במקביל החלה ישראל לפתח את הכלכלה והתשתיות ברצועה, והשקיעה משאבים רבים בשיפוץ בתי חולים, מפעלים, נמל מסחרי, מעגנות לדייגים ואפילו בתי קולנוע. הממשל האזרחי דחף להקמת ועדי עובדים ששמרו על צייתנות חבריהם להוראות הצבא בתמורה לחסינות מהעוצר. ב־1972 הותר לאוכלוסייה לעבוד בישראל. באותן שנים נהגה ברצועה מדיניות של “הפרד ומשול”: אזורים שקטים פותחו וזכו להטבות, שנמנעו מאזורים שבהם התרחשו פיגועים. ההנהגות המקומיות בעזה הפנימו את המסר, ופעלו להרגעת השטח. אש”ף ניסה להילחם בתופעות אלו על ידי התקפות על הפועלים בדרכם לעבודה, אך מעשים אלה פגעו בתמיכה בו בקרב האוכלוסייה. בעקבות כך, מ-1972 החל מספר הפיגועים השנתי לרדת מעשרות פיגועים לפיגועים בודדים – והרצועה שקטה ל־15 שנים.

עם זאת, רעיון הפליטות לא ננטש. מדינת ישראל לא השכילה לייצר עצמאות כלכלית של הרצועה.  אדרבה, הא יצרה תלות כלכלית של הרצועה בישראל, באמצעות הכנסת אלפי פועלים לעבודה בתחומיה. במהלך שנות השמונים כמחצית מכוח העבודה בעזה עבד בתחומי ישראל.

ב־1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וזמן קצר אחר כך הוקם ארגון הטרור חמאס. במסגרת הסכמי אוסלו ב־1994 הגיע יאסר ערפאת לרצועת עזה, והוקם בה שלטון פלסטיני. בעקבות כך שבה ועלתה בתלילות כמות הפיגועים השנתית.

סקירה היסטורית קצרה זו מראה כי בהינתן יצירתיות, נחישות וחופש פעולה מהדרג המדיני, ניתן ליצור פתרונות יעילים לטרור וגרילה גם בשטח צפוף ובעייתי כמו רצועת עזה. אמת נכון הדבר שאוכלוסיית הרצועה גדלה מאז 1971 פי חמישה ויותר – ועל כן לא ניתן לבצע “העתק-הדבק”, בעיקר מבחינת היקף הכוח הנדרש – אך ניתן לזקק וליישם עקרונות שיעילותם הוכחה: מאבק חסר פשרות בטרור, פילוח ועיצוב מחדש של השטח, מדיניות “הפרד ומשול”, ומנופים כלכליים דיפרנציאליים שיניבו רווח ביטחוני. ארחיב על כך בהמשך. 

יתרונות הממשל הצבאי

להחלת ממשל צבאי ברצועה, באופן כזה או אחר, ישנם כמה יתרונות מובהקים. מדינת ישראל נתונה כיום תחת לחץ בינלאומי, ולחץ אמריקני בפרט, לשוב ולהכניס סיוע הומניטרי וסחורות בהיקפים גדולים לרצועה – ולחץ זה כבר נותן את אותותיו. ניסיון העבר מלמד שאי־אחיזה של ישראל ברצועה תגרום לכך שאחוז עצום מתוך הסיוע ינוצל על ידי ארגוני הטרור, ובפרט חמאס, כדי לשקם את כוחם. אם נסתכל על נתונים מתקופת שלטון חמאס, מכל שקל שייכנס לרצועה, 65–70 אגורות יועברו לתקציב שייעודו העיקרי הוא רצח ישראלים. זהו מצב עניינים שמדינת ישראל איננה יכולה לשאת כלל אחרי מאורעות 7 באוקטובר.

ממשל צבאי יאפשר לישראל שליטה ביטחונית מלאה בשטח, תוך הבטחה שארגון חמאס, או ארגון טרור אחר, לא יחזור להתעצם, להתחמש באמצעי לחימה מתקדמים ולתפקד במסגרות גדולות כמו אלו שביצעו את טבח 7 באוקטובר. שליטה ברצועה תאפשר לישראל למנוע מארגוני הטרור להשתלט על כספים ומשאבים למטרת מימון פיגועים. ישראל תוכל גם לפקח בעצמה על מסגרות החינוך ברצועה, ולוודא שאינן נהפכות לכלי לשטיפת מוח לשנאת יהודים. בלקיחת האחריות האזרחית לידיה, תוכל ישראל להעביר מן העולם את אונר”א, וכך למנוע שימוש במנגנונים האזרחיים של גוף זה ככסות לטרור. חשוב מכך, היא תוכל למנוע חלוקת כסף מטעם האו”ם ל”פליטים” בני דור שלישי ורביעי, ולבער מן העולם את המושג של פליטות נצחית, שאת דגלו הניפה אונר”א.

באמצעות שליטה בציר פילדלפי, תמנע ישראל הברחות אמצעי לחימה וכספי טרור לרצועה. החזקה בפרימטר והרחקת האוכלוסייה ממנו תמנע מגורמי טרור לאסוף מודיעין, להתקרב לגדר ולבצע פיגועים נגד אזרחי העוטף.

חסרונות הממשל הצבאי

ד”ר משה אלעד, שצוטט לעיל, הביע לאחרונה התנגדות לממשל צבאי ברצועה – ונימוקיו עימו. לדבריו, בניגוד לממשל הצבאי ב־1967–1987, העלויות כעת יהיו גבוהות בהרבה, ומכפלות הביטחון של אבטחת אנשי הממשל האזרחי במקום יהיו עצומות. נימוק נוסף נגד ממשל צבאי הוא שלא יהיה לכך גיבוי בינלאומי. אכן ראוי להתייחס לטענות אלו.

את העלות השנתית של ממשל צבאי ברצועה קשה להעריך, משום שזו תלויה במידת ההשקעה של ישראל בתשתיות ובמיזמים אזרחיים – כלומר, בשאלה אם בכוונתה לדאוג לשיקום הרצועה או לחלופין לספק לאוכלוסייה את המינימום בממד האזרחי. אם תבחר ישראל באפשרות הראשונה, ניתן להניח שמדינות העולם, בדגש על המדינות הערביות, יסכימו לשאת בחלק מהעלויות, אך הסכמה זו תהא כרוכה בתנאים שייתכן כי מדינת ישראל לא תוכל להסכים להם.

ניתן להניח שגם לאחר שלב השיקום, עלויות אלו יעמדו על מיליארדי שקלים. ראוי להזכיר שבשנים שבהן התקיימה פעילות מבצעית מוגברת ברצועה, ביהודה ובשומרון, כגון בשנים 2004–2005 ו־2014, עמדו התוספות המיוחדות לתקציב הביטחון על כ־6 מיליארד שקלים. שהייה ממושכת של צה”ל ברצועה לכמה שנים דומות תעלה בהתאם, עד שהשטח יירגע.

לגבי העלות האזרחית קשה לומר דברים ברורים, אך ניתן להציע הערכות. מי שנשא ברוב הנטל האזרחי ברצועה לפני המלחמה היה ארגון אונר”א. הארגון השקיע ברצועת עזה כ־311 מיליון דולר מדי שנה – כלומר, כ־1.32 מיליארד שקלים בשנה. חלק נכבד מסכומים אלו הופנה לתשלום קצבאות ל”פליטים” מדור רביעי וחמישי, שישראל אינה צריכה כמובן להמשיך בתשלומן. התקציב השנתי של חמאס עמד על כ־9 מיליארד שקלים, אך סביר להניח שחלק זעום ממנו הושקע באוכלוסייה האזרחית. כך או כך, אפשר להעריך שעלות הדאגה לצורכי האוכלוסייה האזרחית ברצועה אחרי שלב השיקום לא תעלה על מספר חד־ספרתי נמוך של מיליארדי שקלים בשנה.

בשילוב העלות הצבאית, מדובר אפוא על כ־10 מיליארד שקל בשנה, לכל היותר, כתלות בנפח הפעילות הביטחונית. לכך יש להוסיף את עלויות השיקום, העומדות לפי ההערכות על כ־20 מיליארד דולר, שהם כ־72 מיליארד שקל. כאמור, מתברר שישראל לא תישא בעלויות אלו לבדה, וכן אין להניח בהכרח שתרצה להביא לשיקום מלא של רמת החיים בעזה. אך בוודאי עלויות אלו יהיו ניכרות, כך או כך.

האם מכאן נובע כי ממשל צבאי יגרום להפסד־נטו לכלכלת ישראל? לא בהכרח. הסבבים מול ארגוני הטרור בעזה עלו גם הם למדינת ישראל כסף רב, שנאמד נכון ל־2022 בכ־60 מיליארד שקלים במצטבר, עוד לפני המלחמה. העלות הישירה של המלחמה נכון להיום עומדת על כ־190 מיליארד שקל, והעלות העקיפה עולה כנראה על 100 מיליארד שקלים – אפילו אם מתחשבים אך ורק בהתכווצות של 20 אחוז בתל”ג.

נמצא אפוא שהעלות הכלכלית של הפקרת הרצועה לארגוני טרור מאז 2006 הייתה כ־20 מיליארד שקל בשנה לפחות. במבט קדימה, ובהתחשב ביכולות הגבוהות יותר של ארגוני הטרור בעזה, העלויות הנובעות מפעילות חבלנית שלהם צפויות להוסיף ולהאמיר. נראה אם כן שישראל עשויה לצאת במאזן שווה בשנים הראשונות לקיומו של הממשל הצבאי, ובטווח הארוך אף להרוויח כלכלית מאי־קיומה של ההפקרות – שכאמור, ממשל צבאי הוא הדרך היחידה למנוע אותה.

לגבי אבטחת אנשי הממשל האזרחי, הרי שישראל עושה זאת בהצלחה ביהודה ושומרון, אולם מדובר במצב שונה, שכן ישראל מותירה את מרבית עול ניהול האוכלוסייה ביהודה ושומרון על כתפי הרשות הפלסטינית. ברור שהשלכת אזרחים ללא ליווי לקלחת הטרור העזתית אינה באה בחשבון. יידרש מערך אבטחה משמעותי לנציגים אלו, שיהיו צריכים להיות מוטמעים בתוך כוחות הצבא, וייתכן אף שידרשו להיות שלוחה שלו, ולא גורם אזרחי למהדרין.

יש לציין שלמצב כזה דווקא ישנו תקדים מהזמן האחרון – יחידות ה־civil affairs שצבא ארה”ב הפעיל בעיראק ובאפגניסטן. גם הדרכים שבהן פועלים רכזי שב”כ במוקדי טרור ביהודה ושומרון יכולים לשמש דוגמה בהקשר זה. פעילות זו נעשית בצורה חופשית, בסך הכול, אם כי מאובטחת, למרות איום הטרור. לדוגמה, רכזי שב״כ בחברון, מעוז חמאס ידוע, מסתובבים כשהם מוקפים במאבטחים חמושים ובחיילים, משוחחים בחופשיות עם האוכלוסייה, ואף על פי כן “אף אחד כאן לא זוכר מקרה שבו ניסו לפגוע ברכז שב”כ בעת פעילות גלויה בשטח”. במודל כזה יהיו אבדות בלתי נמנעות, אולם סביר להניח שהן יהיו מועטות בהרבה ממחיר הדמים שגבתה הפקרת הרצועה.

בנוגע לגיבוי בינלאומי, אכן נראה שמדינות העולם לא יראו בעין יפה את הממשל הצבאי ברצועה, אך לא די בחוסר בגיבוי בינלאומי לדרך פעולה מסוימת כדי למנוע מישראל לנקוט אותה. ולראיה, ישראל שולטת מבחינה ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון מ־1967, למרות התנגדות בינלאומית. השאלה החשובה יותר היא באיזו מידה יופעל לחץ בינלאומי חזק ומשמעותי על ישראל, החל מגינויים, סנקציות למיניהן, חרמות ביוזמה פרטית וכו’. התשובה לשאלה זו תלויה במידה רבה בזהותו של הממשל האמריקני בעשור הקרוב. ככלל, לא נראה שהסיכוי ללחץ מסוג זה מצד ארה”ב גבוה (אם כי לא בהכרח מצד אירופה), מכיוון שאין לו תמיכה בקרב הציבור בארה”ב, שברובו הגדול עודנו מזדהה עם ישראל.

לבסוף, מול מחיר תיאורטי זה יש לשקול את הסיכון הברור והנראה לעין של המשך ההפקרות הביטחונית מול הרצועה, וכן את המחיר – שגם הוא תיאורטי, אך סביר בהרבה – של אלפי נרצחים בעתיד אם יורשה החמאס להמשיך ולשלוט ברצועה (וזאת מעבר למחיר הכלכלי שצוין לעיל).

המלצות

בנוגע לסוגיית “היום שאחרי” ברצועת עזה אין צורך “להמציא את הגלגל”. יש לחזור לפתרונות שצלחו בעבר והשיגו 15 שנות שקט ברצועה, מבלי לחזור על הטעויות שגרמו להתמוטטות המציאות השקטה לאחר מכן. בהתאם להנחה זו יש לפעול על פי ההמלצות הבאות.

1. אי אפשר לצפות כי כלל האוכלוסייה ברצועה תהגר מרצונה החופשי, בוודאי כל עוד לא נמצאה מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותה ושבה תימצא לה תעסוקה.

2. בשום פנים ואופן אין להסתמך על צד שלישי, פלסטיני או אחר, שישמור על השקט ברצועה במקומנו. כל גורם כזה יקרוס בסופו של דבר, ויחזיר את השטח לשליטת חמאס. כל כוח שלטוני שאינו צה”ל, שיוטל עליו לשלוט ברצועה ללא נוכחות צה”ל בשטח – אם בדמות חמולות, הרש”פ, כוח בינלאומי או אחר – סופו שייכשל. כך אירע במקרה של הרשות הפלסטינית ברצועה בשנים 1994–2005, כך אירע במקרה של צד”ל ולאחר מכן יוניפי”ל בדרום לבנון, וכך אירע לאחרונה במקרה של הרשות הפלסטינית בצפון השומרון.

3. יש להילחם בטרור ברצועה בלא פשרות, בכל מקום שבו הוא נמצא, תוך בידול ובידוד הגורמים המפגעים מתוך האוכלוסייה.

4. יש לשמור על נוכחות קבועה ופעילה של צה”ל בכלל שטח הרצועה. כל כיבוש חלקי של הרצועה, עם פרימטר שכבר הוכח שיעילותו נשחקת לאורך זמן או בלעדיו, יאפשר לחמאס להתעצם ולבנות את עצמו מחדש באין מפריע בחלק הנותר. במוקדם או במאוחר, ינצל חמאס חלק זה כבסיס לפעולות שיובילו להרג חיילים ואזרחים, מה שיאלץ את צה”ל להיכנס שוב לרצועה ויחזיר את ישראל לאותה דילמה. שמירה על שליטה ביטחונית מלאה של ישראל ונוכחות צה”ל בכל שטח הרצועה, תוך יישום האסטרטגיה לעיל, הן הפתרון היעיל היחיד.

5. יש לבצע צעדים לשינוי הטופוגרפיה ופריסת האוכלוסייה, בהיבט של ניוד אוכלוסייה בין אזורים מסוימים בתוך הרצועה, כדי להקל על צה”ל. חלק גדול מהצעדים הללו כבר נעשה בזמן המלחמה. מדובר בפרט על פינוי כלל מחנות הפליטים ופיזור אוכלוסייתם באזורים אחרים ברצועה, פתיחת צירים דרך שטח בנוי צפוף, וחישוף רוב השטח הנטוע והחקלאי הסמוך לגבול ולריכוזי אוכלוסייה.

6. יש לפתֵח את כלכלת הרצועה, תוך הבדלה בין אזורים שקטים לאזורים שבהם מתקיימת פעילות טרור, שלא יפותחו. צעד זה יפחית את המוטיבציה לביצוע טרור. יש להדגיש כי הדבר תלוי בנוכחותם של חיילי צה”ל בשטח, שלא יאפשרו לארגני הטרור להשתלט על הרווחים הכלכליים ולנצלם לצורכיהם.

7. יש להפוך את כלכלת עזה למנותקת ועצמאית מישראל, על ידי איסור מוחלט של כניסת פועלים לתחומה, וכן על ידי החלת איסור כניסת ויציאת סחורות משטח ישראל ואליה. במקביל יש לפתח מוקדי תעסוקה מקומיים, וכן לעודד ייצוא סחורות ומעבר של עובדים למדינות שכנות כמו מצרים ולמדינות המפרץ, מה שיתרום לרווחה כלכלית. יש לציין שחיבור של עזה לכלכלת מצרים הוא טבעי הרבה יותר מהחיבור לכלכלת ישראל, בשל נסיבות הקשורות בהיסטוריה, שפה, ותרבות, וזה המצב שהיה קיים בפועל בעבר, לפני מלחמת ששת הימים.