה פצצה חודרת בונקרים, בכך היא צמצמה באורח משמעותי את התלות שלה בארצות הברית.

הסתייגותו של הממשל ורתיעתו המופגנת מפני התרחבות המלחמה האזורית ובעיקר מפני עימות צבאי ישיר נגד איראן, מכתיבות גם הן את מדיניותו, גם במחיר פגיעה חמורה בביטחון ישראל בגין הישארותן של חמאס וחיזבאללה על מכונן כישויות צבאיות ושלטוניות. הן תוכלנה להשתקם בקלות ובמהירות יחסית, בין היתר, בחסות איראן, הנותרת גם היא על מכונה כראש התמנון ועם היכולת להמשיך ולאיים על ישראל ולחתור להגמוניה אזורית באמצעות ערעור הביטחון והיציבות האזוריים.

איראן וכל רכיבי הציר, בדגש לגבי חמאס וחיזבאללה, צופים בהתנהלות הממשל האמריקאי ומבינים שנפלה ילידיהם הזדמנות אסטרטגית שניצולה ומינופה מחייבים רק עוד מעט התמדה, עיקשות, נחישות והמשך הסרבנות. ההתנהלות של הממשל האמריקאי, אך מובילה, בסופו של יום, להתארכות המלחמה בחזיתות השונות ובהכרח לסבל נוסף של אוכלוסיות האזרחים ברצועת עזה ובלבנון.

אנו סבורים שישראל יכולה לרכך את הביקורת האמריקאית ולייצר מענה מסוים לדרישות הממשל בדרכים יצירתיות. יש דרכים לאפשר סיוע הומניטרי רחב ונגיש יותר לצפון הרצועה מחד גיסא, ועמידה על היגיון המערכה הצבאית הישראלי מאידך גיסא.

למשל, ישראל יכול להקים אזור הומניטארי מצפון לציר נצרים, אליו יוכלו להגיע אזרחים ולקבל את המחסה ואת הסיוע ההומניטרי ולהישאר בו עד לסיום המערכה הצבאית בצפון הרצועה. ישראל תוכל להצהיר אודות האפשרות של אותם אזרחים לשוב לצפון הרצועה בכפוף לבידוק ביטחוני קפדני, כדי למנוע הסתננות של אנשי חמאס חזרה לצפון הרצועה בחסות האוכלוסייה האזרחית.

ישראל נמצאת בעמדה מנצחת מול החמאס ויכולה להמשיך את מהלך ריסוקו של מרכז הכובד המשמעותי האחרון של חמאס בצפון הרצועה גם תוך כדי מתן מענה ואפילו חלקי לצרכים ההומניטאריים, כשהיא מדגישה את השתדלותה ובעיקר את ההבחנה הברורה שהיא עושה בין האוכלוסייה האזרחית לבין חמאס.

בכל מקרה, ארגון הטרור חמאס התפורר באורח משמעותי. אין לו עוד מסגרת צבאית סדורה והוא מנסה עדיין לזנב בנו בדרך של לוחמת גרילה. גם הוא יודע, קרוב לוודאי, שסופו הולך וקרב.

בנסיבות אלה יכולה מדינת ישראל, כשהיא במעמד של מנצחים, להרשות לעצמה לגלות "נדיבות" מול הממשל ולהיענות לחלק מתביעותיו ובלבד שאין בהן כדי לאיין את מטרת המערכה הצבאית באזור. אנו מעריכים שלא תהיה לכך השפעה רבה על תמונת המלחמה  הקיימת, אך יהיה בכך כדי לאותת לממשל האמריקאי שישראל מתחשבת בדעתו ככל שרק ניתן, אבל ממש לא במחיר ויתור על אינטרסים ביטחוניים חיוניים.

האינטרס הישראלי הברור הוא לסיים את המערכה בצפון הרצועה, או את עיקרה, עוד טרם מועד הבחירות בארה"ב, כשהמסר שהיא משדרת לממשל ולקהילה הבינלאומית הוא שהיא ערה לסוגייה הומניטרית ומחויבת לה, ובעיקר שהיא רגישה וקשובה גם לעמדת הממשל האמריקאי ולצרכיו.

אם ייבחר טראמפ כנשיא, מיני-משבר זה ייבלע בדפי ההיסטוריה כהערת שוליים חסרת משמעות. אם תיבחר האריס לנשיאות תצטרך מדינת ישראל לגייס את מיטב המוחות ובעלי הניסיון כדי להתמודד מול ממשל כה לעומתי.

נקווה שבכל מקרה תצליח מדינת ישראל להכניע את שלושת מרכיבי "ציר הרשע": איראן, חיזבאללה וחמאס.

ההיסטוריה של יחסי ישראל-ארה"ב מוכיחה כי בכל מקרה בו פעלה ישראל בניגוד לעמדת הממשל והצליחה לייצר הישג משמעותי, גדלה נכסייותה האסטרטגית בעיני הממשל. במקרה זה, צריכה ישראל גם לשמר את נכסייותה בעיני השחקנים האזוריים ולהבטיח את שינוי המציאות הביטחונית ושיקום ההרתעה.

עיקרי הדברים:

• היחסים המיוחדים עם ארה"ב היו ונותרו עמוד תווך בתפיסת הביטחון הישראלי. כספי הסיוע הצבאי שישראל מקבלת מאז שנות ה-70' מהווים מרכיב מרכזי במערכת יחסים זו, אך היא אינה מסתכמת בהם, אלא באינטרסים אסטרטגיים רחבים יותר שהסיוע נועד לשרת, וכן בערכים משותפים.
• מזכר ההבנות האחרון הגדיר את תנאי הסיוע לשנים 2019–2028, כך שבשנים הקרובות מדינת ישראל תידרש שוב למשא ומתן מול הממשל האמריקאי הבא, שיתחיל לכהן בינואר 2025, על מתווה שיגדיר את הסיוע לעשור הבא, החל מ-2029. לכן כבר עכשיו על ישראל להתחיל תהליך פנימי שבוחן כיצד לעצב את המרכיב הזה של מערכת היחסים במסגרת הסביבה האסטרטגית הרחבה יותר, ובאופן שממקסם את העוצמה והביטחון של מדינת ישראל וכן את נכסיותה לארה"ב בהסתכלות קדימה.
• לצד היתרון המשמעותי המרכזי בדמות תוספת משאבים להתעצמות של צה"ל, יש למתווה הסיוע הנוכחי מגרעות אסטרטגיות לא מבוטלות, כולל:
  • עולים קולות בשתי המפלגות האמריקאיות שמתנגדים לסיוע, ומבקשים להתנות אותו בשינוי מדיניות ישראלית בסוגיות שונות, בעיקר בסוגיה הפלסטינית;
  • פיצול פנימי גובר בקונגרס מקשה על חקיקת הסיוע בפועל, וישראל הופכת בעקבות זאת לסלע מחלוקת פוליטית מפלגתית. היכולת של הקונגרס להמשיך להעביר את הסיוע שיסוכם במזכר הבנות בזמן ובאופן יציב אינה מובטחת, וישראל אינה יכולה להסתמך על משאבים אלה כמקור מימון יציב ואמין כפי שהיה עד כה;
  • לצד מסר של תמיכת ארה"ב בישראל, קבלת הסיוע משדרת גם תלות וחולשה כלפי אויבים ושותפים באזור, ולא באמת מרתיע את הציר האיראני בזמן שהממשל האמריקאי מתעדף הגעה להבנות עם טהרן על פני עימות;
  • אובדן עצמאות בייצור חימושים וצמצום ההשקעה בתעשייה הצבאית הישראלית באופן כללי;
  • הסיוע מעודד אימוץ דוקטרינה מגננתית שנשענת על פתרונות טכנולוגיים יקרים תוך ויתור על שטח, במקום דוקטרינה התקפית שנשענת על יוזמה, הכרעת האויב ואחיזה בשטח;
  • לאורך זמן, ישראל מוותרת על יוזמה אסטרטגית ואינטרסים ביטחוניים ארוכי טווח תמורת הסיוע;
  • הסיוע מחזק את דומיננטיות היתר של צה"ל במערכת קבלת ההחלטות על ביטחון לאומי בישראל.
• מסקנת הנייר היא שיש לפעול לצמצם את היקף הסיוע באופן הדרגתי, ובטווח הארוך לבטלו. רק ויתור על הסיוע יכול לתת מענה לתופעות השליליות הרבות הנוצרות מהמצב הנוכחי; ייתכן שמדובר בכיוון בלתי נמנע עקב מגמות בחברה האמריקאית שאין בידי ישראל לשנותן. במישור האסטרטגי, היתרונות של עצמאות ושל מעבר למערכת יחסים הדדית יותר מול וושינגטון עולים בבירור על היתרונות של המשך מצב התלות וקבלת הסיוע, שהם בעיקר במישור הכלכלי המיידי.
• על רקע התחרות הבין-מעצמתית, גובר העניין האמריקאי להתמקד באתגר שמציבה סין ולפעול פחות במזה"ת. בהקשר זה, מדינת ישראל עצמאית שפועלת להכריע את אויביה בהחלטיות תהיה נכס לארה"ב. ישראל תוכל למלא תפקיד משמעותי באסטרטגיה האמריקאית במזה"ת כראש חץ של המחנה הפרו-אמריקאי נגד המחנה הפרו-סיני והאנטי-מערבי בהובלת איראן. עסקה אפשרית היא שישראל לוקחת פחות משאבים מארה"ב אך זוכה ליותר חופש פעולה בנוגע לשאלה כיצד היא דואגת לאינטרסים המשותפים שלה ושל ארה"ב באזור.
• על מנת למזער את הקושי הכלכלי של ויתור על הסיוע ולמקסם את היתרונות האסטרטגיים מומלץ לנקוט שורה של צעדים, כולל:
  • חתירה למזכר שיגדיר צמצום הדרגתי על פני עשור;
  • אם נדרש, העברת חלק מהסכום ממענקים להלוואות ארוכות טווח;
  • על מנת להקל על תכנון ארוך טווח ולאפשר ודאות למערכת הצה"לית, יש לשקול חקיקה שתקבע שתקציב הביטחון יהיה אחוז קבוע מהתל"ג;
  • המרת חלק מהסכום ממענק להשקעה הדדית בפיתוח וייצור יכולות, כגון לייזר, סייבר, בינה מלאכותית ותת-מערכות לפלטפורמות לחימה גדולות;
  • במסגרת רכישת פלטפורמות גדולות, דרישת יותר נתחי עבודה בישראל (offsets), לצד הגברת היקף הייצוא הביטחוני הישראלי למדינות זרות שמזוהות כפרו-מערביות;
  • התייעלות בעצם הדרישות בבניין הכוח הצה"לי; מעבר חזרה להדגשת כוחות היבשה והים על פני עוד טייסות קרב מתקדמות ומערכות הגנה מפני טילים (שכן לאחר שישראל תכריע את אויביה במעגל שני, ובפרט חמאס וחיזבאללה, איום הטק"ק יצטמצם במידה ניכרת);
  • מינוף הנכונות לצמצם את הסיוע לשינוי המדיניות האמריקאית בסוגיות מדיניות שישפר את המצב הביטחוני בישראל (יו"ש, עזה, לבנון);
  • ככל שישראל תגביר את הביטחון על ידי הכרעת האויבים וביטול האיומים השוטפים עליה, כגון איום הרקטות מעזה והצורך בסבבי לחימה כל שנתיים, כך יתאפשר המשך שגשוג וגידול הכלכלה שלה שבטווח הארוך יקזז את העלויות של מימון עצמי להתעצמות;
  • אם צמצום הסיוע יוצג כהחלטה ישראלית יזומה שהתקבלה בתיאום מלא עם וושינגטון, השדר כלפי האזור יהיה דווקא של עוצמה.
• יש להפנים שגם אם ישראל מעוניינת בחידוש מתווה הסיוע הנוכחי, אין זה מובן מאליו שתהיה נכונות פוליטית מצד ארה"ב לעשות זאת ללא התניות מפורשות שישראל לא תוכל לקבל, וגם, עקב הפיצול הפנימי, לא בהכרח תהיה לה היכולת להוציא לפועל את כוונות הממשל דרך הקונגרס באופן שוטף.
• לקראת כל משא ומתן בנושא הסיוע עם ארה"ב יש לערוך בחינה מעמיקה כיצד תוכל ישראל להתמודד עם תרחיש של הפסקת הסיוע. זאת לכל הפחות כדי לחזק את עמדת המיקוח של ישראל ולהיות מוכנה לעמוד איתן מול לחצים להתניית הסיוע בתנאים מדיניים.
• גם אם ישראל תשאף להמשך מתווה הסיוע הנוכחי, יש לפעול מיידית להעצמת יכולות ייצור עצמאיות בישראל של חימושים לכל מערכות האוויר, היבשה והים, וכן לקבוע מנגנונים ממשלתיים שיחייבו שמירת יכולות ייצור קריטיות בתוך מדינת ישראל ולהיערך למצב שיהיה בו מחסור עולמי בחומרי גלם לייצור פצצות ותחמושת.

לקריאת המאמר במלואו

א.  מבוא: הצורך ב"קיימוּת בטחונית"[1]

בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 מצאה ישראל את עצמה נלחמת בשתי חזיתות – בדרום מול חמאס ובצפון מול חזבאללה – כאשר כוחותיה אינם מספיקים לניהול מערכה מכרעת בשתי החזיתות במקביל. בהמשך הלחימה התברר כי לישראל חסרות עתודות של נשק ותחמושת שיאפשרו לה להשלים את הלחימה אפילו בחזית עזה ללא סיוע מתמיד מגורמים חיצוניים, במיוחד מארצות־הברית. חֶסר זה חשף את ישראל ללחצים פוליטיים שמנעו ממנה השגת יעדים אסטרטגיים קריטיים – הן בחזית הדרומית והן בהיערכות לקראת פתיחת מערכה אינטנסיבית יותר בחזית הצפון.

אפשר לכנות מצב זה משבר ב"קיימוּת הבטחונית" של ישראל. נייר זה עוסק במדיניות, ולא בדיונים תאורטיים, ולכן נסתפק בהגדרה תמציתית של המונח "קיימוּת בטחונית":[2]

הבטחת זמינותם של האמצעים הנחוצים כדי להשיג את יעדי האסטרטגיה הצבאית הלאומית בכל רגע נתון.

קיימוּת בטחונית היא מונח יחסי;[3] נכון להיום ספק אם מדינה כלשהי יכולה להתהדר בקיימוּת בטחונית מוחלטת,[4] אך אפשר לחתור למָרֵב אותה.

קיימוּת בטחונית מתייחסת הן להחזקת כוחות המספיקים להשגת יעדים אסטרטגיים והן להחזקתם (או ליכולת השגתם בזמן־אמת) של נשק ואמצעי לחימה שיאפשרו לכוחות הללו למלא את תפקידיהם האסטרטגיים. ניתוח מצבת הכוחות הנחוצים לישראל כדי להתמודד עם אתגריה האסטרטגיים יופיע בניירות אחרים של מכון משגב. נייר זה מתמקד במרכיב השני של משבר הקיימוּת הבטחונית: הוא מנתח את תלותה של ישראל בספקים חיצוניים כפי שהתגלתה במלחמת חרבות־ברזל, ואת הפגיעה ביכולתה להשיג יעדים אסטרטגיים כתוצאה מכך, ומציע אסטרטגיה למירוּב הקיימוּת הבטחונית של ישראל בהיבט של זמינות הנשק ואמצעי הלחימה.

ישראל נשענת על ארצות־הברית להספקת רוב הנשק ואמצעי הלחימה שהיא מייבאת מחו"ל. הן נסיון העבר והן אירועי מלחמת חרבות־ברזל מצביעים על כך שהסתמכות על מקור עיקרי אחד למגוון הנשק והתחמושת הנחוצים לישראל היא מדיניות מפתה אך מסוכנת – היא נוחה בתקופות רגיעה, ובוודאי נוחה מבחינה כלכלית בהתחשב בסיוע הבטחוני האמריקאי, אך פוגעת קשות בקיימוּת הבטחונית של ישראל ומסכנת את בטחונה בעיתות משבר. כדי לחזק את הקיימוּת הבטחונית שלה, על ישראל לפעול לצמצום תלותה בארצות־הברית.

נייר זה מתאר את הדרכים שבהן תלות־היתר של ישראל בארצות־הברית פוגעת בקיימוּת הבטחונית, אך עיקר הבעיה אינה ארצות־הברית כשלעצמה. התלות האמורה חושפת את ישראל ללחצים פוליטיים הנובעים מהאינטרסים השונים של ישראל וארצות־הברית, אך מידה דומה של תלות בכל מדינה זרה הייתה מובילה בסבירות גבוהה לפגיעה דומה באינטרסים האסטרטגיים של ישראל. יש לזכור כי בשנות החמישים של המאה האחרונה פיתחה ישראל שיתוף־פעולה הדוק בנושאי חימוש ופיתוח נשק אסטרטגי עם הרפובליקה הצרפתית הרביעית, אך תמיכת צרפת בישראל נעלמה עם המעבר לרפובליקה החמישית, אשר נשלטה על־ידי דה־גול ואימצה מדיניות חוץ שונה. חיזוק הקיימוּת הבטחונית מחייב פיתוח מגוון רחב של מקורות אספקה לנשק ותחמושת. הדבר כולל ייצור עצמי, אך גם פיתוח יחסים דיפלומטיים ויחסי מסחר הדדיים עם מגוון רחב של מדינות יצרניות נשק, באופן שיבטיח המשך הספקה של נשק גם בעיתות משבר.

חלק ב של הנייר מתאר בקצרה את מקורותיו של משבר הקיימוּת הבטחונית שפקד את ישראל במלחמת חרבות־ברזל. חלק ג מתאר כיצד הממשל האמריקאי מפעיל לחץ על ישראל, ואף מעכב משלוחי נשק קריטיים, באופן שמסכל את השגת מטרות המלחמה. בחלק זה מצוינים גם השורשים הפוליטיים והמדיניים לפגיעה בבטחון ישראל, אשר אינם צפויים לחלוף גם בתום המלחמה. חלק ד מציע מדיניות לטווח הבינוני והארוך (חמש עד עשר שנים) שתגביר במידה משמעותית את הקיימוּת הבטחונית של ישראל. חלק ה מתייחס למסגרת הכלכלית הנחוצה כדי לממן את הגברת הקיימוּת הבטחונית. חלק ו מסכם.

המשיכו לקרוא

[1]        תודות לפרופ' גבי סיבוני, שהציע את המונח.

[2]        השימוש במונח כאן הוא במובן שונה מזה של המונח sustainable security כפי שמשתמשים בו, לדוגמה, באתר של ה־Center for American Progress, הדן בתרומה של קיימוּת בפיתוח ובסביבה ליצירת קהילה עולמית בטוחה יותר. ראו Sustainable Security 101, Ctr. Am. Progress (Aug. 6, 2009), https://www.americanprogress.org/article/sustainable-security-101/. נייר זה משתמש במונח בהקשר של יכולתה של ישראל להילחם ולנצח ללא הפרעה אפקטיבית של גורמים שלישיים.

[3]        בשנתיים וחצי הראשונות של מלחמת העולם הראשונה נהנתה בריטניה מקיימוּת ביטחונית מוחלטת כמעט: כלכלתה וחיל הים שלה אפשרו לה להוציא לפועל מאמץ מלחמתי משמעותי, ואף לתמוך בבעלות בריתה. לעומת זאת, בשליש האחרון של המלחמה היא הייתה תלויה במידה הולכת גוברת בסיוע כלכלי וימי של ארצות הברית, אשר למזלה הייתה זמינה לה. ההידרדרות היחסית במעמדה הכלכלי והאסטרטגי של בריטניה במלחמת העולם השנייה הפכה אותה לתלויה לחלוטין בתמיכה אמריקאית. מקרה זה מדגיש נקודה חשובה: קיימוּת ביטחונית תלויה תמיד בבסיס כלכלי איתן.

[4]        המדינות היחידות שיכולות לנסות להתקרב לקיימוּת ביטחונית מְרבּית הן המעצמות הקונטיננטליות סין וארצות הברית. עם זאת, שתיהן רחוקות כיום מאוד מעצמאות ביטחונית מלאה, והניסיון להשיגה יהיה כרוך במחירים כלכליים וחברתיים כבדים, כך שלא ברור אם החתירה לקיימוּת כזאת תגדיל את ביטחונן או תפגע בו.

עיקרי דברים

• בעקבות המבצע ברפיח החליט הנשיא ביידן למנוע אספקת חימוש כבד לישראל, אך הצהרה זו עוררה עליו ביקורת חריפה בוושינגטון וגם בירושלים.
• הלחץ הכבד, שכלל גם התנערות של תורמים מהדמוקרטים, אילצה את הבית הלבן לשנות כיוון ולנסות לפייס את ישראל.
• התקרית הזאת הדגימה לממשל כי למרות הכישלון ב-7 באוקטובר, יש לישראל מנופי לחץ רבי עוצמה בקונגרס. גם בתקריות אחרות הצליחה ישראל לפעול בניגוד לדעת האמריקנים.
• בסיכומה של התקרית ניכר כי המשך מדיניות המתחשבת בעמדת הממשל אך עומדת על האינטרסים הביטחוניים של ישראל מקנה לממשלה בירושלים דימוי עוצמתי ועצמאי יותר, ומגדילה את מרחב התמרון שלה.

תמונת מצב

הנשיא ג'ו ביידן הודיע ב-8 במאי 2024, במהלך ריאיון בערוץ CNN, על החלטתו למנוע אספקת אמצעי לחימה מסוימים – בעיקר פצצות כבדות משקל – לישראל: "אזרחים בעזה", קבע הנשיא, "נהרגו כתוצאה מהשימוש בפצצות אלה.. הבהרתי היטב שאם ישראל תפלוש לרפיח – הם עדיין לא פלשו לשם – לא אספק להם את החימוש הזה". הודעה זו סימנה נקודת מפנה בהתייחסות של הממשל כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר 2023. עד אז דחה הנשיא לחצים של אישים בממשלו ובמפלגתו להתנות את המשך העברות הנשק לישראל בריסון פעילותה הצבאית ברצועת עזה.

הכרזה זו עוררה גלים של ביקורת בישראל ובארצות הברית כאחד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להבהיר לנשיא כי איומיו לא ישפיעו על מהלכיה של ישראל לביצור ביטחונה מול אויביה. באחד מנאומיו אמר נתניהו:  "אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד. אמרתי כבר שאם צריך – נילחם בציפורניים. אבל יש לנו הרבה יותר מציפורניים, ובאותן תעצומות נפש, בעזרת השם יחד ננצח.

גם בתוך הממשל נשמעו תגובות מסויגות לדבריו הבוטים של הנשיא. שר ההגנה, וורן אוסטין, הבהיר בקונגרס כי דברי הנשיא חלים על משלוח אחד של "חימוש כבד" בלבד. המשלוח כלל בעיקר 1,800 פצצות, שמשקלה של כל אחת הוא בערך טון. ההחלטה באה על רקע כוונתה של ישראל לפעול ברפיח, אזור צפוף ביותר, שבו כרגע מצטופפים יותר ממיליון אזרחים. הממשל חושש לפגיעה קשה באזרחים בעזה (אסון הומניטרי), וישראל טרם הגישה לממשל תוכנית שתצביע על יכולתה למנוע הרג המוני של אזרחים.

עם זאת, הדגיש אוסטין, ארצות הברית תמשיך להבטיח שיהיו לישראל האמצעים להגן על עצמה. ארצות הברית, הדגיש אוסטין, רק הקפיאה את המשלוח, אך טרם קיבלה "החלטה סופית" בסוגיה זו. ארצות הברית, הדגיש אוסטין בסיום דבריו, תמשיך להיות "מחויבת לחלוטין" לזכותה של ישראל להגנה עצמית.

הביקורת החריפה ביותר על החלטת הנשיא נשמעה מפיו של הסנטור לינדזי גראהם: "ישראל", אמר הסנטור, "מתמודדת עם אויבים שרוצים להשמיד אותה בשלוש חזיתות. כאשר אתם אומרים לעולם שאתם מתכוונים להגביל את משלוחי הנשק למדינה היהודית, זה מעודד את איראן ואת חמאס להמשיך במערכה". חברי קונגרס אחרים, וביניהם הסנאטורים טום קוטון  וטד קרוז, הצטרפו אף הם למחאה חריפה נגד החלטת הנשיא.

גם הליגה נגד השמצה ואיפא"ק יצאו בביקורת חריפה על החלטת הממשל. הם טענו שהמהלך הזה פוגע ביכולתה של מדינת ישראל, בת ברית קרובה לארצות הברית, להביס את חמאס. ייתכן שעל רקע זה ניתן לראות את הדיווחים על זרם הלך וגדל של תורמים שביקשו "לנתק מגע" עם ביידן.

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, המקווה להעצים את היקף התמיכה בו בקהילה היהודית בארצות הברית, אמר בהקשר זה: "מה שביידן עשה לישראל זה מעשה מביש. כל יהודי שמצביע לביידן צריך להתבייש בעצמו. הוא נטש את ישראל לחלוטין, הוא מקבל החלטות פוליטיות. ההתנהגות שלו מבישה".

בעקבות הביקורת הקשה עליו נקט הממשל צעדים המבטאים מגמה פייסנית כלפי ישראל:

א. פורסמה הודעה ולפיה ביידן מקדם משלוח נשק חדש לישראל, בשווי מיליארד דולר. הסיוע יכלול בעיקר פגזי טנקים, פגזי מרגמה וכלי רכב צבאיים.

ב. בנאום לרגל יום השואה חזר ביידן והדגיש את הצורך לא לשכוח את אירועי 7 באוקטובר: "לעולם לא עוד", הדגיש הנשיא, "משמעותו לעולם לא לשכוח. עלינו להמשיך לספר את הסיפור [על מה שאירע ב-7 באוקטובר 2023 – ז"ש]. עלינו להמשיך ללמד את האמת. בניגוד לשואה, אנחנו לא 75 שנים אחרי, אלא שבעה חודשים וחצי אחרי – ואנשים כבר שוכחים. זה היה חמאס ששחט ישראלים, התחיל את המלחמה הזאת ומחזיק חטופים. אני לא שכחתי זאת, ולעולם לא אשכח את אירועי 7 באוקטובר 2023".

ג. במכתב אל נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש הנשיא ביידן כי ״המחויבות של ארצות הברית לביטחונה של ישראל היא איתנה. חיוני שהמדינות שלנו יעבדו יחד כדי להגביר את הביטחון והשלום לישראל ולאזור כולו. אני מצפה שהמדינות שלנו ימשיכו לעבוד יחד כדי ליצור עתיד מזהיר יותר לכל עמינו״.

במקביל בלטה מגמה מצד ארצות הברית להסביר לישראל כי מדיניות הממשל מוכתבת על ידי הרצון לשרת את האינטרסים החיוניים של ישראל. הממשל של הנשיא ביידן, בדומה לממשלים אחרים בעבר, פועל לא אחת מתוך גישה מתנשאת-משהו כלפי ישראל. בבסיסה של גישה זו טמונה האמונה שהממשל מכיר את האינטרסים החיוניים של ישראל טוב ממנה, ופועל "להציל אותה מעצמה". כך למשל ניסה סגן מזכיר המדינה, קורט קמפבל, (להסביר שאין למדינת ישראל כלל אפשרות של ניצחון מוחלט על חמאס. מה שנדרש עתה, הסביר קמפבל, הוא פתרון מדיני שבמסגרתו מכבדים יותר את זכויות הפלסטינים.

פקיד בכיר אחר בממשל, ברט מקגורק, היועץ הבכיר של ביידן, ניסה "למכור" את הרעיון ולפיו האינטרס החיוני ביותר בשעה זו הוא החזרת החטופים וגיבוש מערכת של נורמליזציה עם סעודיה. המסקנה המשתמעת מדבריו היא הצורך לממש אינטרסים אלה בהקדם, בין השאר על ידי הסכמה להפסקת המלחמה. מבצע גדול ברפיח, הדגיש מקגורק, יקטין את הסיכוי להסכם עם סעודיה ויעכב את שיתוף הפעולה הביטחוני של ארצות הברית עם ישראל נגד איראן.

גם בישראל נעשו מאמצים להנמיך את גובה הלהבות בעקבות החלטת הנשיא. המאמץ הבולט ביותר היה הצהרתו של הנשיא הרצוג על "הצורך להודות לבת בריתנו הגדולה, ארצות הברית", ולנשיא ביידן, "שהוא ידיד גדול של מדינת ישראל, שהוכיח זאת מיומה הראשון של המלחמה". על רקע תגובות פוגעניות כלפי הנשיא מצד אישי ציבור, שמהן השתמע כאילו הנשיא ביידן פועל למען חמאס, הבהיר הנשיא הרצוג כי חובה להימנע מאמירות וציוצים חסרי בסיס, חסרי אחריות ומעליבים, הפוגעים באינטרס הביטחוני הלאומי של מדינת ישראל.

ההשלכות על "מאזן הכוחות" בין ישראל וארה"ב

פעילות הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 פגעה קשות בדימוי של צה"ל וזרועות הביטחון כגופים יעילים ורבי עוצמה. לכך היו ללא ספק השלכות גם בהקשר לדימוי של ישראל כנכס אסטרטגי בעיני הממשל. חשיפת תלותה הרבה של מדינת ישראל במערכות חימוש אמריקניות העצימה את היחס המתנשא והפטרוני שהפגין הממשל כלפי ישראל מתחילת המלחמה.

באורח הדרגתי, זהיר ומדוד הצליחה מדינת ישראל להגדיל את מרחב התמרון שלה מול ארצות הברית מתחילת המלחמה. להלן כמה הכרעות שמימשה בניגוד לעמדות הממשל: התמרון הקרקעי לתוך הרצועה, הכניסה לבית החולים שיפא, ההתנגדות הנחרצת להביא לסיום המלחמה במסגרת עסקה לשחרור חטופים. הכרעות אלה ואחרות הפגינו את נחישותה של ישראל לשמור על עצמאותה בכל הנוגע להבטחת ביטחונה, כמובן תוך התחשבות מרבית בעמדות הממשל.

להערכתנו, ישראל יצאה מחוזקת עוד יותר ביחסיה עם ארצות הברית  מהמשבר הנוכחי עם הממשל סביב החלטת הנשיא להימנע מאספקת פצצות כבדות משקל לישראל. היא החלה את המערכה ברפיח והחליטה להמשיך אותה ואף להעמיקה, וזאת  למרות תביעות נחרצות של הממשל להימנע מכך. המסר שישראל העבירה לממשל, למדינות האזור ולאויביה ברור: כאשר מדובר בסוגיה חיונית לביטחון ישראל, בסופו של דבר אף איום אמריקני לא יסיט את ישראל מדרכה.

כמו כן, ישראל הבהירה לממשל שיש בידיה מנופי לחץ רבי עוצמה שהיא יכולה לעשות בהם שימוש כדי להגביל את יכולת התמרון של הממשל כלפיה, ואף להעמיד אותו במצבים מאתגרים. החלטת הנשיא למנוע אספקת סוגי חימוש לישראל הפכה לנושא מרכזי בסדר היום של הממשל. אישים בכירים בתקשורת האמריקנית, , ובראשם פרשן פוקס ניוז, מארק לוין, מתחו על הנשיא ביקורת בשפה חריפה, חסרת תקדים. יושב ראש בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, האשים את הנשיא ב"נטישה" של בת ברית בשעתה הקשה. אחרים החריפו את הטון ודיברו על בגידה. כל זאת, במהלך מערכת בחירות, כאשר מצבו של הנשיא בסקרים מול יריבו טראמפ נראה קודר למדי.

לבסוף, ישראל הפגינה את התמיכה החזקה שיש לה בקונגרס. עוד קודם לכן התלכדו חברי קונגרס כדי לסכל הוצאת צווי מעצר על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי. תומכי ישראל בקונגרס הגישו הצעת החוק המחייבת את הנשיא לספק לישראל "את מה שהיא צריכה כדי להגן על עצמה", הצעת חוק זו הובילה את הנשיא להבהיר כי הממשל בראשותו מחויב להבטיח את צרכיה הצבאיים של ישראל. אם תוגש הצעת החוק לאישור הקונגרס, הדגיש הבית הלבן, ייאלץ הנשיא להטיל עליה ווטו נשיאותי.

סיכום והמלצות

החלטת ממשל הנשיא ביידן להימנע מאספקת סוגי חימוש לישראל פגעה במעמדו של הממשל האמריקני בכמה מובנים:

• היא הראתה שאין לממשל יכולת לכפות על ישראל מהלכים המנוגדים, לדעת ישראל, לאינטרסים הביטחוניים שלה.
• היא הצביעה על מעמדה הרופס-משהו של ארצות הברית כבת ברית אמינה.
• היא החלישה את מעמדה של ארצות הברית בעיני מדינות ערב הפרו-מערביות, וסעודיה בראשם.
• היא הבליטה את העובדה שלמרות הכשל הנורא של 7 באוקטובר 2023, יש לישראל מקורות כוח ומנופי השפעה רבי עוצמה מול הממשל.
• היא הגבירה את הסיכוי של הצבעה לטובת טראמפ בקרב יהודי ארצות הברית. ממילא, היא החלישה את סיכויו של הנשיא ביידן להיבחר מחדש.

אנו ממליצים לישראל להמשיך במדיניות זו, המפגינה נכונות להתחשב עד כמה שאפשר בעמדות הממשל, כל עוד אין מדובר באינטרסים ביטחוניים חיוניים של ישראל. במקביל, עליה להפגין נחישות לממש אינטרסים חיוניים שלה גם בניגוד לעמדות הממשל.

להערכתנו, בהדרגה תוביל מדיניות זו להגדלת מרחב התמרון של ישראל מול ארצות הברית וליצירת מסגרת של דו שיח מכבד בין שתי המדינות, אשר יהיה חף מהתנשאות וממגמות של הכתבה, איומים וכפייה.

תקציר

• החלטת ממשל ביידן לעצור אספקה של חימושים ואמל"ח אחרים מהווה תקדים במלחמה זו, מייצרת משבר חריף ביחסים בין ישראל וארה"ב ופוגעת באופן עמוק באינטרסים של מדינת ישראל.
• מכיוון שמטרת העיכוב היא ללחוץ על ישראל לשנות את אופי הפעילות שלה ואת הפעולה המתוכננת ברפיח, אסור ליצור את הרושם שהלחץ עובד, שכן תגובה כזו תזמין לחצים נוספים. לכן חובה להמשיך להתקדם בכיבוש רפיח כולה, באופן מיידי ופומבי.
• מעבר לכך, יש להדגיש במסרים הפומביים של ישראל ותומכיה שהחלטה זו נוגדת את האינטרסים הן של ישראל והן של ארה"ב, פוגעת במאמצים לשחרור החטופים ולהשמדת החמאס, ומחזקת את האויבים המשותפים של ישראל וארה"ב. בנוסף, יש להדגיש כי ישראל נחושה להשיג את יעדי המלחמה עם סיוע אמריקאי או בלעדיו, כולל כיבוש מלא של רפיח, על פי התוכנית שהציגה כבר המתחשבת באוכלוסייה העזתית.
• בשיח הישיר מול הממשל האמריקאי, יש להדגיש כי ההחלטה תעודד את הציר האיראני להגביר את התקיפות שלו, דבר שעלול לגרור להרחבת המלחמה ויציאה משליטה של המערכה האזורית. כמו כן, ההחלטה תבהיר לחמאס שמשתלם להסתתר בקרב אזרחים ולכן תביא ליותר הרוגים במהלך המבצע. לבסוף, ההחלטה תפגע באמינות של ארה"ב באזור בקרב בעלות ברית אחרות.
• יש לשקול צעדים נוספים שיאותתו לממשל שתוצאות ההחלטה בפועל תעמודנה בסתירה למה שביקש להשיג, אך מבלי להציג תוצאות אלו כצעדים לעומתיים דווקא, אלא כתוצאה ההכרחית הנובעת מהחלטת עיכוב הנשק. לדוגמה, השפעה שלילית על היכולת להכניס סיוע לרצועה, החרפת התגובות למתקפות מצד חיזבאללה ואיראן, פעולות נגד התמיכה בטרור של הרש"פ והבנייה הפלסטינית הלא חוקית ביו"ש ועוד.
• בטווח הבינוני-ארוך, יש להתניע תהליכים להגברת החסינות של ישראל נגד לחצים מסוג זה, כולל: צמצום התלות בייצור האמריקאי למערכות ביטחוניות קריטיות (בראש ובראשונה פצצות), הקמת צוות למיקור חומרי גלם קריטיים, גיוון במקורות בין מדינות שונות, ובניית שת"פ עם מדינות נוספות בעלות תעשייה ביטחונית. מול ארה"ב, יש לעבור למודל שת"פ שעיקרו פרויקטים משותפים שיש בהם מרכיבים של תלות הדדית. 

תמונת המצב

ממשל ביידן החליט לעכב משלוח נשק שהיה בדרך לישראל במטרה למנוע את השימוש בנשק זה במבצע ברפיח. המשלוח המדובר כולל 3,500 פצצות, וביידן הודיע שבכוונתו לעכב העברות נוספות כולל מערכות הנחיה לפצצות, ארטילריה ואמצעים נוספים שנעשה בהם שימוש במבצעים במרכזי ערים. ביידן הוסיף שימשיך לספק לישראל מערכות הגנתיות, כמו כיפת ברזל.

זאת הפעם הראשונה במלחמה זו שבה עיכב הממשל משלוח נשק במטרה להשפיע על שיטות הפעולה של ישראל במלחמה (אם כי ההחלטה אינה צעד תקדימי בהיסטוריה שבין ארה"ב וישראל). צעד זה בא על רקע ביקורת גוברת מצד חברי קונגרס דמוקרטיים על התמיכה של ארה"ב במלחמה של ישראל, וקריאות להגביל העברות אמל"ח לישראל. יש לציין כי לחץ זה בא מחלק מהמפלגה הדמוקרטית, אך לא מכולה. בקרב הרפובליקנים יש תמיכה רחבה מאוד בישראל וביקורת קשה על החלטת ביידן.

להלן המלצות כיצד ניתן לפעול לאור המצב, על מנת למזער את הנזקים של עיכוב המשלוח והאפשרות לעיכובים נוספים בעתיד. 

כיווני פעולה בטווח הקצר

ככלל, מכיוון שמטרת העיכוב היא ללחוץ על ישראל לשנות את אופי הפעילות שלה ואת הפעולה המתוכננת ברפיח, אסור ליצור את הרושם שהלחץ פועל, שכן תגובה כזו תזמין לחצים נוספים. לכן חובה להמשיך להתקדם מייד בכיבוש רפיח כולה.

במסריה הפומביים, על ישראל להדגיש כי ההחלטה האמריקאית מאכזבת מאוד, ונוגדת את האינטרסים של שתי המדינות; שהיא פוגעת במאמץ לשחרור החטופים ולהשמדת החמאס, ומחזקת את האויבים של שתי המדינות; ושישראל נחושה להשיג את יעדי המלחמה, עם סיוע אמריקאי או בלעדיו, כולל כיבוש רפיח, על פי התוכנית שהוצגה לממשל האמריקאי שלוקחת בחשבון את הצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה האזרחית.

בשיח הישיר של ישראל מול הממשל האמריקאי, על ישראל להדגיש כי החלטה זו תחזק את הציר האיראני ותעודד את הגברת התקיפות שלו באופן שעלול לגרור להרחבת המלחמה האזורית; החלטה זו מציגה מתח עמוק בין ישראל לארה"ב, דבר שעלול לעודד את איראן וחמאס; החלטה זו מבהירה לחמאס שהשיטה שלו להסתתר בין אזרחים משתלמת וכתוצאה מכך צפוי שיותר בלתי מעורבים ייהרגו במבצע הנוכחי; החלטה זו פוגעת באמינות של ארה"ב באזור, שכן אם הממשל נוהג באופן כזה כלפי בעלת הברית הקרובה ביותר, ישראל, אין סיבה שסעודיה תאמין שארה"ב תסייע לה בעת צרה.

לצד עצם המשך הפעולה ברפיח, יש לשקול צעדים נוספים שיחדדו כי התוצאה של עיכוב החימוש עלולה להיות ההפך ממה שהממשל ביקש להשיג. זאת מבלי להציג את הדברים כצעדים לעומתיים דווקא, אלא כתוצאה הכרחית הנובעת מההחלטה על עיכוב הנשק.

במסגרת זאת, ניתן:

• לציין כי על אף מחויבותה של ישראל לדרישות החוק הבינ"ל, עיכוב בהעברת חימושים מדויקים עלול להביא על כורחו לפגיעות רחבות יותר במסגרת פעולות נגד מטרות צבאיות לגיטימיות בעזה.
• להגיב באופן תקיף יותר למתקפות של חיזבאללה ואיראן. להבהיר כי בהעדר ביטחון בהמשך המשלוחים האמריקאים, ישראל תצטרך לפעול באופן תקיף, יזום ורחב יותר נגד האיומים הנשקפים מאיראן וגרורותיה, על אף הסכנה כי הדבר יוביל להרחבת המערכה האזורית.
• להבהיר כי מגבלות על היכולת של ישראל לפעול נגד חמאס בערי הרצועה יקשו על היכולת להכניס סיוע לעזה באופן רחב. יש לשקול חזרה לדרישה המקורית של ישראל שלא ייכנס סיוע ללא החזרת החטופים.
• ליזום פעולות ביו"ש נגד המשך התמיכה של הרש"פ בטרור ונגד בנייה פלסטינית לא-חוקית בשטחי C, תוך העברת המסר שמכיוון שאיראן מגבירה את מאמצי החדירה שלה ליו"ש, עלינו לפעול כדי למגר זאת.

מתוך הבנה שהגורמים בממשל האמריקאי הלוחצים לעיכוב המשלוחים מעוניינים מאוד בשליטה על המצב במלחמה, צעדים אלה יבהירו כי העיכובים עלולים לגרום להרחבת והחרפת המלחמה בזירה העזתית ובזירות נוספות. ייתכן כי חידוד ההבנה הזו תוביל לניסיון להרגיע את המשבר ולחזור למערכת יחסים חיובית.

לצד זאת, תוך זהירות רבה שלא להתערב בפוליטיקה הפנים-אמריקאית, יש לשמור על קשר רציף מול גורמים פרו-ישראליים משתי המפלגות כדי לעדכן אותם על העובדות בשטח בכל הנוגע לעיכובים במשלוחי נשק. זאת, מכיוון שקיימת חובת דיווח על הממשל לעדכן את הקונגרס בנוגע לחבילות הסיוע הצבאי שאושרו בקונגרס. יש אף הטוענים שאי-עמידה בחובת הדיווח לקונגרס, והכנסת שיקולים הקשורים לבחירות בהחלטות הנוגעות לסיוע ביטחוני, הן עילות לקידום הליכי הדחה (impeachment) נגד הנשיא. לכל הפחות, תהיה עילה לזמן בכירי ממשל לשימועים בקונגרס שבהם יצטרכו לתת דין וחשבון, באופן פומבי, על עיכוב המשלוחים לבעלת ברית תוך כדי מלחמה, דבר שייתכן שהממשל היה מעדיף להימנע ממנו.

כיווני פעולה בטווח הבינוני-ארוך

גם אם המשלוחים יוחזרו לסדרם, משבר זה מהווה הזדמנות להתניע פעולות שיגבירו את החסינות של ישראל מפני לחצים מסוג זה בשנים הקרובות. חובה להתחיל לפעול עכשיו כדי לצמצם את התלות של ישראל בארה"ב בכל הנוגע למערכות ביטחוניות קריטיות, בראש ובראשונה פצצות. קיים כבר בסיס לייצור עצמי של פצצות חכמות (ה"ספייס" של רפאל), ומערכות התקפיות נוספות.

יש להקים צוות לבחינת מיקור של חומרי גלם ורכיבים חלופיים לאמל"ח הדרוש ללחימה בטווח הקצר-בינוני, על מנת לצמצם את התלות החיצונית ברכיבים קריטיים. כמו כן, יש לפעול כדי לגוון מקורות ככל שניתן, לרכוש ממדינות שונות ולא להיות תלויים במדינה אחת בלבד.

לאור החולשה שארה"ב משדרת בעת הזו בזירה הבינ"ל, קיים סיכוי לפתיחת זירות לחימה נוספות בעולם בשנה הקרובה. במצב כזה צפויה עלייה חדה בביקוש לחומרי גלם קריטיים לאמל"ח. לכן חיוני שישראל תיערך כבר עכשיו למצב של חוסרים בשרשרות אספקה אלו. ייתכן כי ניתן לשתף פעולה עם מדינות נוספות, כולל מדינות האזור, בחיזוק שרשרות האספקה ומילוי המלאים של חומרי גלם ורכיבים הקריטיים למערכות ביטחוניות.

בטווח הארוך יש לחתור לצמצום התלות בסיוע הצבאי האמריקאי ולעבור למודלים של שיתופי פעולה שיש בהם תלות הדדית. לצד זאת, ניתן להגביר את שיתוף הפעולה עם מגוון מדינות בעולם החופשי שהן בעלות תעשייה ביטחונית ושלכולן יש אינטרס לא להיות תלויות לגמרי בארה"ב כגון דרום קוריאה, הודו, פולין, צ'כיה ופינלנד.