אחת הביקורות המרכזיות שעולות בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב נוגעת לא רק למסר הפוליטי של המפלגה הרפובליקנית, אלא לאופן שבו נוהלו קמפיינים פוליטיים בעידן הנוכחי. ההתמודדויות הציבוריות הפכו לפרסונליות ואישיות : במקום להציג אג'נדה רפובליקנית ברורה, שתציע חלופה רעיונית ומעשית לזו הדמוקרטית, חלק מהמועמדים הסתפקו במסר שלפיו כל מהותם היא עצם היותם "לא-דמוקרטים".

במקום לנהל ויכוח עומק על מדיניות, כלכלה, הגירה ועתידה של ארה"ב, המערכה התמקדה בזהות המועמדים ובמאבק נגדם. המסר שלפיו הדמוקרטים מובילים את המדינה לעבר סוציאליזם ואף קומוניזם, לצד הצגתם כאיום קיומי, במבחן התוצאה לא השיג את מטרתו והרחיק מצביעים צפים.

דווקא ייתכן שמה שפגע יותר במועמדים המקומיים הרפובליקנים, היה התערבותו של דונלד טראמפ במדינות המפתח. טראמפ בפועל כתוצאה מהשתתפותו האגרסיבית בקמפיין של המדינות המתנדנדות, בהן זכה בבחירות לנשיאות – הפך את בחירות האמצע במידה רבה למשאל עם על דמותו ועל נשיאותו, לפי סקר  NBC מיום הבחירות, 70 אחוז האמריקאים הצביעו בבחירות כדי להביע תמיכה או מחאה ממדיניותו של טראמפ.

אלא שבמקום לסייע למועמדים המקומיים, כך נראה בעקבות תוצאות הבחירות, המעורבות הזו הפכה לנטל: חלק ניכר מהבוחרים הגיעו לקלפיות לא מתוך תמיכה נלהבת במועמד הדמוקרטי, אלא מתוך רצון להביע מחאה נגדית, שייתכן ואם טראמפ לא היה כה בולט בקמפיין לקראת סופו, הם היו  מצביעים אחרת.