יחסי ארה"ב – ישראל

כאשר תיאוריות כזב מוצגות כ״שאלות קשות״ או כ״אומץ אינטלקטואלי״, האנטישמיות אינה נעלמת – היא רק מחליפה שפה| דווקא על הרקע הזה, החגיגות הפומביות והגלויות של חנוכה בטקסס מהוות נקודת אור.

בניגוד לקודמיו, הנשיא טראמפ שואף להקטין את התלות הישראלית בארה"ב, ורוצה לראות בנו מדינה שיכולה לשרת את האינטרסים הביטחוניים של אמריקה. זה בדיוק האתגר שעומד לפתחם של נתניהו והממשלה.

קבלת התכתיב האמריקני של סיום המלחמה בלא הכנעת חמאס ופירוז הרצועה, תהיה פגיעה אדירה במעמדה האזורי של ישראל ובהרתעה שלה מול כל גורמי האסלאם הקיצוני, מבית ומחוץ.

הדבר מעלה תהיות סביב חוסנה ותפקודה של הדמוקרטיה האמריקנית. ומה זה אומר לנו?

טראמפ והממשל החדש שלו שוברים נוסחה שקיבעה ארצות הברית במזרח התיכון מאז 1949. הנשיא החדש רואה בריבונות ישראלית בשטחים שנמצאים כיום מעבר לגבול אינטרס אמריקני, ובכך הוא משנה תפיסה רבת שנים.

נכונותו של הנשיא לפגוש את רה"מ מחזקת את המסר שהשניים מבקשים להעביר: השותפות בין ישראל לארה"ב הדוקה יותר מתמיד • הנושאים המרכזיים שיעמדו בפגישה: עזה ואיראן • עוד ידונו השניים בסוריה – ובגורלו של הסכם עם סעודיה, שיאלץ להמתין לסיום המלחמה.

החמאס חייב להעריך כי "שריף חדש בא לעיירה", שאין לו עוד על מי להישען – לא על מצרים ולא על קטאר ולא על אירופה – וכי הוא עומד עתה מול ארצות הברית וישראל בשפל חסר תקדים.

בראייה גיאו-אסטרטגית, טראמפ רואה ברצועת עזה נכס אסטרטגי וכלכלי. החזון שלו משתלב עם מדיניותו הרחבה להשתלטות על נתיבי שיט ימיים בינלאומיים, דוגמת תעלת פנמה והנתיבים הצפוניים.

האתגר המרכזי: איך לרבע את המעגל ולאפשר הן את השבת החטופים והן את השמדת חמאס. הנוסחה שהאמריקאים עשויים להציע כוללת פיתויים ופתרונות יצירתיים, אך לא מבטיחה פירוז מיכולות צבאיות.

בביטחון עצמי ובנחישות רבה משנה הנשיא טראמפ את פניה של המערכת הבין-לאומית והמזרח-תיכונית.