דעות

כיצד שני כוחות מנוגדים – מפרק פרוגרסיבי וממלא ג'יהאדיסטי – עלולים, בלא תיאום ובלא מודעות הדדית, להוביל לפירוקה של הציוויליזציה המערבית. ומדוע ישראל, דווקא בעת הזו, חייבת ליזום חזון מוסרי מאחד.

חתימת מזכר ההבנות היא רק נקודת הפתיחה של הסיבוב הבא מול איראן. מהתמודדות עם סחיטת המיצרים ועד ניצול הקשב הבינלאומי לקידום היעדים בעזה – אלו ההזדמנויות שאסור לנו לפספס עד בחירות האמצע בארה"ב.

אין שופטים אדם שנדרש לשקם צבא שנקלע למשבר דוקטרינרי עמוק, כשם שאין שופטים מנהל תעשייתי שקיבל מפעל הרוס לאחר עשרות שנות הזנחה, או מי שנתבקש להסב כלכלה קומוניסטית כושלת לכלכלת שוק.

הוויתורים הזמניים של ארה"ב לאיראן מעניקים לגיטימציה מסוכנת למשטר האייתוללות, והטון של סגן הנשיא נשמע כמעט מאיים. ובכל זאת לישראל אין ברירה אלא ליישר קו ולנצל את פסק הזמן כדי להיערך ל-2027.

מזהיר מפני תלות מופרזת בארה"ב, טוען שאיראן טרם הכירה בתבוסתה, ומדגיש כי ישראל חייבת לשמר עצמאות ביטחונית לצד הברית האסטרטגית עם וושינגטון.

מה קורה כשהמו"מ מנסה להשיג את מה שהמלחמה לא הצליחה? מג'פרסון ששינה את מאזן הכוחות ועד טראמפ שמנסה לבנות סדר עולמי חדש מול משטר האייתוללות – כך הפך המערב את הדיפלומטיה למסך עשן במקום לכלי לעיגון הישגים.

האם ניצלנו כראוי את חופש הפעולה המלא שהעניק לנו ממשל טראמפ, תוך שהוא מתמודד עם גורמי אופוזיציה חזקים? האם הערכנו נכון את משקלו של מימד הזמן שהיה משמעותי בתפיסת הבטחון של ישראל?

חלק מן המלחמות שניהלה ישראל מאז 2006 דומות יותר למבצעי ענישה רחבי היקף מאשר למלחמות במובנן הקלאסי. ראוי שהנהגת ישראל תדון האם ישראל מסוגלת לממש את מטרות המלחמה.

על המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן, על הטעויות של ישראל בדרך ועל הלקחים שצריך להפיק.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים ויתרה ישראל מרצונה על הישגיה עוד לפני שהחל המו"מ, וקיבלה בתגובה את תוכנית רוג'רס ומלחמת ההתשה. כעת, כשהיא תוקפת, עליה לעגן מסמך הבנות עם טראמפ – לפני שירח הדבש המדיני יסתיים.