המהירות שבה הכחיש חמאס השבוע את הדיווח על החלטתו לסיים את הפסקת האש בעקבות פעילות צה"ל יכולה ללמד על הדילמה הקשה שניצבת בפני הנהגתו. מצד אחד, בחמאס לא רוצים בשום אופן להביא לסיומה של הפסקת האש, שכרגע היא הדבר היחיד שמבטיח את הישרדות הארגון ונותן תקווה לשיקומו. מצד שני, הפסקת האש לא מצליחה לעצור את ישראל מלהמשיך ולהכות בחמאס, גם אם בעצימות מתונה ותחת מגבלות.
ממשל טראמפ לא רואה סיבה להתערב בנעשה. המדינות המתווכות, שגם ערבות להסכם, נאלצות לקבל בהכנעה את המציאות הזו. כל זה קורה כאשר בידי חמאס כבר לא נשארו עוד מנופים וקלפי מיקוח כדי ללחוץ על ישראל ולרסן אותה.
זו תמונת הרקע לשיחות שקיימו השבוע ראשי חמאס, ח'אלד משעל וח'ליל אלחיה, עם ראש המודיעין הכללי המצרי. הבקשה המרכזית שהשניים הציגו בפניו הייתה לקדם את הקמתו של מנגנון פיקוח מטעם המדינות המתווכות, אשר "יבטיח טיפול מיידי בכל הפרה, וימנע צעדים חד־צדדיים שעלולים להסלים את המצב ולפגוע ביציבות ההסכם". בשפה מלוטשת פחות, הכוונה היא למנגנון בינלאומי שיצֵר את צעדיה של ישראל.
למשעל ולאלחיה אין ציפיות גבוהות. הם מבינים שכל עוד ישראל תשחק לפי כללים שמקובלים על הנשיא דונלד טראמפ, המדינות המתווכות לא יוכלו להושיעם. יתרה מזאת, לאחר שחלף־עבר ביקורו של מוחמד בן סלמאן בבית הלבן, ולאור העמדה שזה השמיע בנוגע לנורמליזציה, בוושינגטון כבר פחות לחוצים להבטיח שקט ברצועה. זה כמובן לא מוסיף לשקט הנפשי של ראשי חמאס.
בעזה מביטים בדאגה גם על מה שמתרחש בלבנון. חיסולו השבוע של בכיר חיזבאללה היית'ם עלי טבטבאי בפרבריה הדרומיים של ביירות סיפק עדות לביטחונה העצמי של ישראל ולנחישותה למנוע שיקום צבאי של אויביה, גם תוך הסתכנות בחידוש הלחימה. החיסול המחיש גם את מצבו הירוד של ציר ההתנגדות, שמתקשה להגיב אפילו לחיסולו של מפקד בכיר בהתקפה אווירית בבירת לבנון, עם נטילת אחריות פומבית ולמרות קיומו של הסכם להפסקת אש.
ישראל לא גמגמה ולא התנצלה. היא אפילו לא שינתה את השגרה בעורף – צעד שהיה יכול להתפרש אצל האויב כהבנה מצידה לקיומה של משוואת תגובה, לפחות על חיסולים בדרג כזה. האזהרה הפומבית ששיגר נעים קאסם רק לפני כמה שבועות, ש"המשך התוקפנות לא ייתכן, ולכל דבר יש גבול", נותרה יתומה ורק הגבירה את המבוכה בארגון הלבנוני.
גם כאן בארץ מבינים שחופש הפעולה של ישראל נשמר למרות המדיניות המוצהרת של ממשל טראמפ, שחותר להפסקת הלחימה ולהסדרה. פעולותיה של ישראל מעמידות באור שונה מבעבר את הצהרותיה על מחויבותה לפעול בעצמה לפירוק אויביה מנשקם אם המאמצים המדיניים לא יובילו לכך.
מצרים, אחת המתווכות החשובות בהסכמי הפסקת האש, שיגרה שלשום את שר החוץ שלה לביירות כדי להבהיר לממשל הלבנוני שעד סוף השנה נדרש חיזבאללה להצהיר שיוותר על נשקו. ההבהרה לוותה באזהרה מפני תגובה ישראלית קשה אם לא יהיה לוח זמנים ברור להתפרקות מנשק.
ישראל שולחת את המסר בדבר נחישותה על גבם של טבטבאי ושל פעילי חמאס הצבאיים שוכני המנהרות. הוא מיועד לא רק לאוזניהם של הפעילים האחרים בחיזבאללה ובחמאס, אלא גם למנהיגים בטהרן, לממשלה בביירות, לאחמד א־שרע בדמשק ולראשי המדינות הקשורות בהסדרים בכל הזירות – מטורקיה וקטאר ועד מצרים וערב הסעודית.
בזמן שחיזבאללה מנסה לנצל את החיסול כדי ללכד את הכוחות הלבנוניים נגד ישראל, מתנגדי ארגון הטרור רואים באירוע דווקא חיזוק לתביעתו של הממשל למונופול על הנשק במדינה. כמו במקרה של חמאס בעזה, המהלכים הישראלים דוחקים גם את חיזבאללה לנקודת הכרעה, כשכל האפשרויות אינן טובות. הבלגה והכלה יעודדו את ישראל להמשיך לחסל מפקדים ופעילים, ויחד עמם את שארית כבודם המרוסק של שני הארגונים. תגובה עצימה באש תאפשר לישראל לגבות מחירים גבוהים, ותחזק עמדות שמתנגדות לארגונים. הסתפקות בצעדים סמליים רק תמחיש את הרתיעה מישראל.
זו הדילמה ששני הארגונים נמצאים בה. היא נובעת מהמציאות שנקלעו אליה בעקבות הישגיה של ישראל במלחמה, מהנחישות בצד הישראלי ומהגיבוי של הממשל האמריקני. בחיזבאללה ובחמאס לא אוחזים כיום בעמדות כוח שמאפשרות לכבול את ידי ישראל או לגבות ממנה מחיר שירסן אותה בפעילותה.
דרכי הפעולה האפשריות של היריבים מצפון ומדרום מוכרות היטב למערכת הישראלית. התקפה או פיגוע ממוקד מכיוון לבנון לשטח ישראל הוא תרחיש לא בלתי סביר מצד חיזבאללה, למרות המחיר שהוא צפוי לשלם על כך. זאת, במיוחד אם מערכת הביטחון תמשיך בהתקפותיה נגד יעדים בלבנון. ישראל צריכה להיערך לכך, לרבות לאפשרות שהלחימה לא תיעצר לאחר סבב מהיר וקצר.
בחיזבאללה כמו בחמאס היו שמחים לראות את זירת יהודה ושומרון לוקחת על כתפיה את המאבק בישראל. לאורך המלחמה השקיעו איראן ושני הארגונים הללו מאמצים רבים כדי להבעיר את הזירה הזו, אולם מערכת הביטחון השכילה להתמודד עם האתגר, ולא אפשרה להם להשיג את ההשפעה שקיוו לה.
אפשר להניח שבחיזבאללה בוחנים גם את האפשרות לפעול נגד יעדים או אינטרסים של ישראל בחו"ל, עם או בלי סיוע מצד גורמים איראניים. גם התרחיש הזה נמצא זה זמן רב על שולחנה של מערכת הביטחון.
התרחיש המאתגר שמצריך תשומת לב מיוחדת מצד המערכות בישראל הוא פיגוע חטיפה. בחמאס חשים היטב את ההבדלים בין המציאות שקדמה לשחרור החטופים החיים ובין המציאות השוררת כעת, חרף ההסכמים. הפיתוי לכך גדול. נתוני השטח ברצועת עזה עלולים ליצור הזדמנויות, אך לא רק בזירה הזו.
זו העת להגביר את הערנות ואת מאמצי המודיעין והסיכול בכל הזירות, לאפשר לכוחות צה"ל לנקוט מדיניות פתיחה באש תוקפנית בשמירה על השטחים שבשליטתם ברצועה, ובמניעת גישת עזתים אליהם. יש גם להגביר את המאמצים ההתקפיים נגד פעילי טרור בעלי ידע וניסיון רלוונטי ביהודה, בשומרון ובמזרח ירושלים. המסר חייב להיות חד וברור: לא לאפשר חטיפה נוספת בשום מחיר.
מאבק בפשיעה עם שב"כ
תופעת הפשיעה הקשה ואובדן המשילות בשטחי ישראל הגיעה לממדים שאינם מאפשרים לטפל בה רק במסגרת הקיימות ובכלים השגרתיים, וזאת על אף המהלכים שנקטו גורמי האכיפה השונים והרצון העז לחולל שינוי. התמונות מאופקים, מתל־שבע, מסכנין ומשאר מוקדי האלימות והפשיעה, שנראו השבוע בכל בית בישראל, אינן מותירות ספק באשר לקרבתנו לקו האדום, אולי אפילו לחצייתו.
המציאות הזו אינה גזירת גורל. המדינה הוכיחה בשנתיים האחרונות כי היא יודעת להתמודד עם אתגרים מורכבים לא פחות מכך.
כדי לחולל מפנה, חיוני לנהל את המאמצים כמערכה לאומית, במעורבות אישית עמוקה של ראש הממשלה. הובלתו נדרשת לא רק בשל המסר ההצהרתי שבה, אלא גם כדי להבטיח את המעורבות האישית של כל השרים והרשויות, כדי לשלב גופים ומנגנונים הכפופים ישירות אליו, וכדי לזרז את התהליכים הבין־משרדיים של קבלת ההחלטות.
נדרשת תוכנית פעולה מקיפה ושיטתית, שכל הגורמים השותפים בה יהיו מחויבים לה. יוגדרו לתוכנית יעדים כמותיים ברורים וייקבעו לוחות זמנים להשגתם, תוך בקרה שוטפת של ראש הממשלה ובשקיפות מלאה לציבור, כדי לחדש את ביטחונו ולחזור לזכות באמונו.
נכונות שב"כ להעמיק את מעורבותו במאבק בתופעה היא בשורה חשובה. במקום לכלות זמן ואנרגיות בדיונים על שינויים בהגדרות הקיימות בחוק, נכון למצות את ההסתייעות בשב"כ לפי החוק הקיים, בפרשנות המרחיבה ביותר האפשרית. יש להניח שהגישה המעשית הזו תהיה מקובלת גם על שב"כ, ותאפשר לו לשמור על משאביו ויכולותיו לנוכח משימותיו הנוספות בתחום הטרור. לצד אלה נדרשים גם הרחבה וביזור של הסמכויות להפעלת כל הצעדים המנהליים האפשריים בחוק על ידי משטרת ישראל נגד גורמים שמעורבים בפשיעה הקשה.
רבות דובר על המאבק בהברחות אמל"ח ובסחר לא חוקי בנשק, אך צריך גם לפעול להעצמה מיידית של המאבק הזה. אין הכוונה רק להגדלת יחידות המודיעין והחקירות של המשטרה, אלא גם למתן אמצעים, סמכויות וגיבוי לפעילותן של כיתות כוננות, ולמימוש הרעיונות בבסיס הקמתו של המשמר הלאומי. לא פחות חשוב, יש להגדיר את הסחר באמל"ח ואת הברחתו כעבירות ביטחוניות, מה שיאפשר מעורבות גבוהה יותר של שב"כ, וענישה מחמירה יותר מצד כל הרשויות.
נקודת השפל של תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל לא מאפשרת עוד להמתין עד להשלמת ההתמודדות בזירות האחרות או עד לגיבושן של תוכניות מושלמות וארוכות טווח. רשויות המדינה נדרשות לפעול כבמצב חירום, לבנות את הכוח תוך כדי פעולה, ולעשות מהלכים מיידיים שלא בהכרח מושלמים – כדי לעצור את הדימום ולשקם את תחושת הביטחון של האזרחים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 לנובמבר 2025.