אחת התופעות החריגות במלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023 היא ההתעלמות הכמעט מוחלטת מממד הזמן. בתפיסת הביטחון שעיצבו דוד בן־גוריון ומשה דיין היה הזמן מרכיב אסטרטגי מרכזי. ישראל, מדינה קטנה הנשענת על מערך מילואים, אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות ממושכות ללא מחיר כבד בכלכלה, בחברה ובמעמדה הבינלאומי. לכן נדרשה לא רק להפעיל כוח, אלא גם לנצל את יתרונותיה כדי להשיג הכרעה ולתרגם הישגים צבאיים למציאות מדינית יציבה. כיצד קרה שבמלחמה הנוכחית נדחק השיקול הזה לשוליים?

ישראל ניהלה מערכה ממושכת בעזה, הרחיבה את העימות מול חזבאללה ובהמשך פעלה גם נגד איראן. נרשמו הישגים צבאיים משמעותיים, אך השאלה המרכזית נותרה: האם הם הביאו את ישראל קרוב יותר להכרעה ולביטחון מתמשך? ככל שהמערכה התארכה, הצטברו המחירים, התרחבו הסיכונים ונעשה קשה יותר להבטיח שההישגים יישמרו.

הדוגמה הבולטת ביותר היא איראן. אם האיום האיראני הוגדר כאסטרטגי ואף כקיומי, כיצד אפשר להשאירו בלתי פתור לאחר חודשים של מלחמה? ייתכן שארצות הברית הציבה מגבלות, וייתכן שהיו שיקולים צבאיים ומדיניים שאינם ידועים לציבור. אולם כאן בדיוק נדרשת תשובה: מדוע לא הושגה תוצאה שמבטיחה את הסרת האיום, ומה נותר להשיג? ישראל ידעה בעבר לחלוק על וושינגטון גם בסוגיות רגישות, לרבות הפעולה ברפיח. מדוע דווקא מול איראן נדמה שחופש הפעולה שלה תלוי במידה כה רבה בשיקולי הממשל האמריקאי? מה עוד שמדובר באיום קיומי של ממש.

לכך מצטרפת אי־ודאות חריגה סביב הנשיא דונלד טראמפ. דיווחים על איומים על חייו, לרבות התרעה על אפשרות לפגוע במטוסו בעת ביקור בטורקיה, המחישו עד כמה אירועים בלתי צפויים עלולים לשנות את סדר העדיפויות בוושינגטון. לצד זאת דווח על חשדות למזימות איראניות נגד בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. חשוב להבחין בין התרעות שלא כולן אומתו באופן עצמאי לבין מזימות שסוכלו או איומים מבוססים; אולם עצם האפשרות שאירוע ביטחוני חריג יטלטל את המערכת האמריקאית והישראלית מחייבת היערכות להגיע להכרעה מוקדם ככל האפשר.