באפריל 2025 יצא המלך עבדאללה בהכרזה דרמטית על הוצאת תנועת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, וכפי שבכירים בממשל הירדני צוטטו בעיתון א-שרק אל-אווסט "הסתיימה מדיניות ההכלה של ממשלות ירדן וגורמי הביטחון כלפי האחים המוסלמים". זאת בעקבות חשיפת תשתית טרור בת 16 פעילים שהתקשרו עם חמאס ואיראן והיו במעקב במשך ארבע שנים. על פי דיווחים של רויטרס ושל האתר הסעודי "אילאף", המודיעין הישראלי העביר מידע לשירותי הביטחון בירדן על ההתארגנות החתרנית.

המקרה של האחים המוסלמים בירדן מהווה דוגמה נוספת לארגון חתרני שפועל לכאורה בלגיטימיות במסגרת המדינתית הלגלית, אך בפועל פעילותו מערערת את המשטר ההאשמי ומכוונת להפלת שלטון המלך עבדאללה וליצירת איום אסטרטגי חדש על מדינת ישראל. ארגוני טרור אכן ידועים בכך שהם מנצלים את חירויות האזרח כמו חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות ועוד למטרות של גיוס פעילים, תעמולה, ארגון והוצאה לפועל של פעולות טרור.

המהלך של הוצאת תנועת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק בירדן יכול להיתפס, מצד אחד, כאמצעי להפרדה או לבידול בין התנועה לבין הייצוג הפוליטי שלה בדמות "מפלגת חזית הפעולה האסלאמית". מפלגה זו זכתה בבחירות האחרונות בספטמבר 2024 ב-31 מושבים בפרלמנט הירדני מתוך 138, שהם 40% מן הקולות, ובכך זו מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר בפרלמנט. האוכלוסייה התומכת במפלגה זו מזוהה כפלסטינים התומכים באחיהם בעזה, באחים המוסלמים ובחמאס, ועוינת מאוד כלפי ישראל.

מצד שני, ייתכן שהמהלך של הממלכה ההאשמית יתגלה בסופו של דבר כמהלך סמלי בלבד שמטרתו להציג בפני מדינות המפרץ, סעודיה ואיחוד האמירויות – בעלות הברית של ירדן – וכן בפני ישראל והממשל האמריקאי, מראית עין של פעילות נחושה לכאורה נגד האחים המוסלמים. בנוסף, סביר להניח שהשלטון בירדן יימנע מהתנגשות כוללת רחבת היקף עם התנועה שעשויה לסכן את יציבות המשטר ולהעמיק את התסיסה ברחוב הירדני.

וכך השלטון בירדן ניצב מול משימה מורכבת לאזן בין הסנטימנט הציבורי תומך האחים המוסלמים בזירת הפנים לבין מדיניות החוץ והאינטרסים של שימור הסכם השלום עם ישראל, המספק לממלכה מים וגז, ולצד התלות הקיומית בסיוע של ארה"ב. לכן ימים יגידו האם המהלך שממותג על ידי השלטון בירדן כמדיניות חדשה אכן יוביל לשינוי משמעותי במעמדה וביכולת ההשפעה הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים בירדן.

בכל מקרה, נראה שמדינות ערביות כמו מצרים, סעודיה וירדן וגם מדינת איחוד האמירויות מבינות היטב את האיום הפנימי מצד תנועת האחים המוסלמים ליציבות השלטונית ולביטחון הלאומי שלהן ופועלות בגלוי להוצאת התנועה אל מחוץ לחוק. המסקנה המתבקשת היא שלצד המאמץ המודיעיני הסמוי, שבהכרח מתקיים, מתבקש שגם מדינת ישראל תפעל נגד תנועת האחים המוסלמים באותו אופן בזירת הפנים – ניהול חקירות, חשיפת קשרים כלכליים וארגוניים, החרמת נכסים, סגירת משרדים, ביצוע מעצרים והעמדה לדין.

הגילויים האחרונים של מקרי הריגול החמורים מצד איראן בישראל מלמדים כי המשטר האיראני משקיע מאמצים ומשאבים עצומים בשימור ושיקום תשתיות הטרור שבנה במשך שנים כטבעת חנק סביב מדינת ישראל, ולנוכח זאת סביר להניח שתנועת האחים המוסלמים פועלת לבסס תשתיות טרור גם בתוך מדינת ישראל. לאור היחלשות תשתיות הטרור של הציר השיעי בלבנון ובסוריה, נראה כי המשטר האיראני מזהה את ירדן כחוליה אסטרטגית שיש לה פוטנציאל איום משמעותי על מדינת ישראל.

החלטת הממשלה על על תקצוב והקמת גדר מזרחית לאורך גבול ישראל-ירדן היא צעד בכיוון הנכון, אך לוח הזמנים המשוער להשלמת המכשול הוא כשלוש שנים, כך שהאיום המיידי נותר רלבנטי מתמיד.

לפיכך, חשיפת התארגנות הטרור של האחים המוסלמים בירדן מהווה תמרור אזהרה בוהק עבור מדינת ישראל בסוגיה האסטרטגית של האיום מגבולה המזרחי. עליה להתכונן לכך שבעתיד הלא רחוק ממזרח תיפתח הרעה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21.05.2025.

תקציר:

• המלחמה הנוכחית מדגישה ביתר שאת את האתגר שקטר מציבה לביטחון הלאומי של ישראל. יחד עם זאת, אף על פי שנכתב רבות על מדיניותה האזורית של קטר – טרם נעשה מיפוי של דפוסי השקעותיה במזרח התיכון, אף שמשאביה הכלכליים מהווים מקור ה"עוצמה הקשה" המרכזי שלה.
• מאמר זה סוקר את מאפייני השקעותיה של דוחה באזור ומצביע על ארבעה יעדים קטריים חשובים שהן מסייעות להשיג: שימור הדומיננטיות בשוק הגז האזורי, ביצור הביטחון התזונתי, הפגנת נכסיות כלפי ארה"ב ו"גידור פוליטי" שיספק למדינה המפרצית רשת ביטחון בעת הצורך.
• בהקשר הנוכחי, המאמר טוען שהוואקום שהתפתח בסוריה ובלבנון בעקבות המלחמה יוצר סכנה של זרימת מימון קטרי שעלול לעצב אותן לרעת ישראל. על ישראל לפעול ככל יכולתה כדי לסכל את האיום, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה עם מדינות מפרציות מתונות יותר וניצול סמיכותה הגאוגרפית.
• בזירה האזורית הרחבה יותר, מומלץ שישראל תפעל לסכל את תוכניות החיבוריות המשותפות לקטר ולתורכיה, בין היתר באמצעות השקעת מאמצים בזירוז יוזמת ה-IMEC שהושקה בתקופת ממשל ביידן.
• כמו כן, מומלץ שישראל תגדיל באופן ניכר את תקציב הסיוע של מש"ב במשרד החוץ ותשתמש בו בין היתר כדי להתחרות בהשפעתה של קטר במדינות האזור.

לקריאת המאמר במלואו

מבוא

לאחר ארבעים שנה של מאבק אלים נגד תורכיה החליטה תנועת הפועלים התורכית PKK להניח את נשקה ולהתפרק (lay down its arms and dissolve). החלטה זו באה בעקבות קריאה של מנהיג התנועה ומייסדה, עבאללה אוצ'אלן (Abdullah Öcalan), לאנשיו להפסיק את המלחמה, הנמשכת זה ארבעה עשורים, וללכת בכיוון של הסדר שלום עם תורכיה.

במכתב שנחשף על ידי מקורביו של אוצ'אלן באיסטנבול קרא מנהיג הארגון לאנשיו "להניח את נשקם". הוא הבהיר שהוא לוקח על עצמו את האחריות ההיסטורית להכרעה זו, וקרא בפועל לפרק את הארגון (the PKK must dissolve itself). הוא הדגיש כי מוטב לאומה הכורדית לפעול למימוש זכויותיה באמצעים מדיניים ולא באמצעות מאבק מזוין.

אוצ'אלן כיום בן 75. הוא נמצא בכלא שמור באי ליד איסטנבול לאחר שבית משפט בתורכיה גזר עליו מאסר עולם. אוצ'אלן נעצר בקניה במהלך פעולת קומנדו של כוחות מיוחדים של צבא תורכיה בשנת 1999.

ה-PKK הוקם בשנת 1978. בשלבים הראשונים להקמתו הוא תבע הקמתה של מדינה כורדית עצמאית. בשלבים מאוחרים יותר הוא מיתן את תביעותיו והבהיר כי יסתפק באוטונומיה והרחבת זכויות הכורדים בתורכיה.

מאז הקמתו ביצע ה-PKK  שורה של פעולות טרור שכוונו בעיקר נגד יעדים ביטחוניים וצבאיים בתורכיה. באוקטובר האחרון קיבלה התנועה אחריות על מתקפה נגד חברה ממשלתית העוסקת בייצור נשק (Turkish Aerospace Industries) ליד אנקרה. בפעולה נהרגו חמישה אנשים ו-22 נפצעו. ה-PKK מוגדר כארגון טרור בתורכיה, בבריטניה, באיחוד האירופי ובארצות הברית.

ב-2015 התמוטט הסכם הפסקת אש בין תורכיה וה-PKK. על פי דיווחים של מכוני מחקר נהרגו בפעולות ה-PKK למעלה מ-7,000 אנשים, מתוכם כ-640 אזרחים, 4,000 אנשי צבא וכ-1,500 אנשי מנגנוני הביטחון של תורכיה.

השלכות ההכרזה

נשיא תורכיה ארדוגן תבע שהכרזת ה-PKK תיושם לכל הקבוצות המוקרבות לארגון, כולל קבוצות כורדיות הפועלות בסוריה. אישים בקרבתו של מנהיג תורכיה, ארדואן, הגיבו בזהירות על דברי אוצ'אלן והבהירו ש"דבריו ייבחנו במעשים" (We will look at the result). נציגים רשמיים של המשטר הבהירו שתורכיה עוקבת מקרוב אחר נסיונות לסכל את המהלכים לפיוס בינה לבין ה-PKK והיא לא תאפשר זאת.

נציגים של מפלגות כורדיות מתונות, ובראשם סירי סורייה אונדר (Sirri Sureyya Onder – נפטר לאחרונה בגיל 62), שעמד בראש מפלגת השוויון והדמוקרטיה (DEM), בירכו על דבריו של אוצ'אלן והביעו תקווה שתתאפשר יציאה מ"התקופה הקודרת והכאוטית" שבה אנו נמצאים. מדברי אונדר השתמע כי מעבר להפסקת האלימות נדרשת הכרה בהליכים דמוקרטיים (recognition of democratic politics) ותמיכה בשלום בר קיימא (sustained peace).

אם אכן יסתבר שדבריו של אוצ'אלן מתורגמים להפסקה מוחלטת של הפעילות הכורדית האלימה נגד תורכיה, ייחשב הדבר להישג חשוב למנהיגותו של שליט תורכיה ארדואן. אין ספק שמהלך הפיוס יחזק את מעמדה של תורכיה באירופה. עד כה שררה מתיחות ביחסי האיחוד האירופי עם תורכיה בעיקר על רקע:

א. תמיכתה של תורכיה ברוסיה במלחמתה נגד אוקראינה.

ב. היחסים הקרובים בין ארדואן ופוטין. ארדואן ערך כמה ביקורים במוסקבה וטרח להבליט את קשריו עם "חברי היקר פוטין".

ג. תורכיה התנגדה לסנקציות על רוסיה, ואף חתמה על עסקאות גדולות בתחום האנרגיה עם רוסיה.

במקביל שררה מתיחות גם במערכת היחסים בין חברות נאט"ו ותורכיה. מתיחות זו קיבלה ביטוי בעיקר בהתנגדותו המתמשכת של ארדואן לצירופן של שוודיה ופינלנד לברית נאט"ו.

הגם שעמדת תורכיה לגבי המלחמה באוקראינה נטתה בבירור לטובת רוסיה, שמרה תורכיה באדיקות על יחסים קרובים גם עם אוקראינה. היא הביעה תמיכה בזכותה של אוקראינה להגנה עצמית ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית. היא גם סיפקה לאוקראינה מערכות נשק שונות.

על רקע האכזבה הרבה באירופה מן הממשל של טראמפ והתחזקות ההערכה שאירופה תצטרך להבטיח את ביטחונה בכוחותיה-היא ולא על בסיס כוחותיה של ארצות הברית, הולך ומתחולל שינוי ביחסו של האיחוד האירופי לתורכיה.

מדינות האיחוד האירופי, כך מדווח, הולכות ומקבלות את טענותיו של ארדואן שלא ניתן יהיה לבסס את ביטחונה של אירופה בלי שיתופה של תורכיה במערכת הביטחונית המיועדת להגן על היבשת: "זה בלתי מתקבל על הדעת", אמר ארדואן למנהיגי אירופה, לבסס את ביטחון אירופה בלי תורכיה. ואכן, לתורכיה יש נכסים אסטרטגיים חשובים מנקודת ראותה של אירופה:

• גבולותיה של תורכיה "נושקים" לאלה של רוסיה ואוקראינה.

ב. תורכיה שולטת על מצרי הבוספורוס והדרדנלים שדרכם אמור לעבור הצי הרוסי בדרכו מן הים השחור אל הים התיכון. לפני כשנה חסמה תורכיה את כניסתן של שתי שולות מוקשים בריטיות שביקשו לעבור דרך מצרי הבוספורוס במגמה לסייע לאוקראינה.

ג. הצבא התורכי הינו אחד הצבאות הגדולים באירופה  – כשלוש מאות חמישים וחמישה אלף חיילים. לחלק ניכר של החיילים יש ניסיון קרבי גדול יותר מצבאות של מדינות אירופה.

ד. הצבא התורכי הוא אולי היחיד בין צבאות אירופה שפעל במשימות קרביות באופן עצמאי, בעוד שצבאות של מדינות אחרות באירופה פעלו ברוב המכריע של המקרים תחת פיקוד אמריקני.

ה. לתורכיה יש תעשייה ביטחונית רחבת היקף. היא מייצרת רחפנים, ספינות קרב, טנקים ומטוסי קרב.

על רקע תמונת מצב זו, אין תימה על הדיווח בדבר "אנחת רווחה" של מדינות אירופה עם היוודע על בחירתו של ארדואן כנשיא.

משמעויות לישראל

התחזקות מעמדה של תורכיה מקבלת ביטוי בולט בימים אלה על רקע ההסכמה ההולכת ומתגבשת למפגש פסגה בין נשיא רוסיה פוטין ונשיא אוקראינה זלנסקי באיסטנבול. הנשיא טראמפ הביע נכונות להשתתף בשיחות.

תורכיה מפגינה בשנים האחרונות עמדה עוינת למדי כלפי מדינת ישראל, והיא עושה מאמצים רבים להצר את צעדיה של ישראל במלחמתה נגד החמאס בעזה. בנאום ביולי 2024 איים ארדואן במעין "פלישה" (invasion) אם תמשיך ישראל במתקפה שלה נגד החמאס.

נפילתו של משטר אסד והשתלטותה של ישראל על שטחי חיץ רחבים בסוריה יוצרים פוטנציאל של התנגשות צבאית בין ישראל לתורכיה.

התחזקות מעמדה של תורכיה מהווה אתגר גדול עבור מדינת ישראל. הבהרתו של הנשיא טראמפ כי יש לו מערכת יחסים הדוקה עם ארדואן וכי הוא מוכן לתווך בין ישראל לתורכיה מציבה מבחן רב-חשיבות ליחסי ישראל ארצות הברית בהקשר זה.

ולבסוף, אי אפשר שלא לקשור את התפרקותו "מרצון" של ה-PKK עם תביעתה של ישראל להתפרקות החמאס מנשקו ולהגליית ראשיו אל מחוץ לרצועה. תביעה זו, שהושמעה בעיקר על ידי ראש הממשלה, זכתה לביקורות קשות. רבים טענו שזו תביעה לא ריאלית. רבים העלו את הטיעון ש"החמאס הוא רעיון" ולכן אינו ניתן לחיסול מוחלט.

אין ספק שבין החמאס וה-PKK יש נקודות דמיון ושוני רבות. גם במעמדן ובעוצמתן של ישראל ותורכיה יש שוני רב. יחד עם זאת, התפרקותו המסתמנת של ה-PKK תסייע לממשלת ישראל להראות שיעד זה הינו יעד ריאלי למימוש.

החיסול המסתמן של אישים בכירים בהנהגת החמאס ב-13 במאי 2025, ובראשם מוחמד סינוואר, יעצים להערכתנו עוד יותר את הסיכויים שתביעתה של ישראל מתחילת המלחמה לחיסול החמאס ולהגליית ההנהגה שלו אל מחוץ לגבולות רצועת עזה תתקבל כתביעה ריאלית וברת מימוש במערכת הבינלאומית והאזורית. ההתפתחויות ביחסיה של תורכיה עם ארגון ה-PKK הן, אפוא, נכס רב-חשיבות למדינת ישראל.

בזמן שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ נשא את נאומו בסעודיה ותיאר את השינויים הנדרשים במזרח התיכון, רעדה האדמה בחאן יונס מעוצמת הפצצות הישראליות. התקיפה העוצמתית של חיל האוויר על המתחם התת־קרקעי החשאי של חמאס בבית החולים האירופי בחאן יונס נועדה לפני הכל לחסל את הארכי־מחבל מוחמד סינוואר, אך היא גם ממחישה את רצינות איומיה של ישראל לנהל את המשא ומתן לשחרור החטופים תחת אש ואת נחישותה להמשיך את המלחמה.

תוצאות התקיפה טרם הובררו, אך ביצועה בעיתוי רגיש (ביקור טראמפ, מו"מ בדוחא) נגד יעד רגיש (בית חולים) ולמרות המורכבות המבצעית הנובעת מהחשש לפגיעה בחטופים, היא עדות לביטחונה של ישראל במודיעין שברשותה וביכולותיה המבצעיות.

מקומה של ישראל אמנם נפקד מתוכנית ביקורו הנוכחי של טראמפ במדינות המפרץ, אך הישגיה לאורך המלחמה, עוד לפני בחירתו לנשיאותו הנוכחית, הם שסללו את הדרך לשינוי פני האזור.

קריסת טבעת האש

קריסת טבעת האש שנבנתה על ידי איראן ונפילת משטר אסד סימלו את השינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון והרחיבו את התשתית שיצרו הסכמי אברהם לגיבושה של קואליציה אזורית של המדינות הסוניות הפרגמטיות.

ועדיין, לא ניתן לכונן סדר אזורי חדש בלי להשלים את משימת מיטוטו של חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. לא ניתן יהיה לטאטא אל מתחת לְשטיח "האינטגרציה האזורית" את עשרות או מאות הקילומטרים של המנהרות, את הנשק והיכולות הצבאיות שנותרו בשטח.

הפגיעה שישראל הסבה לחמאס היא אמנם כואבת, אבל לא בלתי הפיכה. "היכולת השיורית" שלו יחד עם האחיזה העמוקה של חמאס בציבור יאפשרו לו להשתקם במהירות, בתמיכתן של ההנהגה בחו"ל, איראן ומדינות נוספות.

יש להניח כי במהלך ביקורו ישמע הנשיא טראמפ לפחות מצד חלק ממארחיו את הרעיון להפקיד את הניהול האזרחי של עזה בידי ועדות טכניות או גורמים אחרים שאינם מזוהים עם חמאס.

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שביחסי הכוחות הנוכחיים בעזה אין גורם שיוכל להחליף את חמאס בניהול האזרחי של הרצועה בלי הסכמתו.

חמאס ישלים עם דגם כזה רק אם יוכל להפעיל אותו כ"ממשלת בובות", שתאפשר את שליטתו מאחורי הקלעים ותספק חסות להתעצמותו הצבאית.

במקרה כזה ישראל תשלם פעמיים: לא רק שחמאס יתעאצם, אלא שהיא תתקשה לפעול נגד הממשל שיתן לכך את חסותו, פן תואשם על ידי הקהילה הבינלאומית בהכשלת המאמץ לבסס "חלופה שלטונית לחמאס".

לאחר טבח 7 באוקטובר תוצאת המלחמה בעזה הפכה להיות עניין קיומי לישראל. אויבים, ידידים ומתלבטים במערכת הבינלאומית ובמזרח התיכון מתבוננים במתרחש בעזה. תוצאות המלחמה יכתיבו במידה רבה את יחסם אלינו.

הבסת חמאס ויישום תוכניתו של הנשיא טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה הם שיחוללו את השינוי ההיסטורי לא רק ביחס לרצועת עזה, אלא בנוגע לכללי המשחק באזור כולו.

ישראל חתמה על הסכמי אברהם מתוך עוצמה. אסור שהמהלך עם סעודיה ייתפס כמוצא של כבוד בהיעדר ניצחון מובהק על חמאס. המלחמה הנמשכת ברצועת עזה מצטיירת כמשוכה מפני התקדמות המגעים עם סעודיה, אך אין היא חסם יחיד. אליה מתווספות סוגיות הגרעין האזרחי, הבטחת היתרון הצבאי האיכותי של ישראל והציפייה לפתיחתו של נתיב שיחות לפתרון מדיני של הסכסוך עם הפלשתינים, תוך התחשבות ביוזמה הסעודית.

בכל הקשור להצטיידותה של סעודיה ולהסכמי הביטחון עימה, כל עוד נשמר המעמד הייחודי של ישראל ויתרונה האיכותי – איננו צריכים להתנגד.

בנושא הגרעין האזרחי – יש לראות בדאגה את ההתקפלות האמריקנית מהעמדה העקרונית להימנע ממתן יכולות גרעין אזרחיות. הפתרון לכך הוא הסדרים שיאפשרו לסעודיה העשרה על אדמת ארה"ב. התנגדות לדרישה הסעודית תבסס עמדה דומה גם ביחס לתביעותיה של איראן, שעימה מקיים הממשל האמריקני מו"מ בימים אלה.

אשר למו"מ עם הפלשתינים – צריך להיות ברור כי אין שום היתכנות להתקדמות בכיוונים שהרשות הפלשתינית מייחלת להם.

ברקע – מאבק הירושה

למי שיטען כי ישראל רק צריכה לומר את "המילים הנכונות", צריך להזכיר כי להצהרות יש תוקף ויש דינמיקה. ולא רק זאת, כל הישג מדיני לפלשתינים בתקופה זו ייזקף לזכות חמאס. יחד עם שיעורי התמיכה הגבוהים שלהם הוא זוכה בציבור הרחב, וכשברקע כבר ניטש מאבק הירושה על כיסאו של אבו מאזן, זה יסלול לארגון הטרור את הדרך להשתלט על הרש"פ גם ביו"ש.

וכל זאת, עוד לפני שעמדנו על חולשותיה ותחלואיה הקשים של הרשות הפלשתינית

לאחר המחיר הכבד שישראל שילמה ועודנה משלמת, הדרג המדיני לא רק רשאי אלא חייב לנקוט גישה מפוכחת, זהירה וחשדנית בעמדתו המדינית. ישראל צריכה לסמוך רק על עצמה ולהימנע מכניסה לתהליכים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם.

הסכם שלום וכינון נורמליזציה עם סעודיה הם יעדים חשובים מאוד לישראל והגשמה של שאיפתה החזונית לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי, אך לא בכל מחיר! ישראל צריכה להגיע לכך מתוך עוצמה, לאחר הסרת האיום מעזה, הסדרת סוגיית הגרעין האזרחי ומתוך מדיניות מפוכחת וזהירה בסוגיה הפלשתינית.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14.05.2025. 

ארמון הנשיאות בדמשק שימש באפריל השנה כתפאורה למחזה שרק לפני חודשים ספורים היה נראה דמיוני ובלתי אפשרי לחלוטין: אחמד א-שרע, שבעברו לחם נגד כוחות הממשלה בבגדד בשורות אל-קאעידה, ישב לשיחה כמנהיג המדינה בסוריה עם לא אחר מראש שירות המודיעין הלאומי של עיראק. אפילו יותר מוזר, השניים שוחחו על סוגיות של שיתוף פעולה בתחום המלחמה בטרור וביטחון הגבול בין שתי המדינות.

סביר להניח שאף אחד משני האישים הללו לא חשב שמציאות כזאת תתגשם אי פעם, ובוודאי לא אהב אותה. ובכל זאת, המצב החדש אילץ את המדינות הללו להסתגל, לשנות דפוס מחשבה ולהבין כיצד ניתן לשתף פעולה כדי ששתי השכנות לא יגיעו לעימותים שאינם נחוצים לשתיהן.

המצב הזה קיצוני עוד יותר מבחינת המנהיג הסורי, א-שרע, שעד עלייתו המהירה לשלטון התהדר בשם המחתרת מוחמד אל-ג'ולני. תוך חודשים אחדים הוא הפך מטרוריסט לראש מדינה, אחרי שבקושי רב הצליח לנהל עיר קטנה בצפון סוריה, תוך מאבקים פנימיים עם בני בריתו. האתגרים שהתמודד איתם אז לא הכינו אותו לעמדה החדשה הזאת, והוא לא עסק קודם לכן בניהול בסדר גודל כזה.

יתרה מכך: מאירועי החודשים האחרונים, כולל הטבח בעלאווים והעימותים מול הדרוזים, אפשר לקבל את הרושם שא-שרע לא שינה את עורו מבחינה אידיאולוגית ומעשית. בתוך-תוכו הוא כנראה עדיין חושב כמו טרוריסט, בלי יכולת "לשחרר" את נוהגיו הישנים. אבל במקביל הוא נאלץ לפעול בסביבה של החלטות העוסקות במדיניות חוץ, כלכלה ופוליטיקה.

בזירה האזורית מחויב א-שרע להקדיש תשומת לב ניכרת ליחסיו עם עיראק. שתי המדינות חולקות גבול עצום, כמעט 600 קילומטרים אורכו, ושלל סוגיות של אינטרסים משותפים מעסיקות את ראשי המשטר בבגדד ובדמשק. הניסיון להתקרב ולשתף פעולה, ובכלל להחזיר את סוריה למשפחת העמים הערבית, גרם למנהיגי עיראק להחליט באחרונה להזמין את א-שרע לפסגת הליגה הערבית שתתקיים בבגדד ב-17 במאי.

במשך 12 שנים של מלחמת האזרחים הייתה סוריה מנודה מהליגה, ולא הוזמנה להשתתף בכינוסים שלה. רק לפני כשנתיים התירו המדינות הערביות לבשאר אלאסד לחזור לדיונים איתן, אך שנה וחצי לאחר מכן הוא הודח מראשות סוריה. העובדה שיורשו הוזמן מרמזת על הלגיטימציה שמקבל א-שרע – כזכור, לשעבר איש אלקאעידה – ממנהיגי מדינות ערב.

אלא שההזמנה הזאת עוררה לא מעט שדים ממרבצם: פוליטיקאים ואנשי מיליציות פרו-איראנים בעיראק הזדעקו למשמע המחווה הזאת בשל התנגדותם לא-שרע, לעברו ולמעשיו. הם הביעו את אי הנחת שלהם בקול רם, הזכירו את פועלו כאיש אל-קאעידה בעיראק, זעקו בחמת זעם ואף הניעו הליך משפטי למעצרו אם ידרוך על אדמת המדינה.

הנה למשל מה שאמרה מפלגת "דעוה" האסלאמית, שמנהיגה הוא ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אלמאלכי: היא קראה לממשלה "להבטיח שלכל משתתף בפסגה יש עבר פלילי נקי, פנימי ובינלאומי". לדברי המפלגה, "הדם העיראקי אינו זול, ואלה שהפרו את טוהרו או שביצעו פשעים מתועדים נגדו לא יוכלו להתקבל בברכה בבגדד". גדודי חיזבאללה בעיראק, אחת המיליציות העוצמתיות יותר במדינה, אף הצהירה כי "הפסגות של הליגה הערבית התקיימו בעבר ללא הנשיא אסד, עיראק או לוב. הן בוודאי לא יפסיקו רק כי הפושע אבו-מוחמד אלג'ולני לא משתתף".

כשראו המתנגדים לביקור שקריאות אינן עוזרות, הם עברו לפסים מעשיים יותר: כמה מבעלי בריתו הקרובים של ראש הממשלה מוחמד שיאע א-סודאני איימו לממש את צו המעצר שעוד תלוי ועומד נגד א-שרע אם ידרוך על אדמת עיראק. כמה חברי פרלמנט אמרו כי יגישו תביעה לבית הדין העיראקי בדרישה לעצור את המנהיג הסורי, שלדברי אחד מהם "הרג את  אחי הגדול מצפון לבאבל ב-2005". בכיר עיראקי אחר שלח מכתב רשמי לתובע הכללי במדינה בדרישה לנקוט צעדים משפטיים נגד נשיא המדינה השכנה.

במקביל, כחלק ממלחמה פסיכולוגית ותקשורת, גורמים פרו-איראניים בבגדד פרסמו "מסמכים מפלילים" על א-שרע ועברו, שכוללים תיעודים כתובים מלפני עשרים שנה. בין היתר נטען שם כי השתמש בכמה כינויים במהלך השנים, נחשפו לכאורה פרטים על מוצאו, וכן סיפור מעצרו ושחרורו מהכלא בעיראק.

כבר לא יגיע לפסגה

האיש שעומד בלב כל הסערה הזאת הוא ראש ממשלת עיראק, א-סודאני. הוא זה שהזמין את נשיא סוריה לפסגה בבגדד, ועוד קודם לכן שוחח עימו בתחילת אפריל בטלפון כדי לשבור את הקרח ביניהם, כמעט ארבעה חודשים אחרי שא-שרע עלה לשלטון. יתרה מכך, לפי הודעת משרד ראש הממשלה בבגדד, א-סודאני הצהיר על תמיכתה של עיראק "בזכות הבחירה של העם הסורי", לצד דגש ששם על הכורח לשלב את כל הזרמים במדינה בתהליך הפוליטי, "כדי להגיע לעתיד יציב ובטוח בסוריה".

בכך לא תם ה"רומן" בין שני המנהיגים: הם נפגשו שבועיים לאחר מכן בדוחה בהזמנת האמיר שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, ודנו שם בפגישה משולשת בהתפתחויות באזור, במצב בסוריה ובצורך להגן על האוכלוסייה האזרחית והמקומות הקדושים שם.

באותה עת, אחרי היוודע דבר ההזמנה לא-שרע, החלו הצרות של א-סודאני בתוך הקואליציה שלו. הרוחות ב"מסגרת התיאום", הברית העיקרית של הגורמים השיעיים, הפכו סוערות במיוחד. נורי אלמאלכי, אחד הנציגים השיעים הבולטים שכאמור בעצמו היה ראש הממשלה, עזב בטריקת דלת פגישה עם א-סודאני שעסקה בכך. מפלגתו דחקה בממשלה לבטל את ההזמנה – והיא עוד הייתה עדינה. מנהיג ארגון עסאיב אהל אל-חאק, קואליציה שיעית שגם עוסקת בפוליטיקה, הזהיר את ראש הממשלה כי לא יסבול כל "ניסיון למנוע את מעצרו של א-שרע". חבר פרלמנט המזוהה עם הגוש השיעי אפילו הצליח לנקוט פעולות בתוך בית הנבחרים: הוא השיג את תמיכתם של 58 מחברי הבית למכתב שבו דרש את ביטול הזמנתו של א-שרע.

כל היוזמות הללו לא הרתיעו את א-סודאני: הוא הדגיש עד כמה חשוב שסוריה תשתתף ותיוצג בפסגת הליגה הערבית, ואף הוסיף כי "נוכחותו של נשיא סוריה חיונית – ללא קשר להליך הפוליטי או לטבע השינוי (בזהות הנשיא) – שכן היא מציעה אפשרות להציג חזון חדש של סוריה לעולם הערבי". א-סודאני אפילו חתם את דבריו בהבטחה שארצו "לא תחסוך כל מאמץ לסייע לסוריה ולכבד את בחירותיה הריבוניות".

אף שבתחילה האיומים לא גרמו לא-שרע לבטל את השתתפותו בפסגה, ביום שני בלילה – שלושה ימים לפני תחילתה – דיווחה התקשורת הסורית שהנשיא החליט לא לממש את ההזמנה. ייתכן, לפי הדיווחים, שהחשש מצו מעצר נגדו הניע אותו לפעולה. במקומו תצא לפסגה משלחת בראשות שר החוץ, אסעד אל-שיבאני.

מחפשים זהות חדשה

אחת השאלות שקשורות לכל האירוע הזה היא מה מקור השנאה לא-שרע. מדוע צבר כל כך הרבה התנגדות בעיראק? פרשנים מעירים שיש שתי סיבות עיקריות לכך שהנשיא הסורי נחשב לאחד האנשים השנואים במדינה השכנה: הראשונה היא חלקו בלחימה בממשלה שקמה בעיראק אחרי הפלישה האמריקנית, כשהיה איש אל-קאעידה. שוב היה זה מאלכי ששימש פה לשיעים רבים: הוא תיאר את מה שקרה בסוריה כ"המרדה", והעיר כי אלה שתפסו שם את השלטון היו בעבר "אסירים בעיראק" – התייחסות ברורה לא-שרע, ששהה בכלא במדינה שנים אחדות.

הסיבה השנייה קשורה לעובדה שהמיליציות השיעיות נחשבו עד לא מזמן כחברות פעילות ב"ציר ההתנגדות" השיעי נגד ישראל, שמובילה איראן. משטר אסד היה לבנה אסטרטגית בציר הזה, ונפילתו נחשבת מכה קשה לטהרן. כיום, במסגרת המצב החדש, הם מרגישים כורח מסוים לדבוק במדיניות שמכתיבה איראן נגד פיתוח קשרים עם המשטר החדש בדמשק. הד לגישה הזאת אפשר למצוא בדברים שאמר ח'מינאי עצמו: "הנוער הסורי מוכרח לעמוד עמידה איתנה נגד אלה שתכננו והביאו את חוסר הביטחון הזה", הוא אמר ביחס לסוריה ימים אחדים לאחר נפילת אסד, "ובעזרת האל יתגברו עליהם".

סיבה אחרת היא שרבים מאנשי המיליציות, לפי תיעוד שמצוי בידי הממשל הסורי, לחמו לצד חיילי משטר אסד במהלך מלחמת האזרחים נגד המורדים במדינה. אותן מיליציות נעמדות כעת על הרגליים האחוריות ומונעות מהממשלה בבגדד לבסס קשר נגד אותם מורדים, שלמרבה הפתעתן הצליחו לעלות לשלטון בדמשק.

הממשלה העיראקית, אגב, לא יכולה לפטור את הטענה נגד א-שרע בלא כלום, בעיקר בגלל שמבחינה פוליטית יש לה מה להפסיד: בעוד כחצי שנה יתקיימו במדינה בחירות לפרלמנט, וכל צעד של מפלגת השלטון – שזוכה לתמיכה של הגוש השיעי – יכול לעלות לה ביוקר. בכלל, ייתכן שהקשר בין שתי המדינות יעמוד כאחד הנושאים הסוערים של מערכת הבחירות.

מצד שני, יש לעיראק ולסוריה אינטרסים משותפים רבים בשלל תחומים, כולל ברמה הכלכלית, המדינית והביטחונית. כך למשל, בימים האחרונים דובר על כך שלאחר הפסגה הערבית צפויה פתיחתו של מעבר אל-קאים בין שתי המדינות, שבעבר שימש נקודה מרכזית לסחר ביניהן ולמעבר של אנשים וטובין. עיראק גם בוחנת אפשרות לשקם את צינור הנפט שעבר דרך סוריה ויוכל לשמש כנקודת זינוק למכירת נפט לאירופה – מהלך שהיא מקדמת בשיתוף פעולה עם איראן ורוסיה.

מבחינה ביטחונית יש לבגדד אינטרס לשתף פעולה עם סוריה באבטחת הגבול, במלחמה בטרור ובהברחות, וכן בחסימת המעבר של פליטים. היציבות של סוריה כה חשובה לעיראק, שתמיד חוששת מזליגה של מהומות וחמושים לשטחה – תסריט הפוך ממה שקרה באמצע העשור שעבר עם ארגון דאעש, שדווקא פרץ מעיראק לכיוון סוריה – עד שהיא שלחה לדמשק בשבוע שעבר מתנה של 200 אלף טון חיטה, שישמשו להאכלת האוכלוסייה המקומית וימנעו מחאות.

למעשה, בזמן שבו בקרב ההנהגה בבגדד יש חשש מהמשטר החדש בדמשק, הפרגמטיות הנחתה אותה לנתב את היחסים תחילה סביב תחום הביטחון. לכן גם קציני המודיעין היו הראשונים שהגיעו לפגישה עם א-שרע בארמון הנשיאות, ועל כן השיחות דנו בעניין המלחמה בטרור, המאבק בסמים והיחס למיעוטים כגון הכורדים – סוגיה שיש לה השפעה גם על קבוצות כורדיות במדינות אחרות באזור, ובהן עיראק.

כמו כן, ברמה המדינית מהווה סוריה נתיב לשיח אפשרי של עיראק עם הטורקים. בגדד גם מעוניינת להגיע ליחסים חמים יותר עם בגדד כחלק ממדיניות פיוס אזורית שבה נקטה בשנים האחרונות, שבמסגרתה שיפרה את קשריה עם מדינות כגון ערב הסעודית, האמירויות, ירדן או מצרים.

האם ראשי המיליציות לא יודעים את זה? האם אין להם תחושת אחריות כלפי ארצם, והם לא מעוניינים לקדם אותה? התשובה היא שאולי מדובר בתהליך ש"גדול עליהן", והן לא יכולות לעמוד בפיתוי סביבו.

לפי טענה של חוקרים, המיליציות הפרו-שיעיות בעיראק הודיעו בנובמבר 2024 על הפסקת התקיפות נגד ישראל. מאז הן עמדו מול לחצים אדירים של ארה"ב והממשלה המקומית להתפרק מנשקם, להתנתק מ"ההתנגדות" האיראנית ולעבור לזירה הפוליטית. במקביל, איראן עצמה נלחצת לקיר על רקע התמיכה שלה בארגוני פרוקסי בארצות שונות באזור, ונציגה בלבנון אף הודיע כי לא יתנגד אם הממשלה בביירות תחליט לקחת מידי חיזבאללה את הנשק שלו. אף שלא סביר שטהרן תוותר על הפרוקסי הכי משמעותי שלה, חיזבאללה, לא בטוח שהיא יכולה להרשות לעצמה גישה זהה ביחס לארגונים שבהם היא תומכת בעיראק.

במצב כזה, מסבירים אותם חוקרים, ראשי המיליציות השיעיות בבגדד ניצבים בלב מסע – מודע או לא מודע – של חיפוש עצמי, בניסיון למצוא לעצמם זהות ומטרה חדשות. השינוי בנוף הפוליטי של סוריה סיפק להם הזדמנות להגשים את עצמם מחדש, לנתב את הזעם והצורך בייעוד למטרה שיש לה קשר לארצם, ולהרחיק את אנשיהם מההתנהלות של איראן – שבזמן אמת הכזיבה אותם.

זה מסתדר להם גם מבחינה דתית: ראשי המיליציות יכולים באופן כזה, בראייתם, לסייע במאבק נגד עליית משטר ג'יהאדיסטי סוני, שעלול להילחם בהם כמאמינים שיעים. כך, סיעות ההתגייסות העממית בעיראק החלו לצייר את עצמן כמגינות האמיתיות של עיראק מפני לוחמי ג'יהאד סונים במדינה השכנה.

המהלך הזה יאפשר למיליציות גם לבסס סיבה להמשך האחיזה בנשק, עשוי בעתיד להרחיב את השפעתן הפוליטית, ואפילו להעביר לידיהן משאבים וכוח אדם – שנחוצים להן להמשך קיומן. באופן אירוני יוצא שמי שהדיח את האיש שייצג את האינטרסים האיראניים בסוריה הופך לזה שנותן משמעות לקיומם של אינטרסים איראניים בעיראק השכנה.

האם התרגיל הזה יעבוד? תשובה ראשונית קיבלנו כבר כעת: לפחות את ג'ולני המהלך הזה הרתיע.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 במאי, 2025

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, העדה הדרוזית במחוז א-סווידא שבדרום המדינה מצויה תחת איום מתמשך, כשמצור ולחץ גובר מקשים על קיומה הבסיסי. כעת, עם התחזקותו של אחמד א־שרע, המכונה "אל־ג'ולאני" — מנהיג הארגון הסלפי הקיצוני "היאת תחריר א-שאם" — בסמוך לגבול ישראל, גובר החשש לפשעים המוניים נגד הדרוזים, תוך חיקוי דפוסי הפעולה האכזריים של דאע"ש והשראתו של ארגון חמאס. אל מול הסכנה הזו מתחדד הצורך בפעולה ישראלית, הן מהיבט אסטרטגי והן מהיבט מוסרי — פעולה שקטה, ממוקדת ונחרצת שתבטיח את יציבות הגבול הצפוני ותשדר מסר של עוצמה, אחריות וערכיות.

העדה הדרוזית היא קבוצה אתנית־דתית בעלת זהות ייחודית, שבמשך מאות שנים הצליחה לשמר איזון עדין בין שמירה על עצמאות תרבותית לנאמנות לבריתות אזוריות. בישראל, הדרוזים ממלאים תפקיד מרכזי במערך ההגנה הלאומי, ותורמים תרומה יקרת ערך לביטחון המדינה – לעיתים תוך הקרבת חיים. לנוכח הקשרים ההיסטוריים והברית ארוכת השנים, מחובתנו המוסרית להושיט יד לבני משפחותיהם שמעבר לגבול, במיוחד כשהם מצויים תחת איום ממשי. מעבר לחובה הערכית, מדובר גם במהלך בעל פוטנציאל אסטרטגי משמעותי: כזה שיחזק את תדמיתה של ישראל ככוח אחראי, יציב ובעל חמלה בלב אזור רווי טלטלות. זו לא תהיה הפעם הראשונה – בין השנים 2016 ל־2018 הפעילה ישראל את מבצע "שכנות טובה", במהלכו הוענק סיוע רפואי והומניטרי לתושבים סורים, מבלי להיגרר למעורבות צבאית ישירה. הצלחתו של המבצע הוכיחה שאפשר לשלב אחריות מוסרית עם שיקול אסטרטגי שקול.

במציאות הנוכחית, דרום סוריה הפך לטריטוריה חסרת ריבון, הנשלטת בפועל בידי מיליציות חמושות בראשות אל־ג'ולאני. בהיעדר ממשל מרכזי אפקטיבי ובצל אדישות הקהילה הבינלאומית, מחוז א־סווידא הפך לאזור פרוץ וחסר הגנה. בתקופה האחרונה גוברת המתיחות באזור: דווח על ניסיונות חדירה, פרובוקציות ופעולות חתרניות מצד כוחות סלפיים הפועלים בלב היישובים הדרוזיים. ברגע קריטי זה, כל היסוס או דחייה בפעולה עלולים לגבות מחיר כבד בחיי אדם.

הדרוזים בישראל – ברמת הגולן ובגליל בפרט – עוקבים בדאגה אחר המתרחש מעבר לגבול, כאשר חייהם של בני משפחותיהם נתונים בסכנה מוחשית. היעדר תגובה מצד ישראל עלול להיתפס כנטישה – רגשית, מוסרית ופוליטית – ועלול לפגוע באמון העדה הדרוזית במדינה, אמון שנבנה לאורך עשורים של שותפות. לעומת זאת, תגובה ישראלית שקולה, רצינית, ובשיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים, תוכל לחזק את תחושת השותפות ולהעצים את הלכידות בין המדינה לעדה. חשוב לזכור: הנסיגה הפתאומית מלבנון בשנת 2000 והנטישה של אנשי צד"ל הותירו צלקת עמוקה – סמל לאי־נאמנות שנתפסה ככשל מוסרי ואסטרטגי. הפעם, ישראל יכולה לבחור אחרת.

פעולה אחראית, גם אם מצומצמת ודיסקרטית, תאותת למרחב שמולנו שישראל של 2025 היא מדינה אסטרטגית, נחושה, נאמנה לבריתותיה ומודעת לעוצמתה ולמחויבותה. אין מדובר בניסיון לכפות משטר חלופי או בהפלתו של אל־ג'ולאני – אלא במהלך ממוקד: הגנה על הדרוזים, והבטחת יציבות וביטחון במרחב הגובל ברמת הגולן. זוהי פעולה מוסרית, אחראית ואנושית – המשכית לרוח של יוזמות הומניטריות קודמות שישראל כבר הובילה בעבר.

כדי לתרגם את התפיסה המוסרית־אסטרטגית למהלך מעשי, נדרש מענה מדורג ומתוכנן. בראש ובראשונה, יש לבסס ערוץ חשאי לתיאום עם ההנהגה הדרוזית במחוז א־סווידא. את הקשר הזה ניתן לקדם באמצעות גורמי המודיעין הרלוונטיים, תוך הסתייעות בבני העדה הדרוזית בישראל, אשר לרבים מהם יש זיקה אישית או משפחתית עם הנהגת העדה שמעבר לגבול.

במקביל, יש לפעול להקמת גשר סיוע הומניטרי – יוזמה שניתן לבסס על התשתית של מבצע "שכנות טובה" או בסיוע ירדני. השלב הבא הוא העברת התרעות מוקדמות וסיוע הגנתי ישיר, שיכול לכלול תקיפות אוויריות או מבצעי קומנדו ממוקדים, בהתאם לשיקול דעת מדיני ואסטרטגי – ועם גמישות בנוגע לשאלה אם ליטול עליהם אחריות פומבית.

בשלב הרביעי, יש לרתום שותפים אזוריים ובינלאומיים – בראשם ארצות הברית, ירדן, איחוד האמירויות, יוון וקפריסין – לפעולה רחבה המשלבת ממדים הומניטריים, רפואיים ואף צבאיים־הכשרתיים. שיתוף פעולה כזה יעניק למהלך לגיטימציה רחבה, ויחזק את מעמדה של ישראל כשחקן מוביל, רגיש ואחראי במזרח התיכון.

השלב החמישי והאחרון הוא שליטה במסר התקשורתי – תוך הקפדה על הכחשה עקבית ואחריות עקיפה, בהתאם לצרכים הביטחוניים והאינטרסים הלאומיים של ישראל. מהלך מסוג זה משדר מסר חד: ישראל אינה נוטשת את שותפיה – גם כאשר הם מעבר לגבול – ופועלת לא רק מתוך שיקול ביטחוני צר, אלא גם מתוך מחויבות מוסרית עמוקה. הדרוזים בדרום סוריה אינם רק מיעוט נרדף; הם עשויים להיות שותפים טבעיים למאבק על יציבות אזורית מול אכזריותם של ארגונים ג’האדיסטיים.

במציאות כזו, מדינה חזקה ומוסרית כמו ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד מן הצד. באמצעות קואליציה חשאית, הפעלה מדויקת של מנגנונים דיסקרטיים ורתימת שותפים אזוריים ובינלאומיים – ביכולתה של ישראל למנוע את מעשה הטבח הבא, לשקם את אמון שותפיה ולהבסס ככוח משפיע בעיצוב הסדר הביטחוני בגבולה הצפוני.

התפרסם במעריב, בתאריך 11.05.2025.

דיווח סוכנות "רויטרס" על קיומו של ערוץ שיחות חשאי בין סוריה לישראל, בתיווך מדינת איחוד-האמירויות, תפס את הנשיא הסורי – אחמד א-שארע בדיוק בזמן שנחת בפריז, לביקור הרשמי הראשון שהוא מקיים במדינה אירופאית.

רשימת הנושאים שבהם ביקש לדון עם מארחו, הנשיא עמנואל מקרון, כללה את שיקום סוריה,  שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות במגזרי האנרגיה והתעופה, היחסים עם לבנון ומדינות שכנות נוספות וגם את אתגרי הביטחון של הממשל הסורי החדש, בין השאר, גם על רקע פעילותה הצבאית של ישראל.

ביקורו של הנשיא הסורי בצרפת, חמישה חודשים בלבד לאחר שתפס בכוח את השילטון,   ממחיש את המהירות שבה הקהילה הבינלאומית משנה את טעמה ביחס אליו. א-שארע שעבר את רוב חייו הבוגרים בשורות אירגוני הג'יהאד, מבית מדרשה של אל קאעידה,  עדיין תופס מקום ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ע"י ארה"ב ועל ראשו פרס בגובה עשרה מיליון דולר.

שעון החול האוזל, עד לרגע בו יזכה להכרה בינלאומית רחבה, להפחתה של הסנקציות שהוטלו על סוריה בימי משטר אסאד ולתמיכה במאמצי שיקומה, משקף גם את חלון ההזדמנויות שנפתח לעיצובה של מציאות חדשה, מצד מי שמבקש זאת. בכל מקרה ומעל כל הסדר שיגובש חייבת לרחף האזהרה-הנבואית  – "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו".

***

דיווח סוכנות רויטרס על המגעים החשאיים בין ישראל לסוריה בתיווך איחוד האמירויות, לא צריך היה להפתיע את מי שעוקב אחר התנהלותו של הנשיא הסורי. כבר לפני חודש, פרסם העיתונאי הבריטי קרייג מארי כי א-שארע התחייב בפני הממשל הבריטי לנרמל את יחסי סוריה עם ישראל עד סוף השנה הבאה.

לפי אותו הדיווח , הנשיא הסורי גילה נכונות להסדר שיכלול כינון יחסים דיפלומטיים, אפילו מבלי שהציב את הנסיגה ישראלית בראש דרישותיו. התמורה העיקרית שהוא מצפה לקבל על כך היא הסרת הסנקציות ותמיכה כספית משמעותית מהמערב.

גם הרטוריקה שנקטו דוברי המשטר הסורי החדש, כלפי ישראל,  הפתיעה במתינותה היחסית. ניכר כי המשטר לא רוצה להסתבך בהרפתקאות צבאיות עם ישראל. לפחות לא בראשית דרכו.

ואולם, גישתה הכללית של ישראל כלפיו התאפיינה, בצדק רב, בחשדנות ובזהירות. זאת, הן לנוכח החשש כי א-שארע מסווה את עמדותיו האמיתיות והן מעורבותו של ארדואן- שעמדותיו כלפי ישראל הלכו והקצינו. בישראל ובעולם הערבי  חששו  כי החלל שנוצר בעקבות  קריסת הציר השיעי יתמלא ע"י שחקן סוני-קיצוני בהובלת טורקיה ובתמיכת קטאר.

אם טורקיה תצליח לבסס הגמוניה בסוריה, היא תוכל להרחיב את השפעתה הרבה מעבר לכך ותהיה עלולה למצוא את עצמה בעימות, גם אם לא-צבאי בטווח המיידי, עם שחקנים אזוריים, כמו ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. איום משמעותי במיוחד נשקף ליציבותה של ירדן, לנוכח החיזוק התורכי שיקבלו האחים המוסלמים בממלכה ההאשמית, מצד שכנתם.

הנשיא טראמפ, הבין היטב כי המפתח להשגת יציבות בסוריה נמצא למעשה בידיהן של ישראל ותורכיה. התבטאותו המשעשעת בעניין זה, במסיבת העיתונאים שקיים לצד נתניהו, קיפלה בתוכה תפיסה שלמה. מהלכי התיווך של איחוד אמירויות, בברכתו, נועדו להסדיר את חלוקת ההשפעה במגרש הסורי באופן שיבטיח את האינטרסים החיוניים לא רק של תורכיה וישראל, אלא גם של שאר המדינות שעלולות להיות מושפעות מכך: ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ואפילו מצרים. בראייתו, להסדרה כזו תהיה תרומה נוספת בהחלשתה של איראן ולא פחות חשוב מכך –  בקידום חזונו למזרח תיכון חדש .

הגישה שישראל צריכה להפגין ביחס למהלכים עם סוריה, אמורה לפני הכל לתת מענה לחששותיה. לכן, אין מקום לדיבורים על נסיגות, הגבלת פעילות צבאית או על הסכמה לקיומן  של יכולות צבאיות המאתגרות את ישראל, בשטחה של סוריה ועל בריתות והסכמים צבאיים עם מדינות העויינות את ישראל.

על ישראל להחזיק במדיניותה ולפיה  "נגן בעצמנו על האינטרסים שלנו". הדברים אמורים גם ביחס לאזורים הרלוונטיים בדרום מערב סוריה. ולשמר תהליכים ומנגנונים שיבטיחו את  שלומם של  הדרוזים. ישראל צריכה לדרוש את סילוקם מסוריה של נציגי אירגוני הטרור שפועלים נגדה.

נכון לבחון את האפשרות לכרוך במהלכים עם סוריה גם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה. אם ממילא יושקעו מאמצים כבירים לשיקומה של סוריה ולהשבת מיליוני הפליטים שעזבו אותה בעקבות מלחמת האזרחים, אפשר יהיה לשלב בכך גם פתרונות לתושבי עזה המעוניינים בהגירה. מאפייניה של סוריה בעידן השיקום יוכלו להפוך אותה ליעד אטרקטיבי לכך.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08.05.2025.

בחודשים הראשונים של המלחמה, כאשר ההלם הראשוני של מתקפת 7 באוקטובר עוד ניכר בישראל, הבינה מערכת הביטחון כי לא מדובר במערכה מול החזית העזתית בלבד. בתוך זמן קצר התפתחה המלחמה לעימות רב-זירתי, שמערב כמה מארגוני הפרוקסי שהקימה רפובליקת הטרור האיראנית במזרח התיכון. גם אם לא הייתה זו הכוונה המקורית, ואולי אפילו אם טהרן נגררה לכך בידי יחיא סנואר וחבריו – טבעת האש, כך התברר, נסגרה על ישראל מכל עבר.

וכך, בעוד התמרון הקרקעי בעזה החל בסוף אוקטובר, ולאחר שחיזבאללה הצטרף ללחימה ב-8 באוקטובר ואט-אט הגביר את היקף ותזמון מתקפותיו, מצא צה"ל את עצמו מגן על ישראל גם בחזיתות אחרות: סוריה, יהודה ושומרון וגם ירדן. באופן תקדימי הצטרפו למערכה גם ארגוני טרור בגזרות מרוחקות יותר – החות'ים בתימן, למשל, החלו לשגר כטב"מים לעבר ישראל בסוף אוקטובר 2023, ואף ירו לעברה טיל בליסטי ראשון ב-31 באוקטובר 2023. ימים ספורים לאחר מכן הצטרפו לחגיגה גם מיליציות שיעיות מעיראק, ששיגרו מתחילת נובמבר 2023 כטב"מים לישראל במשך כשנה.

השיא הגדול של התרחבות המלחמה הגיע בליל מוצאי שבת, בין 13 ל-14 באפריל 2024, כאשר לראשונה אי פעם שיגרה איראן מתקפה ישירה על ישראל – כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים. המתקפה הישראלית באיראן בתגובה לשיגור הטילים, שבה הושמדה סוללת טילי S-300 באספהאן, שתפקידה היה להגן על המתקן הגרעיני בנתנז, סימנה את פתיחת המערכה בחזית האיראנית עצמה.

הפעולה של צה"ל בשטחי הרפובליקה האסלאמית הצטרפה לתקיפות קודמות שביצעו כוחות הביטחון ביתר שש הזירות שמהן נוהלה נגדה המערכה של הציר השיעי, כפי שחשף שר הביטחון דאז, יואב גלנט, בדצמבר 2023. "אנחנו נמצאים במלחמה רב-זירתית, אנחנו מותקפים משבע גזרות שונות – עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, עיראק, תימן ואיראן", אמר באותה עת גלנט, "הגבנו ופעלנו כבר בשש מתוך הגזרות האלה".

מאז השתנתה פני המערכה באופן מהותי. מעט יותר מ-16 חודשים חלפו מאז שגלנט אמר את הדברים הללו, וישראל הותירה חותם בכל אחת משבע הזירות הללו – והמאזן האזורי שנטה לטובת איראן, לצד קריסת ההרתעה הישראלית, כבר נראה אחרת לחלוטין.

בתוך ההתנהלות היומיומית במלחמה, בשחיקה המתמשכת של הקרבות בזירות השונות, קשה אולי להרים מבט לרגע ולראות מלמעלה את התמונה האסטרטגית הכוללת, את הזירה הרחבה יותר. המיקוד בלחימה, בנופלים ובנפגעים, בפוליטיקה ובכלכלה, בהתכתשות היומיומית הפנימית שלנו – כל אלה מסכלים לעיתים את יכולתנו להעריך כיצד נראים פני הדברים בממד הביטחוני במבט ארוך טווח.

אלא שדווקא למרות הקשיים חובה עלינו לעשות זאת. עד כה מנתה ישראל 1,863 הרוגים במערכה, כולל 1,265 חיילי צה"ל. כדי להבין טוב יותר את המחירים ששילמנו בדם וגם במדדים אחרים, את הכדאיות של המשך הלחימה, ובעיקר גם לחשוב כיצד לתכנן את המשך המערכה – עלינו להיישיר מבט למציאות בזירות השונות, בנפרד וביחד, ולתפוס מה עברנו מאז 7 באוקטובר ועד היום.

חמאס החל את המלחמה הזאת כשיתרון ההפתעה לצידו, אחרי שהכריע תוך יממה את הגנות הצבא החזק ביותר במזרח התיכון וחיסל את ההרתעה הישראלית. במהלך שלושה השבועות שחלפו בין 7 באוקטובר לכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה היה סיפק בידיו להכין את הרצועה למתקפה, להציב את מערכי ההגנה שלו ולהחביא את מפקדיו.

אלא שחמאס לא יכול היה לעוצמתו הגדולה של צה"ל: אם לפני שמחת תורה התשפ"ד הכוח הלוחם שלו כלל בין 20 ל-30 אלף איש לוחמים מאומנים, ההערכות הן שישראל הרגה כמחצית ממנו, לפי אומדנים מחמירים. אומנם ארגון הטרור העזתי פתח בגיוס של מחבלים חדשים, אבל המצב בשטח, הצורך להתחבא והמחסור באימונים – כל אלה משמעותם שבהכרח מיומנותם של המגויסים החדשים לא תגיע לרמתם של אלה שאבדו.

יתרה מכך, חמאס איבד חלק גדול ממצבורי הנשק שהחזיק ערב המלחמה, ולפי הערכות מעודכנות הוא מחזיק בידיו כעת כמה עשרות רקטות לטווח רחוק (45 קילומטרים), וכמה מאות רקטות לטווחים קצרים יותר. כל זאת, אחרי שבמהלך המלחמה שיגר לעבר ישראל מעל 13 אלף פריטים תלולי-מסלול. נוסף על כך, חמאס איבד את מרבית ההנהגה הצבאית והמדינית הבכירה שלו ברצועה, לצד רבים ממפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות – כך שמערך הפיקוד והשליטה שלו אבד כמעט לחלוטין.

במקביל החלה מגמה של ירידת התמיכה העממית בחמאס: הפגנות נרחבות נגד ארגון הטרור, תופעה שלא הייתה כמותה זה שנים, תפסה את תשומת הלב העולמית והמקומית. גם ברשת נשמעות תלונות נגד הארגון ופעולותיו, כולל בפנים גלויות – מה שבעבר גרר באופן מיידי תגמול מידי מחבלי חמאס.

בה בעת, חמאס הוכיח כבר כי הוא אויב שאסור לזלזל בו, וכי הוא מחזיק כמה הפתעות בשרוול. גם צורת הפעולה שהארגון נאלץ לעבור אליה בעקבות האבדות הרבות שספג, לוחמת גרילה, מחייבת את צה"ל לשמור על עיניים פקוחות ללא הרף. הימצאות החטופים בשטח, והסכנה שחלקם ייפצעו בקרבות או שחמאס יפגע בהם עקב התקרבות חיילים, כופה על ישראל להתקדם בזהירות ברצועה, עקב בצד אגודל, ולבחון כל העת את המודיעין, את השטח ואת התפתחות הלחימה.

עם זאת, קשה לדמות את חמאס לאותו ארגון טרור שהיה ערב המלחמה, וגם הסיכון שנשקף ממנו אינו זהה. ככל שישראל תמשיך להילחם בו, הוא צפוי להוות סיכון קטן עוד יותר, לאבד עוד ועוד נכסים, כולל מנהרות ורקטות – והסכנה ממנו תפתח. הראיה: גם האופן שבו דיכא את המחאות נגדו, שכלל כמובן אלימות נרחבת, לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך בשבועות האחרונים לצאת נגדו בפומבי.

בהתאם, רה"מ בנימין נתניהו הגדיר את מטרותיה של ישראל בשלב הבא של המערכה בעזה: ניצחון על חמאס והכרעתו, כך שלא יוכל לשלוט עוד בעזה, להוות איום על תושבי העוטף – שיוכלו לחזור לבתיהם באופן מלא ובביטחון גמור – ולהתארגן מחדש ככוח לוחם. ניצחון כזה ייעשה באמצעות חיסול ראשי חמאס הנותרים ומפקדי הכוחות הבכירים, לצד המשך הלחץ על האוכלוסייה האזרחית וניסיון לבדל אותה כמה שיותר מחמאס. הרחבת המבצע בעזה, שאושרה השבוע על ידי הקבינט, אמורה לנסות לבודד את האוכלוסייה מחמאס, ואם יש צורך גם להעביר את השליטה בחלוקת הסיוע ההומניטרי אליה לידי ישראל. זה ניסיון למהלך שמתכתב בדיוק עם הרעיון הזה.

בסופו של דבר ישראל שואפת להביא את הרצועה בעזה למצב שבו ניתן יהיה ליישם הלכה למעשה את החזון שהציע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: הגירה של תושבי הרצועה מעזה, ולבסוף שיקומה מחדש ללא חשש מנחת זרועו של חמאס שם.

כמעט מרגע פרוץ המלחמה בעזה נעשו ניסיונות מצד גורמים שונים, ובהם חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואיראן, לעורר את תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים להצטרף למערכה באמצעות מעשי טרור נגד חיילי צה"ל, מתקפות נגד המתיישבים היהודים ואפילו פיגועים בערים בלב הארץ. ההיגיון היה לאלץ את צה"ל ומערכת הביטחון להקצות קשב, משאבים וכוח אדם לזירה זו, כדי שלא יוכלו להפנות את מלוא תשומת ליבם למלחמה ברצועה.

נתוני שב"כ יכולים לשפוך אור על השאלה אם יש ביטוי למגמה הזאת בשטח: בשנת 2024 נהרגו 46 ישראלים בפיגועי טרור ביהודה ושומרון ומעבר לקו הירוק (לא כולל המלחמה בעזה) ו-337 נפצעו. בשנתיים שלפני כן, 2023 ו-2022, נרצחו 43 ו-33 ישראלים בהתאמה, ונפצעו 224 ו-281. הנה הנתונים גם ביחס לפיגועים משמעותיים שביצעו מחבלים וכאלה שסוכלו: ב-2024 בוצעו 231 פיגועים "משמעותיים" ביהודה, שומרון ובירושלים, ו-1,040 סוכלו; ב-2023 בוצעו 414 פיגועים, ו-1,032 סוכלו; ב-2022, לעומת זאת, הנתונים נמוכים בהרבה – 204 פיגועים ו-472 סיכולים. בשלושת החודשים הראשונים של 2025, אגב, בוצעו 25 פיגועים וסוכלו 420 ניסיונות לפיגועים משמעותיים. עשרה ישראלים נהרגו ו-71 נפצעו.

מה מלמדים הנתונים הללו? ראשית כול, על קטלניותם הרבה יותר של הפיגועים בשנה החולפת ביהודה ושומרון. בהשוואה למצב ב-2022, כמות הפיגועים גדולה בהרבה. ברבע השנה הראשון של 2025 כמות ניסיונות הפיגועים גדולה מאוד. הנתונים הללו מעידים על הרצון הגדול של גורמים שונים להבעיר את השטח, להצית אינתיפאדה חדשה ולהפוך את יהודה ושומרון לזירה נוספת שעימה תצטרך ישראל להתמודד במלוא הכוח.

כתוצאה מכך נאלץ צה"ל לצאת לכמה מבצעים במחנות הפליטים באזור, ושם הוא מבצע תהליך "עזתיזציה" – או במילים אחרות, הרס בקנה מידה נרחב וחיסול הרבה מאוד מחבלים. מבצע "חומת ברזל", שיצא לדרך בינואר השנה, נמשך ללא הפסקה מאז, והתמקד עד כה בג'נין, טול כרם והמחנות סביבם – ובאחרונה גם זלג לשכם. בסוף השנה שעברה ניסתה הרשות הפלסטינית את כוחה לפעול גם היא בג'נין, אולם עצם המבצע, שכלל מעצרים של כמה עשרות פעילי טרור, הדגיש עד כמה היא לא רלוונטית: צה"ל נאלץ תוך זמן קצר להיכנס לשם ולבצע את העבודה בעצמו.

הטרור ביהודה ושומרון זוכה לרוב גבית משמעותית מאוד של טהרן – החל בהברחות של כלי נשק שנועדו להפר את האיזון בשטח ולהגביר את יכולותיהם של ארגוני הטרור, עבור בהכנסת אלפי כלי נשק קלים וכלה באמצעי חבלה תקניים. האיראנים לא מפסיקים לנסות לחמש את המחבלים באזור, מתוך רצון להסיח את דעתה של ישראל. עיקר ההברחות נעשה דרך הגבול הפרוץ מירדן, על אף כל הניסיונות הישראליים לתגבר את הכוחות בגבול.

ביהודה ושומרון, אם כן, משקיע צה"ל מאז תחילת המלחמה לא מעט מאמץ כדי לייצב את השטח. הוא מתמודד גם עם המחבלים ששוחררו בעסקאות האחרונות, ולפי שעה ההישג הגדול הוא שהמצב לא יוצא משליטה: יהודה ושומרון לא הפכה לזירה מרכזית במלחמה, וכנראה המצב שם לא שונה ממה שהיה לפני המערכה בעזה.

יתרה מכך, הפעילות של צה"ל במחנות הפליטים מנסה לייצר מציאות חדשה, להבהיר גם בצד הזה של הקו הירוק את המחיר של התמיכה בטרור והמאבק בישראל. באופן פרטני, ההרס הנרחב של המחנות והמבנים שבהם הוא גם טיפול בסמל פלסטיני מובהק של המלחמה באתוס הישראלי, האופן שבו הנציחו את הפליטוּת ואת חוסר נכונותם להתפשר על תביעות כגון זכות השיבה.

בתחילת המלחמה, כך הראו סקרים שנעשו בקרב הפלסטינים, הייתה התמיכה ביהודה ושומרון בפעולות חמאס, בראשיו ובדרך הטרור גבוהה מאוד, אפילו ביחס לדעתם של העזתים. מכיוון שמאז ספטמבר כמעט לא נעשו סקרים כאלה, קשה לדעת מה הלך הרוח של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון כיום, אך ניתן להניח כי ההתפתחויות בשטח והלחץ על האזרחים – כולל הניצחונות של ישראל בלבנון, בסוריה, ההישגים בעזה ואפילו הפעילות בשטחי הרש"פ – עושים את פעולתם על האוכלוסייה שם.

אם תמשיך ישראל בקו הפעולה הזה, אולי תצליח להבהיר כי לטרור ולמאבק נגדה, לשלילת הלגיטימיות של קיומה – לכל אלה יש מחיר, וכי עדיף לחפש פתרון ופשרות, ולא להמשיך במלחמה חסרת התוחלת נגדה.

סיכום של המצב בחזית הלבנונית, אי שם בתחילת ספטמבר 2024, היה מגלה כי צה"ל וחיזבאללה עדיין מנהלים קרבות על "המשוואות" ושמירתן: צה"ל תקף בלבנון, השמיד יכולות וחיסל בכירים בארגון הטרור, ובתגובה הורה חסן נסראללה על ירי נרחב יותר לעורף הישראלי.

החלטתה של ישראל להוריד את הכפפות בסוף אותו חודש, תחילה במבצעי הזימוניות ומכשירי הקשר, ובהמשך בחיסול מרבית הנהגתו הבכירה של חיזבאללה, כולל נסראללה עצמו – שינתה את המשוואה הכי יסודית מול לבנון מקצה לקצה. צה"ל גם יצא בהמשך למבצע קרקעי שכלל את ניקוי אזור הגבול בדרום לבנון, והיכה את לוחמי הארגון השיעי שוק על ירך. נראה היה מרבית הזמן שמחבלי חיזבאללה נקלעו להלם, ולקח זמן גם להנהגה החדשה להתאושש ולארגן את השורות.

הסכם הפסקת האש בנובמבר, שמאז החזיק מעמד ולא קרס, לא סימן טובות לחיזבאללה: די מהר התברר כי המהלומה הכבדה של צה"ל שחקה עד דק את ההרתעה והילת הכוח של הארגון השיעי בתוך לבנון עצמה, וכי השפעתו פחתה באופן ניכר. יכולתו הצבאית פחתה, והוא מתקשה להשתקם. כניסתו של ממשל טראמפ הוסיפה ללחץ של הממשלה בביירות על הארגון, וסימנה כי ייתכן שכעת נפתח עידן חדש בלבנון.

כך מצא את עצמו מי שנחשב לארגון הטרור הגדול והעוצמתי באזור במצב כלכלי קשה, אחרי שאיבד יותר ממרבית מלאי הטילים שלו, כלי נשק, נכסים אסטרטגיים וגם שליטה במקומות כגון שדה התעופה בביירות. יתרה מכך, חיזבאללה ראה כיצד ממנים נשיא וראש ממשלה חדשים בלבנון, במובנים רבים מעל לראש שלו ובלי להתחשב בדעתו. אף שהוא עדיין מחזיק בשורת תיקים בממשלה, כוחו נחלש.

עדות לכך הוא השיח שהחל במדינה באופן נרחב על האפשרות לפרק את חיזבאללה מנשקו, לצד ארגוני טרור אחרים במדינה. המדינה מצהירה בגלוי כי היא מעוניינת במונופול על הפעלת הכוח, מה שמתיישר עם הקו שארה"ב וישראל מובילות, בניגוד לעמדת חיזבאללה, כמובן.

גם נפילת משטר אסד בסוריה והאיומים של צה"ל להפציץ את שדה התעופה של ביירות אם יימשכו הברחות הנשק לחיזבאללה העמידו את הארגון בפני שוקת שבורה: אבד לו הנתיב הקרקעי של הברחות נשק מאיראן, שיתוף הפעולה שלו בסחר בסמים עם משטר אסד נגוז, והוא גם לא הצליח להשתקם כלכלית או צבאית באמצעות הברחות מהאוויר.

בנוסף, נראה כי התמיכה הרחבה שקיבל הארגון לפני המלחמה – בעיקר מהאוכלוסייה השיעית – נגוזה בקרב חלקים רבים של הלבנונים, במה שבא לידי ביטוי אפילו בעימותים אלימים. הממשלה החדשה מעוניינת למשוך השקעות בינלאומיות למדינה כדי לשקם את כלכלתה ואת הנזק שנגרם לה במלחמה, והיא מבינה, כמו גם האוכלוסייה המקומית, שאחד התנאים העיקריים של המשקיעים הזרים לכך הוא פירוק הנשק של חיזבאללה והסכנה שישתלט מחדש על המדינה.

במבט כולל, חיזבאללה כיום אינו דומה כלל לארגון שהיה ערב המלחמה. מנהיגו הכריזמטי חוסל והוחלף במזכ"ל שאינו קרוב בעוצמתו לנסראללה, התמיכה הממשלתית והאזרחית בו ירדה, הוא איבד נכסים רבים, מתקשה להשתקם ולשלם כסף לפעיליו – ועומד בפני איומים לפרק אותו מנשקו. צה"ל הצליח לשנות תוך חודשיים את המציאות הלבנונית, ואם המצב הזה יחזיק מעמד יש בכך סימן טוב מאוד לישראל.

בה בעת, דווקא ארגון טרור פצוע יכול להיות מסוכן מתמיד. אומנם חיזבאללה איבד נכסים, אך הוא תמיד יכול להפתיע. אם ירגיש כי הברירה שעומדת בפניו היא לחדול או ליזום מלחמה נוספת עם ישראל, הוא עשוי בכל זאת להסתכן באובדן יתרת הלגיטימציה הפנימית שלו בלבנון ולצאת למערכה. מצידו, צה"ל צריך להמשיך להוכיח – כפי שעשה מאז הפסקת האש – שלא יסבול כל ניסיון של חיזבאללה להשתקם, וכי ימנע ממחבלים לבנות את מוצביהם על הגבול. כך יוכל גם לשקם את הביטחון והאמון של תושבי הצפון בו, כדי שיחזרו לבתיהם ולשגרת חייהם.

עד תחילת מלחמת חרבות ברזל הייתה סוריה הזירה העיקרית של ההתגוששות בין צה"ל לאיראן, כאשר מערכת הביטחון נקטה פעולות מב"מ ("המערכה שבין המלחמות") כדי למנוע התבוססות של גורמים וכוחות פרו-איראניים במדינה השכנה. אלא שלפחות עד נפילת משטרו של בשאר אלאסד בתחילת דצמבר 2024, הייתה זו אחת החזיתות השקטות יותר במלחמה.

אחד השינויים החיוביים שהפגין צה"ל, כלקח שנלמד מ-7 באוקטובר, אירע מיד אחרי נפילת המשטר הישן בדמשק: ישראל יצאה למבצע יזום, התקפי ונועז להשמדת כל היכולות של צבא סוריה, כולל תשתיות של רקטות, כלי שיט וטיס, משוריינים ועוד – כל מה שיכול להוות בעתיד איום על ישראל לו ייפול בידיו של משטר ג'יהאדיסטי לוחמני. המהלומה הזאת הפגינה את התמורה המחשבתית שביצעה מערכת הביטחון, ובאחת הצליחה לעקר כמעט לחלוטין את הסכנה שנשקפה לישראל מצידה המזרחי של גדר הגבול בגולן.

עלייתו של אחמד א-שרע, שלפחות עד כה הפגין גישה עוינת לאיראנים, שיחקה תפקיד חשוב גם היא מבחינת ישראל: סוריה נפלה כאחת מאבני הבניין של הציר השיעי שבנתה טהרן, ואנשי המיליציות השיעיות עזבו את המדינה או נתפסו בידי המשטר החדש. חשוב מזה, סוריה כבר לא יכולה לשמש את איראן כנתיב יבשתי להברחת אמצעי לחימה, אנשים וכספים לחיזבאללה, שזקוק לכך עד מאוד אחרי המכה שספג במלחמה.

בימים האחרונים החלה מעורבות מחודשת של ישראל בזירה הסורית עקב המתיחות והאירועים האלימים בין המשטר לבין הדרוזים ששוכנים במדינה. באופן תקדימי, צה"ל החליט לתקוף בסוריה כדי להעביר מסר למשטר החדש שהוא יגן על הדרוזים, שיש להם קשרי משפחה עם בני העדה בארץ. נותר עוד לראות לאן תיקח את צה"ל המגמה החדשה הזאת, ואם תסחוף אותו למעורבות בקרבות במדינה השכנה – לא בהכרח מהלך שמבשר טובות לנו. ניתן לקוות שהמסרים שמעבירה ישראל, לצד איומים, יעשו את המלאכה.

גם סוריה, אם כן, לא הייתה במהלך המלחמה המוקד העיקרי של הקרבות. עם זאת, צה"ל הצליח במהלך סוחף של ימים אחדים לנצל את ההתרחשויות שם לטובתו ולשנות את פני הזירה באופן מוחלט, כך שלא תוכל להוות – לפחות בזמן הקרוב – איום על ישראל ואזרחיה. אם לא תיאלץ מערכת הביטחון להתבוסס בבוץ הסורי כדי להגן על הדרוזים שם, הרי שנעשתה כאן מלאכה חשובה וטובה עד מאוד.

הזירה העיראקית לא הייתה הפעילה ביותר מאז פתיחת המלחמה, אך היא כן הייתה קטלנית: שני לוחמי מילואים נהרגו מפגיעת כטב"מ ששוגר מעיראק באוקטובר. עם זאת, קשה להגזים בחשיבות של הזירה הזאת למאמץ הכולל של המלחמה, או להציג אותה כאיום אסטרטגי של ממש.

יתרה מכך, ימים ספורים לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה בנובמבר הודיעו המיליציות העיראקיות שגם הן מפסיקות את שיגורי הכטב"מים לישראל. הרקע לכך היה האיומים של ישראל נגד הממשלה בבגדד כי תגיב במתקפה משלה בעיראק אם לא יחדלו המיליציות ממעשיהן, וכן ההבנה שכוחה הגדול של ישראל הצליח להכריע גם את חיזבאללה בלבנון, שנחשב עוצמתי בהרבה מהן. לכך נלווה גם לחץ אמריקני כבד, שביקש להרחיק את עיראק ממעגל הסכסוך מול ישראל, בשביל למנוע הסלמה.

בעת הנוכחית מופעל לחץ כבד של ארה"ב על הממשלה בבגדד לעודד את המיליציות להתפרק לחלוטין מנשקן, מה שהוביל אותן לשקול ברצינות – לפחות לפי הדיווחים – את האפשרות הזאת. לפי ניתוחים של פרשנים, התמורה הזאת, שכוללת את אובדן הקשר ל"התנגדות" נגד ישראל, מובילה אותן לחפש דרכים נוספות להצדיק את קיומן – שכוללות איומים על המשטר הסורי החדש.

במבט מסכם, עיראק מעולם לא הייתה המוקד העיקרי של המערכה, אך היא דווקא עברה ממצב של לחימה פעילה נגד ישראל להפסקת כל מעשי הטרור נגדה. זו גם הזירה היחידה שישראל לא נאלצה, לפחות בגלוי, לתקוף את אויביה ולנטרל את כוחותיהם – מה שמדגיש עוד יותר את ההצלחה של ההרתעה המשתקמת של ישראל.

הטיל החות'י שחדר את מערכות ההגנה הישראליות השבוע ופגע בסמוך לנתב"ג היה דווקא החריג ולא הכלל, שכן עד כה הפגינה מערכת הביטחון דיוק מדהים ביירוט הטילים שמשגר ארגון המורדים התימני – קרוב ל-95 אחוזים. למעשה, מלבד הפגיעה הזאת זכורה רק התפרקות הטיל שנורה בדצמבר ושראש הנפץ שלו נותר שלם ופגע בבית ספר ברמת-אפעל, למרבה המזל ללא נפגעים. כל יתר הטילים יורטו.

בתחילת המלחמה עשו החות'ים שימוש רב יותר בכטב"מים ששיגרו לעברנו, ואפילו פגעו כמה פעמים. יבגני פרדר בן ה-50, שנפגע מכטב"ם כזה בתל-אביב ביולי שעבר, הפך לחלל היחיד הישראלי עד כה במערכה מול המורדים השיעים מתימן. חוץ מזה הצליחו החות'ים רק לגרום בהתקפותיהם לנזק קל לרכוש, ולא יותר מכך.

משמעות הדבר היא שהמערכה בחזית הזאת אינה איום אסטרטגי על ישראל, ואין בכוחה לשנות את המאזן האזורי. היא מפעילה טרור, בעיקר פסיכולוגי, על אזרחי המדינה שמתגוננים בממ"דים ובמקלטים לשמע כל אזעקה, אך לרוב היא אינה גורמת נזק רב. אם יצליחו החות'ים להמשיך לעקוף את ההגנה הישראלית, וכך למשל לגרום לביטולי טיסות נרחבים בנתב"ג – זה כבר יהיה סיפור אחר. כרגע זה לא המצב. גם הביטולים של תחילת השבוע ככל הנראה יהיו זמניים בלבד, לפחות עד יעבור זעם.

לכאורה, דווקא המצור שהטילו החות'ים על פתח הים האדום, כאשר ניסו לפגוע בספינות שעברו שם, עשה יותר נזק אסטרטגי – גם אם לא למדינת ישראל. אומנם ההכנסות בנמל אילת פחתו, התנועה בים האדום הצטמצמה ובוודאי שהתרסקו הרווחים של מצרים מתעלת סואץ, אך לפי מחקרים עדכניים ההשפעה של המצור הזה על ישראל הייתה מוגבלת למדי, כולל מבחינת עליות מחירים אפשריות ומבחינת הסחורות שאולי לא היו מגיעות לשוק הישראלי.

עם זאת, דווקא המצור הזה היה הזרז שדחף את הנשיא החדש בארה"ב, דונלד טראמפ, לפתוח במערכה נרחבת על החות'ים – ולהפציץ מטרות נבחרות שלהם מדי לילה כבר יותר מחודש. לפי דיווחים, זהו רק הפתיח למבצע קרקעי של הממשלה התימנית נגד החות'ים, שבסופו של דבר אמור להחזיר לידיה את השליטה בצנעא הבירה ובאזורים כגון חודיידה. ההכרזה של טראמפ כי החות'ים נכנעו והסכימו להפסיק לירות על ספינות, וכתוצאה מכך יפסיק את התקיפות עליהם בעייתית מבחינת ישראל. עם זאת, הסרת המצור על הים האדום – אם וכאשר זה אכן יקרה – חשובה לנו ולו בממד הסמלי.

מבחינת צה"ל, התקיפות בתימן בתגובה לשיגורים עלינו היו gs fv נקודתיות, כולל פגיעה בנמל התעופה, וכן תחנות כוח ונמלים. גם בתגובה לפגיעת הכטב"ם בתל-אביב תקפה ישראל בנמל חודיידה. בינתיים התפתחה הבנה בין ישראל לממשל טראמפ שלפיה צה"ל ישאיר את העבודה נגד החות'ים לצבא האמריקני, אחרי שבתקופת הממשל הקודם לא נעשה שם כמעט דבר.

אירועי הימים האחרונים, שכללו שיגור של כמה וכמה טילים לעברנו ואף פגיעה בנתב"ג, חייבו את ישראל לשבור את המשוואה הזאת. אחד הלקחים שלנו מאירועי 7 באוקטובר הוא שאיננו יכולים לתת לאחרים להגן עלינו, וחובה על צה"ל לעשות את העבודה בעצמו. אנחנו לא יכולים לשבת כברווז במטווח בזמן שאחרים תוקפים, להניח להרתעה שלנו להישחק ולפעול רק במקומות אחרים. עלינו לצאת למכות כואבות נגד החות'ים, גם אם בודדות, כדי להבהיר את העניין הזה.

אומנם בישראל ובארה"ב מעריכים כי כמות הטילים שמחזיקים החות'ים קטנה, והם לא יוכלו להמשיך בקצב הזה לאורך זמן – אך אין בכך הבדל מבחינת ישראל. איום גדול כקטן הוא איום שעלינו לטפל בו, לפני שיהיה מאוחר מדי. בה בעת, צריך גם לקחת בחשבון שלפחות בינתיים המערכה מול המורדים מתימן אינה אסטרטגית, וכי הנזק שהסבו האמריקנים לחות'ים גדול מאוד. הם איבדו מפקדים בכירים ומפקדות, וסביר להניח שיתקשו לקבל טילים נוספים מטהרן – שכן היא עצמה מתקשה להצטייד, ונאלצת להסתמך על גורמים כגון סין לצורך רכישת חומרי גלם לדלק טילים.

התקיפות של צה"ל ביומיים האחרונים היו בהחלט תגובה הולמת לירי על נתב"ג, אבל ייתכן שאסור להרפות מהגז. בראייה כוללת של הזירה התימנית, צריכה מערכת הביטחון לשמור על איזון נכון: אסור לה להסית את המשאבים של מערכת הביטחון מזירות חשובות יותר, כגון עזה ובעיקר איראן, אך גם אסור להפגין איפוק גדול מדי, שיתפרש כחולשה. עליה גם לנצל את החולשה הנוכחית של החות'ים, להגביר את הלחץ עליהם – ובשאיפה להביא אותם למצב דומה לזה של המיליציות השיעיות בעיראק, שהודיעו כי יפסיקו לירות על ישראל.

מצבנו מול החות'ים טוב מבתחילת המלחמה, בעיקר בגלל שהאמריקנים "טיפלו" בהם נקודתית. אך גם לנו אסור להירדם על המשמר, ואירועי הימים האחרונים הוכיחו את נחיצות המעורבות שלנו בתימן. לכן, הבהרות מסר של צה"ל ביעדים נבחרים וחשובים והפעלת לחץ על החות'ים להפסיק בתקיפות עלינו – כן; הישאבות למערכה ארוכת טווח – לא.

איראן שינתה את עורה במלחמה הנוכחית, ובפעם הראשונה תקפה ישירות את ישראל – במקום לפעול נגדה בחשאי, מאחורי הקלעים או בתמיכה בארגוני טרור. שני לילות הטילים נגדנו, לצד התגובה של צה"ל, שינו את המשוואה והפכו את הלחימה נגד המשטר בטהרן לעימות גלוי.

אלא שהרפובליקה האסלאמית מסיימת את 18 החודשים האחרונים במאזן שלילי: ברוב הזירות סביב ישראל היא נחלה הפסדים, הגנותיה נפרצו והיא הוכתה בידי חיל האוויר במתקפות ישירות, והיא גם הובכה מחיסולו של אסמאעיל הניה בלב הבירה שלה. במקביל כלכלתה קורסת, הלחץ הציבורי על המשטר גובר, מגמות של חילוניות והתרסה כלפי המשטר צוברות תאוצה, ותופעות של הפסקות חשמל, מחסור בתרופות ועוד הופכות נפוצות מאוד.

בלב ההתפתחויות עומדת ההאצה המשמעותית שביצעה טהרן בתוכנית הגרעין שלה, לצד ההתרסה כלפי המוסדות הבינלאומיים, ובראשם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. העובדה שאיראן כה קרובה לפצצה עוררה את הנשיא החדש דונלד טראמפ לדחוק אותה למשא ומתן כמעט בלתי אפשרי על פירוק מתקני הגרעין שלה. בינתיים ישראל ממתינה לפני תקיפה, בהתאם לבקשתו של הנשיא האמריקני, אך היא עוקבת מקרוב אחרי הדיונים בין הצדדים – ובכל מקרה עשויה לפעול כדי להגן על האינטרסים שלה ולמנוע אפשרות שאיראן תתחמש בגרעין מאחורי הגב של האמריקנים.

האיראנים מעוניינים מאוד להקל את הלחץ הכלכלי שלהם, שנובע גם מהעיצומים הרבים שמטיל עליהם טראמפ – כולל במהלך המשא ומתן – ולנסות להפחית את מצוקת התושבים. הם עשויים להסכים לפשרה בסוגיית הגרעין רק כדי למשוך זמן עד שכהונת טראמפ תסתיים. אך גם בוושינגטון מבינים זאת, ובישראל מקווים שלא יחתמו על הסכם שלא יביא את העניין לכדי סיום מוחלט.

אחת הבעיות של המשא ומתן בין הצדדים היא שלא נכללה בו לפי הדיווחים התייחסות לתוכנית הטילים והחלל של איראן, שתאפשר לה לבנות טילים שיוכלו להגיע גם עד ללב ארה"ב עצמה, וגם לא לתמיכה של טהרן בארגוני טרור ברחבי העולם. כך למשל, אף שהאמריקנים מפציצים את החות'ים וטראמפ הפנה אצבע מאשימה ואיומים כלפי איראן על התמיכה בהם, הוא אינו מנסה להגיע לפתרון של המצב בעזרת שיח.

ואכן, אפשר להניח שגם עידוד איראני דוחף את החות'ים להתמיד במתקפות נגד ישראל על רקע המשך המערכה בעזה – ומבחינת טהרן זו השלוחה האחרונה כמעט שהיא יכולה להפעיל ביעילות כלשהי נגד ישראל, כך שזו השקעה רווחית.

אך בראייה כוללת, יכולת ההיזק של המשטר לישראל פחתה מאז תחילת המלחמה. יכולת ייצור הטילים שלה נפגעה, וגם ארגוני השלוחה ירדו מכוחם. שתי מתקפות טילים גדולות לא גרמו נזק משמעותי, ובינתיים היא לא יישמה את האיומים שלה לבצע מתקפה נוספת. היא נדחקת לפינה, והקלף האחרון שנותר לה בשרוול אולי הוא המשך פיתוח הגרעין – שמהווה במובנים רבים תעודת ביטוח לעצם קיומו של המשטר, בנוסף לסכנה האסטרטגית שהוא מהווה לישראל. איראן אומנם גם מנהלת מערכה שקטה של ריגול, ערעור הסדר הציבורי וגיוס סוכנים בישראל, אבל בינתיים היא לא הצליחה לתרגם את גיוס הסוכנים – שלא מעט מהם נחשפו בחודשים האחרונים ונעצרו – לביצוע פעולות חבלה בארץ. בניגוד לכך, הפעולות שמיוחסות למערכת הביטחון באיראן נרחבות הרבה יותר.

המשך המערכה מול הרפובליקה האסלאמית תלוי הרבה מאוד גם בארה"ב, בדיונים שלה מול ישראל ובתוצאות המגעים על תוכנית הגרעין. אומנם הפערים גדולים, אבל גם לאמריקנים יש תמריצים להגיע לעסקה שלא תבייש אותם ותוריד את הסוגיה מסדר היום שלהם. ישראל מצידה צריכה להמשיך לעמוד על המשמר, ובדומה למסרים שנשמעים לאחר פגיעת הטיל החות'י בסמוך לנתב"ג – להבהיר כי היא אינה יכולה להיות תלויה באמריקנים לשמירה על שלומה וביטחונה. היא כבר הוכיחה שביכולתה לתקוף באיראן ולהגיע למטרות מובחרות, וחלון הזמן הנוכחי עדיין אידיאלי להמשך המתקפות.

לאן ממשיכים מכאן?

שבע הזירות שנפתחו נגד ישראל בפתח מערכת חרבות ברזל עברו תמורה משמעותי. המגמה חיובית בשש מהן, ובולטת במיוחד היעלמותו המוחלטת של האיום בשתי זירות, לצד פגיעה ניכרת בסכנה משתיים נוספות. אך לעולם חוסן, ויש עוד מלאכה רבה. האיום החות'י עודנו שולי לפי שעה, וכך גם האיום האיראני הישיר. יש למנוע מהם להתפתח ולהוות סיכון לאזרחי המדינה, ולהוסיף לטפל בטרור הפעיל ביותר בעת הנוכחית, שבאופן אירוני שוב מקורו בעיקר ביהודה ושומרון.

מלבד שבע הזירות הללו, ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים בשלל חזיתות נוספות. כך למשל, רק באחרונה נחשפה בירדן חוליה שביקשה לבצע פיגועים נרחבים נגד ישראל ולשגר נגדה רקטות, וכתוצאה מכך הכריזה הממלכה על הוצאה מחוץ לחוק של האחים המוסלמים. איראן מבקשת מאוד לטפח את המדינה הירדנית כאפיק חלופי להברחת אמצעי לחימה ועידוד טרור במקום החזיתות שאבדו לה בסוריה, בלבנון ובעזה.

לצה"ל אסור גם לשכוח את האיום המצרי, שצבאה הולך ובונה את תשתיותיו בחצי האי סיני בהכנה למלחמה אפשרית מול ישראל. אף שכרגע לא מדובר בסכנה ממשית, אם בכלל, אסור לנו לעצום עיניים לנוכח התופעה הזאת.

נוסף על כך מתנהלת מלחמה חריפה וקשה מאוד מול ישראל בזירה הבינלאומית, שכוללת הליכים נגדה במוסדות בינלאומיים כגון שני בתי הדין בהאג, עצרת האו"ם ומועצת הביטחון, מועצת זכויות האדם ועוד. צה"ל מצוי בפועל תחת אמברגו נשק מצד מדינות רבות, כולל כאלה כמו קנדה, שבעבר נחשבו ידידות גדולות של ישראל. בממד הכלכלי נאלצת הממשלה לכלכל את צעדיה ולראות כיצד היא ממשיכה לנהל את המלחמה מבלי לפגוע במשק שלנו באורח אנוש, לממן את עלויותיה הכבדות ולדאוג לרווחת האזרח הקטן. בה בעת, עליה לדאוג לחמש את צה"ל ולדאוג שיהיה לו כל הדרוש לו לביצוע משימותיו – כולל לחימה בשטח בנוי ומתחת לקרקע בעזה, הפצצות באיראן ובתימן, מלחמה בטרור ביהודה ושומרון וקרבות אפשריים בסוריה.

לבסוף, הזירה שבה המצב אולי הוא החמור מכולם היא זו הפנימית. למגינת לב חזרנו למראות של איבה וטינה בקרב האוכלוסייה הישראלית שנראו כאן ערב 7 באוקטובר. החוסן הלאומי נשחק כתוצאה מכך, ועל הפרק נמצאות שאלות כבדות משקל. לא קל לאזן בין סוגיות כגון הצורך להחזיר את החטופים והשמדת חמאס, בין צורכי צה"ל לגיוס עוד ועוד חיילים ובין האילוצים הפוליטיים של הכללת מפלגות בקואליציה – וכל החלטה של הממשלה בעניין תגרור השלכות גם על אחדות העם הנסדקת. בעת הזאת דרושה הנהגה אמיצה, שמכבדת את כל אזרחי ישראל על אף חילוקי הדעות, שתדע לקבל את ההחלטות הנכונות למרות הלחצים ובה בעת להמשיך לדבר, להקשיב, להכיל ולהכליל גם את אלה שאינם מסכימים עימה.

ואחרי כל זה, במבט לאחור על כל מה שנעשה כאן מאז תחילת המלחמה, יש לנו סיבות רבות להיות מרוצים. לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל אחרי הבור של 7 באוקטובר הצלחנו לטפס החוצה, לשנות את המצב מיסודו ולבסס משוואה אזורית חדשה. המלאכה כאמור עוד רבה, אך אם זה מה שהצלחנו לעשות ב-18 החודשים האחרונים – ייתכן שאפשר לעשות עוד הרבה בעתיד הקרוב. לשם כך דרושה הנהגה אמיצה ונועזת, חכמה ומתוחכמת. נתפלל שכך יהיה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 6 במאי, 2025

אמירות קטאר, שבמשך רוב המאה העשרים הייתה מדינת חסות בריטית, וקיבלה עצמאות מלאה ב־1971 – היא מונרכיה חוקתית. אך בשונה ממונרכיות שבהן למלך או לנסיך יש תפקיד ייצוגי בלבד, או כוח ביצועי מוגבל ביותר, בקטאר חלק נכבד מסמכויות השלטון מרוכז בידי האמיר, המשמש ראש המדינה והמנהיג העליון, וזאת למרות קיומם של חוקה ומוסדות מייעצים.

האמיר הנוכחי הוא תמים בן חמד אל־ת'אני, שהחליף את אביו, חמד בן ח'ליפה אל־ת'אני, בשנת 2013. על פי חוקת המדינה, השלטון עובר בירושה בין הנציגים הגברים של משפחת אל־ת'אני, ועל האמיר להיות כפוף להלכה האסלאמית ולחוקי השריעה ולהביא בחשבון את דעותיהם של נכבדי הממסד הדתי – אם כי דעתם של האחרונים אינה מחייבת.

משפחת אל־ת'אני, המשפחה הדומיננטית בקטאר, ידעה בעבר מחלוקות ואף הפיכות שלטוניות, אך כיום היא שולטת ביד רמה ומרבית חבריה ממלאים תפקידים בכירים בממשל. האמיר מרכז בידיו סמכויות ביצועיות וחוקתיות נרחבות, כולל מינוי ראש הממשלה, שבתורו ממליץ על הרכב השרים. הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים, מוסמך לאשר ולפרסם חוקים, לכנס את מועצת השרים, למנות פקידים אזרחיים וצבאיים וכן לסיים את כהונתם בהתאם לחוק.

החוקה הקטארית מאפשרת את קיומו של גוף מחוקק, הידוע גם בתור "האספה המייעצת" או "מועצת השורא", המופקד על אישור המדיניות הכללית של הממשלה והתקציב, וכן מפעיל פיקוח על הרשות המבצעת. למועצה סמכויות מוגבלות יחסית בתחום החקיקה והפיקוח, כמו היכולת לדחות חקיקה לפרק זמן מסוים ולהביע אי־אמון בשרים ברוב של שני שלישים. עם זאת, האמיר רשאי להורות על עיכוב חוק גם אם עבר במועצה, ופיטורי שרים נתונים ככלל לשיקול דעתו.

המועצה מורכבת מ־45 חברים, מהם 30 נבחרים ו־15 ממונים בידי האמיר. בפועל, בקטאר לא נהוגות בחירות כלליות. רק באוקטובר 2021, לראשונה בתולדות האמירות, נערכו בחירות ל־30 מתוך חברי מועצת השורא. המועמדים רצו באופן עצמאי, שכן החוק הקטארי אוסר על הקמת מפלגות.

בבחירות אלו התמודדו 233 מועמדים, מתוכם 26 נשים, ושיעור ההצבעה עמד על 63.5 אחוזים. על פי דיווחים של ארגוני זכויות אדם, אלפי אזרחים קטארים היו מנועים מלשלשל פתק בקלפי. עוד יש לזכור כי האוכלוסייה הקטארית מורכבת ברובה מתושבים זרים (קרוב ל־85%); הללו, למעט מקרים נדירים, אינם אזרחים ולפיכך אינם זכאים להצביע. מכל מקום, התנסות חריגה זו בדמוקרטיזציה, מצומצמת ככל שתהיה, לא האריכה ימים; בנובמבר 2024 הוכנס תיקון לחוקה שאסר מכאן ואילך לקיים בחירות חלקיות למועצת השורא.

הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים

נוכח תמיכתה בחמאס ועל רקע חשדות בדבר מעורבותה בסביבת ראש הממשלה, בימים אלה נשקלת בירושלים הגדרתה של קטאר כמדינת אויב. ואולם כמה עשורים לאחור הובילה קטאר, חרף לחץ רב משכנותיה, מגמה של הידוק יחסים עם מדינת ישראל. למעשה, האמירות הקטארית הייתה הראשונה מבין חברות המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (משפ"מ), שהכירה דה־פקטו בישראל.

היחסים בין ישראל לקטאר החלו להתחמם לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. פלישת סדאם חוסיין לכוויית הבהירה לקטאר כי לא תוכל לסמוך על המנגנון האזורי לשמירה על ביטחונה. בהובלת השייח' חמד, אביו של האמיר הנוכחי, החלה האמירות לגוון את יחסי החוץ, בשאיפה לצמצם את תלותה בסעודים ולהשיג ערבויות ביטחוניות מארה"ב. ההבנה כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים, לצד החימה שעוררה בדוחא תמיכתו של יאסר ערפאת בסדאם חוסיין, גרמו לקטאר לשקול מחדש את גישתה כלפי ישראל.

ועידת מדריד ב־1991 הייתה יריית הפתיחה לקראת התנעת תהליך נורמליזציה בלתי רשמי עם ישראל, וגררה שורה של מהלכים בכיוון. קטאר הייתה זו ששקלה להסיר את החרם הערבי תמורת הקפאת ההתנחלויות. ההכרזה על עקרונות אוסלו פתחה צוהר להתקרבות נוספת, כאשר הקטארים מיתנו את הטון החריף נגד ישראל ואף הואילו לארח נציגים ישראלים רשמיים במדינה. פריצת הדרך ביחסים התרחשה בשנת 1996, כשבדוחא נפתחה נציגות מסחר ישראלית. מגמת ההתקרבות בין המדינות קיבלה ביטוי גם בנוכחותם של השייח' חמד בחתימת הסכמי אוסלו ב', וכן של שר מטעם ממשלתו בהלוויית ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל כמחווה של כבוד.

בישראל ראו בקטאר שותפה אסטרטגית פוטנציאלית לקידום יוזמות אזוריות, וערוץ ייחודי ליצירת קשרים עם מדינות נוספות במפרץ. ביקורו של שמעון פרס בדוחא, שקדם לפתיחת הנציגות המסחרית, היה אירוע נדיר מסוגו שבו מנהיג ישראלי מבקר במדינה מפרצית ואף מצהיר על השקת פרויקטים משותפים, למרות הפערים בסוגיה הפלסטינית ובנושאים בעלי חשיבות אסלאמית כמו מעמדם של ירושלים והאתרים הקדושים.

האופטימיות הזהירה שאפיינה את הגישה הישראלית ביחס לקטאר הוחלפה בחשדנות וריחוק בשנות התשעים המאוחרות ובראשית שנות האלפיים, אם כי עדיין נשמרו ערוצים טכניים ואינטרסים משותפים במישור האזורי. נוכח עצירת תהליך השלום, השהו הקטארים את פתיחת נציגותם המסחרית בישראל, וצמצמו את הפעילות של מקבילתה בדוחא. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, הלחץ על דוחא, הן מבית והן ממדינות האזור, לנתק קשרים עם ישראל הגיע לשיא, והוביל להחלטתה לסגור את נציגות המסחר הישראלית בנובמבר 2000.

ואולם צעד זה לא מנע מהממשל הקטארי להמשיך לקיים פגישות חשאיות עם שרים בממשלות ישראל, למשל עם שר החוץ דאז שלמה בן־עמי בפריז, כחודשיים לאחר פרוץ המהומות. הקטארים רצו למצב את עצמם כמתווכים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובהמשך גם כמקדמי הדיאלוג בין ישראל ללבנון ואף בין פת"ח לחמאס. ישראל מצידה חתרה להמשיך לקדם את היחסים הכלכליים עם קטאר, במיוחד בתחום הגז, תוך ניסיון לגייס אותה לתהליך השלום וליצירת ערוצים מדיניים עם מדינות ערב המתונות.

הידרדרות משמעותית נראתה עם עליית חמאס לשלטון בעזה, בשנת 2007. קטאר ראתה בהתפתחות זו הזדמנות להעמיק את השפעתה בזירה הפלסטינית, ועמדתה האוהדת לחמאס הפכה גלויה יותר, במקביל להפגנת עוינות גוברת כלפי ישראל. אמיר קטאר הקודם היה המנהיג הראשון שהגיע לבקר בעזה לאחר נטילת השלטון מידי פת"ח, והבטיח להעניק לה תמיכה בסך 400 מיליון דולר. במהלך מבצע עופרת יצוקה קראה קטאר למדינות ערב לנתק את קשריהן עם ישראל, ויזמה כינוס חירום של הליגה הערבית; מדינות מרכזיות כמו מצרים וסעודיה נעדרו מהכינוס הזה בשל מתחים חריפים. לקראת הדיון קרא השייח' חמד להקים קרן סיוע לפלסטינים בעזה, והבטיח שמדינתו תעביר 250 מיליון דולר לשיקום הרצועה.

את הקו האנטי־ישראלי העצימה רשת התקשורת אל־ג'זירה, המשמשת שופר לאידיאולוגיה אסלאמית קיצונית. כבר באמצע שנות התשעים הביעו מגישי הרשת האשמות קשות כלפי ישראל, אך אלה הלכו והתעצמו בשנות האלפיים המאוחרות בהובלת השייח' יוסף אל־קרדאווי, מי שנחשב למנהיגה הרוחני של תנועת האחים המוסלמים העולמית. קרדאווי מצא מקלט בקטאר לאחר שגורש ממצרים ב־1961, והצהיר ב־2005 כי בכל שנותיו באמירות נהנה מחופש ביטוי מוחלט. ואכן, דרשותיו שהוקדשו לתמיכה בטרור ולהפצת מסרים נגד ישראל והמערב, השתלבו היטב בשיח שרווח בעיתונות הקטארית הממסדית שקרא למאבק מזוין בישראל, בקרב בכירים בממשל, ובתוכניות הלימוד במדינה שהטיפו לאסלאם קיצוני.

בולעים את הצפרדע

בישראל נראתה הפנמה מסוימת של חומרת הפעולות הללו, אך נדמה שהתסבוכת ההומניטרית בעזה עודדה את המשך המדיניות המכילה כלפי האמירות. מלבד הצהרות מזדמנות מצד שרים וחברי כנסת, הגישה הכללית אופיינה בהסטת המבט מהעוינות הקטארית, בבחינת בליעת הצפרדע, לטובת מינוף היחסים להשגת ייצוב כלכלי של רצועת עזה.

וכך, מה שהתחיל כמחוות קטאריות נקודתיות להעברת סיוע הומניטרי לעזה, התפתח לאורך השנים לפרקטיקה קבועה ומוסדרת שנעשתה בהסכמה ישראלית באמצעות מנגנון קבוע ומתואם. קטאר הפכה בהדרגה לפטרון מרכזי של הרצועה ושלחה סיוע כלכלי נרחב, בין השאר במסגרת "המנגנון לשיקום רצועת עזה" (GRM) שהוקם לאחר מבצע צוק איתן ב־2014 בשיתוף ישראל, הרשות הפלסטינית והאו"ם, ונועד לפקח על הכנסת חומרי בניין וציוד דו־שימושי לרצועה.

מ־2018 אפשרה ממשלת ישראל את העברות הכספים באופן ישיר, במזוודות הכסף הידועות לשמצה שעשו את דרכן ממעבר ארז דרך השליח מוחמד אל־עמאדי מטעם קטאר, ובתיאום של גורמים במערכת הביטחון. המענקים הללו נועדו לכסות על הכספים שהרשות הפלסטינית קיזזה. על פי יצחק גל, מומחה לכלכלת המזרח התיכון ולכלכלה הפלסטינית, באפיק זה הועבר סכום של כ־30 מיליון דולר בחודש, נוסף על עשרות מיליונים מדי שנה המושקעים בתרומות לאגודות צדקה של חמאס, ובתמיכה כספית ישירה לבכירי חמאס המתארחים בקטאר. באוגוסט 2021 דווח כי ראש הממשלה דאז נפתלי בנט פעל לשנות את מנגנון העברת התמיכה הקטארי מכסף מזומן לדלק, אך נטען כי גם צעד זה לא שינה באופן מהותי את היקף ההכנסות של חמאס.

חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטאר לנוכח תמיכתה הגלויה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף, בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא למועד רחוק ככל האפשר. אך בשעה שחלק מהכסף נוצל לטובת האוכלוסייה האזרחית, נראה כי חלק הארי – על פי הערכות מסוימות כ־80% – הועבר כתשלום משכורות לפקידים ולגורמים אחרים השייכים לחמאס.

הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום טרף את הקלפים. אירועי 7 באוקטובר המחישו באופן ברור כי קטאר אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים אלא למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את יכולותיו ולהשיב את בני הערובה, החיים והחללים, שנותרו במנהרותיו. ואולם, מתוך הבנה כי בכובעה כמתווכת עשויה קטאר לסייע לישראל בהשגת עסקה להשבת חטופים, כמדינה בעלת מנופי הלחץ הכבדים ביותר על הארגון, ישראל נאלצת לבלוע את הגלולה המרה ולא לשרוף לגמרי את הגשרים אל דוחא.

על ישראל להביא בחשבון שקטאר תמשיך לקדם מהלכים הפוגעים באינטרסים חיוניים שלה – בייחוד מאמציה להביא לסיום המלחמה ולהקמת מדינה פלסטינית בתנאים שיוכתבו, או לכל הפחות יאושרו, על ידי חמאס. כדי להבטיח את השגת מטרות המלחמה ולהסיר את האיום הנשקף לישראל מעזה לטווח הרחוק, יש לפעול לנטרול השפעתה המסוכנת של דוחא בכל הקשור לניהול המלחמה ולגיבוש פתרון ל"יום שאחרי".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 באפריל, 2025

"אני מכיר אותם היטב, והם עושים כל מה שביכולתם. מצב קשה מאוד, והם בהחלט רק מנסים לעזור", במילים אלה תיאר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בדרכו האופיינית את מאמצי התיווך שמנהלת קטאר בין ישראל לחמאס. כבר חודשים ארוכים מנסה האמירות הקטנה להעביר מסרים בין הצדדים בתקווה להגיע לפתרון למצב ברצועת עזה, שיכלול בין היתר שחרור שבויים ואת הפסקת הלחימה.

לאוזניים ישראליות המסר הזה נשמע מוזר. האם זו אותה קטאר שכיכבה בכל כותרות החדשות על רקע פרשת שחיתות לכאורה, בשל ניסיונותיה להשפיע על מובילי דעת קהל ומעצבי מדיניות בישראל? הרי בניגוד לעבר, בימי מזוודות הדולרים שהועברו לעזה, כאשר אז נתפסה המדינה הזאת בעיני רבים כגורם חיובי ומשרה שקט ברצועה – באחרונה נראה שהקונצנזוס הישראלי הוא שמדובר ב"סוכן זר", צד שהוא אויב לנו ותומך בחמאס ובאסלאם קיצוני.

אז האם יכול להיות שארה"ב ונשיאה כה תמימים? מה הם רואים שאנחנו מפספסים? האם בעיניהם קטאר – זו שמשקיעה מיליארדים במדינות המערב וארה"ב בפרט, בניסיון לבסס לעצמה תדמית של "דובי חמודי" שוחר טוב – רק מנסה לעזור לנו, לאמריקנים ולחמאס מאהבת ציון או פלסטין?

התשובה, כמו פעמים רבות, היא גם וגם. קטאר בוודאי מקדמת אינטרסים עצמאיים שלה במשא ומתן, אך לטענתה היא עוסקת בתיווך כי זה אחד היעדים שהיא שמה לה להוביל בעולם: לפשר בין מדינות ולתווך בין צדדים שלא תמיד מדברים ביניהם ללא סיוע.

האמירות הקטנה עוסקת במאמצי תיווך וגישור במקומות שונים בעולם, לא רק בביצה הישראלית והפלסטינית הקטנה. היא מתגאה בעמדתה כמתווכת, מנסה למנף אותה לטובת קידום הדימוי שלה, ומשקיעה בכך משאבים ניכרים. רבים הם העימותים שהיא נכנסה בהם לעובי הקורה, והרשימה שלהלן היא חלקית.

קטאר ניהלה את המגעים העקיפים בין ישראל לחמאס כבר מהימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. עד כה היא לקחה חלק במשא ומתן במלחמה דרך קבע, למעט הפסקה קצרה בנובמבר, כאשר הודיעה לשני הצדדים – אולי כחלק מטקטיקת התיווך שלה – כי לא תחזור לשולחן הדיונים עד שיישאו וייתנו בתום לב. כמעט כל המגעים על שחרור אפשרי של חטופים והפסקות אש נעשו בחסות הקטארים והמצרים, והם הערוץ המועדף על שני הצדדים כעת.

אך לא מדובר בערוץ חדש: דיווחים קודמים על התיווך שלה בין ישראל לחמאס והרשות הפלסטינית חוזרים אחורה עוד לתחילת שנות האלפיים, אחרי ששר החוץ דאז, שמעון פרס, נפגש ב-2002 עם מקבילו הקטארי. למרבה האירוניה, באותה תקופה נטען דווקא כי חמאס אינה סומכת על קטאר ואינה מחשיבה אותה מתווכת הוגנת, שכן זו סילקה משטחה את ח'אלד משעל, מנהיג התנועה. באותן שנים, אגב, עסקה דוחה גם בתיווך בין ישראל לחיזבאללה בעקבות פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

מלבד אצלנו, הקטארים עסוקים מאוד באחרונה בסדרת מגעים ברחבי העולם: כך למשל, באמצע מרץ הצליחו לתווך בין ארגון טאליבן ובין ארה"ב במגעים על שחרורו של ג'ורג' גלזמן, אזרח אמריקני שהוחזק באפגניסטן במשך למעלה משנתיים וחצי. מעניין שבמקרה זה, אגב, לא שוחרר איש בתמורה לגלזמן, והחזרתו לארה"ב הוצגה על ידי שני הצדדים כ"מחווה של רצון טוב".

סכסוך מדמם אחר שהעסיק בזמן האחרון את הקטארים הוא העימות בקונגו בין הממשלה המקומית ובין ארגון המורדים M23, הנתמך בידי רואנדה. בינואר חלה הסלמה בסכסוך אחרי שהמורדים הצליחו לכבוש שתי ערים מרכזיות, וקטאר הציעה את עצמה כמתווכת בין הצדדים, בניסיון להשיג הפסקת אש לכל הפחות, ואולי אפילו שלום. מאמציהם של הקטארים נשאו פרי, כך נראה: המגעים בין הצדדים התקדמו, ודווח כי באמצע אפריל הסכימו הקונגולזים והמורדים להיפגש לשיח ישיר.

בפברואר ביקר אמיר קטאר באיראן ונפגש עם הנשיא מחמוד פזשכיאן ועם המנהיג העליון עלי ח'מינאי, והשניים דנו בצורך ב"תיאום מוגבר" על רקע המתיחות האזורית. לפי דיווחי התקשורת האיראנית, קטאר הציעה את עצמה כמתווכת מול ממשל טראמפ, בניסיון למנוע את התפרצותה של מלחמה מול האמריקנים. בעבר כבר הצליחה דוחה להעביר מסרים בין ארה"ב לטהרן, וכך למשל באוגוסט שעבר סייעה לגבש עסקה לחילופי עצירים.

מלחמה בולטת אחרת שבה שיחקה קטאר תפקיד בניסיון לפשר בין הצדדים היא זו שבין רוסיה לאוקראינה, כאשר ביקשה להתניע שיחות שבהן יסכימו שתי המדינות לא לתקוף תשתיות אנרגיה. היא גם סייעה במגעים מול רוסיה בדצמבר 2023 להשבתם של שישה ילדים אוקראינים שנלקחו לשטח הפדרציה הרוסית בידי חיילים של הקרמלין.

מעורבות אחרת שראויה לציון היא חלקה של דוחה במשא ומתן להפסקות אש בסכסוך ארוך השנים בסודן, ובדארפור בפרט. היא הצליחה לגשר בין הצדדים הניצים שם ולהגיע לשני הסכמי שלום, בפעם הראשונה ב-2011 ובפעם השנייה ב-2020, וגם עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה לפני כשנתיים היא הביעה את תמיכתה בקידום מגעים להפסקת אש.

סעיף מפורש בחוקה

נראה שמדינות המפרץ הפרסי, כולל ערב הסעודית (אירוח השיחות להפסקת אש באוקראינה) ועומאן (מגעים מול איראן), מופיעות בכל מקום שיש בו צורך במתווך. אלא שהמקרה הקטארי יוצא דופן אפילו במונחים מפרציים, הן בהיקף המעורבות של דוחא במאמצי תיווך, הן בפיזור הגיאוגרפי הנרחב שלהם.

מה מניע את הקטארים לעסוק בכך במרץ כה רב, וכיצד הם מצליחים לרכוש את אמונם של צדדים כה רבים כדי להפוך לגורם שניתן לסמוך עליו במשא ומתן עדין, לעיתים מול אויב מר?

מי שיעמיק וינסה לאתר את שורשי הרצון הקטארי לתווך בין מדינות, יופתע אולי לגלות כי זהו עיקרון המעוגן בחוקה של האמירות המפרצית. לפי אתר משרד החוץ בדוחא, סעיף 7 בחוקה הקטרית "קובע כי תיווך הוא אחת העדיפויות העליונות של מדיניות החוץ" במדינה, "בהתבסס על עקרונות של קידום פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים". הביטוי בפועל של עיקרון זה במדיניות החוץ של קטאר הוא הסתמכותה על שלושה בסיסים מרכזיים – עידוד של שיתוף פעולה בינלאומי, קידום זכויות אדם ותיווך.

מסורת התיווך הקטארית, ויכולתה להשיג פתרון מוסכם בכמה סכסוכים מוכרים, תייגו אותה כמותג מצליח בעולם המשא ומתן הבינלאומי. "במשך למעלה משני עשורים", הדגיש בכיר קטארי באוזני התקשורת הזרה, "שימשנו מתווכים בסכסוכים בינלאומיים. בזמן הזה זכינו באמונם של בני בריתנו כמתווכים נייטרליים, המאפשרים שיח, מפיגים מתחים, ומקדמים פתרונות של שלום. אנו מאמינים מאוד שתיווך הוא הדרך היחידה לבנות אמון בני שני צדדים לסכסוך. אלימות לעולם איננה התשובה הנכונה".

מדיניות התיווך של האמירות נמשכה במשך עשורים רבים, ואפילו שרדה את התקופה של החרם הערבי עליה, שנמשך שלוש שנים וחצי. באותה תקופה קטאר מצאה את עצמה, בניגוד להרגלה, דווקא בצד שזקוק לתיווך. אך בה בעת היא הצליחה לשמר עדיין את תפקידה כמגשרת בסכסוכים, כאשר העבירה מסרים בהצלחה בין ארה"ב לטאליבן או סייעה לשחרר אזרח יפני שנעצר בסוריה.

השאלה המעניינת יותר היא מה מניע את הקטארים לנקוט מדיניות כזו של גישור ופשרה. יש לכך הסברים אחדים, שהראשון שבהם מערב אידיאולוגיה וריאל-פוליטיק. המיתוס הלאומי במדינה המפרצית הקטנה, שבה מספר התושבים קטן מ-3 מיליון, הוא היותה "הכעבה של המדוכאים" – כלומר, המקום שבו כל עלובי החיים במפרץ יכולים למצוא להם בית. ראייה כזו דוחפת אותה להזמין לשולחן הדיונים העולמי גורמים שקולם לרוב לא נשמע. בשילוב עם התרבות המקומית של משא ומתן, ששורשיה נעוצים במגעים להפסקת האלימות בין השבטים הערביים שפשטו זה על זה לעיתים תכופות, מתקבלת מדיניות של ניסיון לפשר בין כוחות עוצמתיים ובין גורמים חלשים יותר.

בהקשר זה ניתן גם לומר שקטאר הפנימה כי למרות הצהרות המערב נגד שיח עם מחבלים, אין כמעט באירופה או בארה"ב מדינות שלא נזקקו לבסוף לדבר בדרך כלשהי עם ארגוני טרור. בהיעדר יכולת נפשית של מנהיגי המערב ולגיטימציה פנימית למשא ומתן ישיר, הציבה את עצמה קטאר כגורם מתווך שיכול לעמוד בין הטרוריסטים ובין אנשי המערב.

לכך תורם מאוד הקשר שמטפחת דוחה הן עם גורמים מערביים כמו ארה"ב, הן עם גורמים אחרים באזור כגון איראן, חמאס או טאליבן. זהו יתרון שמאפשר לה גישה נוחה לרבים מהשחקנים הבולטים בסכסוכים אזוריים. בנוסף, מאמצי התיווך, לצד הקשר התכוף והיומיומי שמנהלת דוחה עם כל הצדדים, נותנים לה רלוונטיות בולטת בזירה הבינלאומית, וכן כבוד ויוקרה. הם מניחים לה לפרוץ מהעמדה של מדינה קטנה שלרוב רק זוכה לכתף קרה ממעצמות העולם. הצלחה במשא ומתן, לפיכך, משמעותה שיפור המעמד המדיני של קטאר.

חשוב מכך, קידום הדימוי של קטאר בהקשר זה משתלב היטב עם המהלך הכולל של האמירות לביסוס עוצמה רכה בזירה הבינלאומית – מהלך שבין היתר סבב את אירוח המונדיאל ב-2022, את סכומי העתק שהיא משקיעה באקדמיה המערבית ובמיזמי צדקה בעולם הערבי, טיפוח רשת החדשות אלג'זירה שמשמשת לה פה ועוד. כמדינה קטנה, שנקלעה לסכסוך אזורי מתוקשר בעשור שעבר, דימוי חיובי ומועיל הוא כלי עוצמתי שבאמצעותו היא יכולה להגן על עצמה גם מול כוחות עוינים שעדיפים עליה במובנים אחרים.

לכך נוסף גם הממד האישי של שליט קטאר, האמיר שייח' תמים בן חמד אל ת'אני. כשליט אבסולוטי כמעט, הוא אינו מוטרד מהתקוממויות או אתגר להנהגתו. הוא צעיר יחסית (45) ועשיר מאוד, כך שהוא יכול להתמקד בבניית המורשת שלו בזירה העולמית לטווח הארוך.

בסיס לביטחון לאומי

עוצמתה הצבאית של דוחה אינה מספקת כדי להתמודד עם מדינות שכנות גדולות וחזקות ממנה, דוגמת איראן, ערב הסעודית או האמירויות. לפיכך היא משתמשת במעמדה כמתווכת בשביל להפוך את עצמה לנכסית יותר בעיני מדינות העולם, מה שעשוי יום אחד להגן עליה מפני אחת המדינות ששוכנות בסמוך לה. בהקשר זה, התיווך הופך לכלי של ביטחון לאומי בקטאר, לא פחות.

בדומה למדינות אחרות במפרץ הפרסי, עושרה האגדי של דוחה נשען על המשאבים הטבעיים שבשטחה, ובפרט משאבי אנרגיה – גז ונפט. כמדינה קטנה בעלת עושר רב, התמ"ג של קטאר מדורג כנראה באזור העשירייה הראשונה בעולם, אולם תלותה בהפקת משאבים אנרגטיים הופכת אותה פגיעה: כל אי יציבות אזורית שתביא לחסימת מצרי הורמוז תיצור טלטלה משמעותית בשוק העולמי, שכמובן גם תפגע בה. לפיכך נאלצת קטאר לנקוט צעדים כדי למנוע את היווצרותם של משברים, במטרה להגן על האינטרסים הלאומיים שלה.

זו גם אולי הסיבה שקטאר מארחת את החיילים האמריקנים במזרח התיכון: זהו משאב רב עוצמה בשטחה, שמעניק לה בפועל ערבויות ביטחוניות משמעותיות נגד פלישה זרה, ומבטיח שיהיה בסמוך לה כוח חמוש זמין לפעולה מיידית לפתיחת המעברים הימיים בעת הצורך.

בנוסף, קטאר פעמים רבות מתערבת בסכסוכים שבהם יש לה אינטרסים עסקיים ומדיניים, או שהיא ממנפת את יוזמות התיווך שלה כדי להגדיל את אפשרויות ההשקעה שלה במקומות אלה. כך למשל, רואנדה – שהיא כאמור הפטרונית של ארגון המורדים M23 שפועל בקונגו, ושדוחה שלחה את נציגיה לתווך בין הממשלה הקונגולוזית לאנשיו – היא מדינה שבה יש לקטארים השקעות נרחבות. היא מחזיקה כמחצית ממניות חברת התעופה ושדה התעופה העיקרי ברואנדה. בנוסף, קטאר מעוניינת לקדם את השקעותיה בקונגו עצמה, ובשנה שעברה הכריזה על הגדלת רשת המיזמים הכלכליים שלה בבירה קינשאסה.

עם איראן קטאר חולקת את שדה הגז פארס דרום, שנחשב לגדול בעולם, והחשש שהרפובליקה האסלאמית תיקלע למלחמה הוא דאגה מתמדת בדוחה. באפגניסטן מבקשת קטאר לקדם רפורמות ולשפר את הממשל שם, וכן להשיג השפעה נרחבת יותר. כמו כן, קטאר קיבלה מהאמריקנים בקשה לשמש כנציגות רשמית שלה במדינה, כך שהאפשרות שלה למנף את המעמד הזה לטובתה ולהמשיך בתיווכים נקודתיים על שחרור אסירים, למשל, מגדילה עוד יותר את ערכה בעיני ארה"ב.

בה בעת, לא הכול קשור דווקא ברצון להרוויח כסף. יש סכסוכים שבהם משמשת דוחה כמתווכת, והם דווקא עולים לה ממון רב. לא פעם קורה שהמתווכים הקטארים מבטיחים לאחד הצדדים בסכסוך סיוע כלכלי, מימון מאמצי שיקום ואפילו תשלום כופר על שחרור חטופים, והכול רק כדי להביא לפתרון מוצלח של המשבר. בעזה, לפי ההערכות, סיפקה קטאר סיוע כלכלי לפקידים המקומיים שהגיע בסיכומו של דבר לכ-1.8 מיליארד דולר.

הנכונות של האמירות להשקיע סכומי כסף לא מבוטלים מדגישה את המחויבות שלה להצלחת התיווך, ומדגימה כיצד היא עשויה לנקוט מאמצים גדולים כדי לבסס את האינטרסים שלה בדרך להגנה על ביטחונה הלאומי. הרי קידום מעמדה בעיני גורמים שונים בעולם דורש ממנה גם כך להשקיע ממון עתק ברשת אלג'זירה, בשיפור הדימוי שלה באקדמיה המערבית ועוד. במצב כזה, מה זה כבר עוד כמה מיליארדי דולרים שיועברו לעזה?

יש לנחישות הקטארית להצלחה בתיווך משמעויות גם לישראל: יש אצלנו כנראה לא מעט אנשים שלא רוצים לראות את המשך המעורבות שלה במגעים העקיפים מול חמאס, על רקע התפקיד הקיצוני שממלאת קטאר בקידום גורמים בעלי השקפת עולם אסלאמית קיצונית. בראייה הישראלית, אי אפשר לעודד ממשלה שאירחה את חמאס והעבירה לו כספים, ואז עוד לתת לה פרס בדמות מעמד יוקרתי של מתווכת ומפשרת.

בה בעת, חשוב להדגיש שישראל גם לא מוצאת כמעט גורם אחר בעל משקל דומה במשא ומתן, שיש לו קשרים לחמאס, לחיזבאללה, לאיראן ובעיקר לארה"ב. כל כמה שלא נרצה, סביר להניח שיהיה לנו קשה לעמעם את האור החיובי שבו תופסת וושינגטון את קטאר. המעמד שלה כ"בעלת ברית מרכזית ואסטרטגית שאינה חברת נאט"ו" לא ניתן לה סתם כך. הוא קשור לשיקולי עלות-תועלת של הממשל האמריקני, ואי אפשר לזלזל בהם. דוחה מארחת את הבסיס הגדול ביותר של ארה"ב באזור, ולנוכחות האמריקנית שם יש חשיבות גם לביטחון הלאומי של ישראל.

גם החלופות לקטאר לא בהכרח טובות יותר. עם מצרים עוד אפשר איכשהו לחיות כמתווכת, אך אפשרויות אחרות הן רוסיה וטורקיה, למשל, ולא סביר שנאהב גם את המעורבות של ולדימיר פוטין או רג'פ טאיפ ארדואן במגעים עקיפים מול חמאס.

במצב הנוכחי, ישראל צריכה כנראה ללמוד לחיות עם מה שיש. זו לא אפשרות אידיאלית או טובה מאוד, אבל יש כאמור גם גרועות ממנה. לפעמים צריך להסתפק באפשרות רעה, כדי לא להתמודד עם אפשרות גרועה עוד יותר. בנוסף, ניתן לנצל את היתרונות שכן מציע התיווך הקטארי, ולנסות להפיק מהם את המרב – למשל, בכל הקשור לאפשרות לשחרר עוד חטופים מעזה.

במקביל, ישראל יכולה גם לנקוט פעולות אחדות כדי להמעיט את ההשלכות השליליות שבפעילות הקטארית בעתיד. כך למשל, ישראל צריכה להימנע ולחסום כל תפקיד מרכזי ברצועה שדוחה עשויה לרצות למלא "ביום שאחרי", ובכלל להצר את צעדיהם בזירה הפלסטינית. בדומה לצעדים שנעשו כלפי אלג'זירה, יש לפעול נגד שופרות הממשל שמפיצים תעמולה אנטי-ישראלית או פרו-ג'יהאדיסטית.

בשיח עם הממשל האמריקני וגורמים בכירים שם צריכה ישראל להדגיש את ההשפעות הבעייתיות של קטאר, ולהסביר כיצד נראים הדברים מזווית המבט שלנו. בנוסף, עלינו לוודא שהאמריקנים דואגים לסילוק הסופי של נוכחות חמאס מקטאר, ודורשים בדיונים שלהם עם בני השיח שלהם מקטאר לאכוף את התקנות האמריקניות נגד גורמי טרור שמצויים בשטח האמירות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 באפריל, 2025