במקרה הטוב, מדובר בחשיבה אסטרטגית שגויה ונאיבית, שיישומה יוליך את ישראל לאסון נוסף. מטרותיה של ישראל אינן ניתנות להשגה בכיבוש חלקי של הרצועה – לא  של חצי, שני שליש או אף תשע עשיריות ממנה. מובן מאליו שהנהגת חמאס ולוחמיו ימלטו לחלק הנותר שלא נכבש בידי ישראל, יחד עם הנשק ובני הערובה הישראלים שברשותם.

לאחר נסיגת כוחות צה”ל יגיחו הללו ממסתורם, יכריזו על ניצחון וישתלטו מחדש על כלל הרצועה, כפי שעשה הטליבאן באפגניסטאן ודאע”ש בצפון עיראק. או אז ישראל תעמוד בפני הברירה של כיבוש מחדש של השטח עליו הקיזה דם רב, או כניעה לעובדת המשך קיומו של חמאס ושלל דרישותיו כגון שחרור אסירים, כצעד מקדים למלחמה נוספת והרסנית בהרבה בתוך גבולותיה.

המחשבה כאילו ישראל תוכל להשלים את השמדת חמאס בדרום הרצועה ב”אמצעים אחרים” שאינם כוללים כיבוש קרקעי אין לה בסיס ולו הרעוע ביותר במציאות, כפי שהוכיחו לנו כל הסבבים מול הרצועה בעשורים האחרונים, וכפי שאנו רואים גם ביהודה ושומרון תקופה ארוכה אף יותר.

רק כיבוש מוחלט, עד הבניין האחרון, תוך השגת חופש פעולה מלא לצה”ל ולשב”כ לצוד בחודשים שלאחר מכן את אחרוני המחבלים, יבטיחו השמדה מוחלטת ומלאה של הארגון הרצחני.

אולם בכך לא יסתיים האתגר. כפי שמוכיח הניסיון הישראלי בעזה ובלבנון, והניסיון האמריקאי באפגניסטן, ‘אסטרטגיית יציאה’ אינה אלא שם מכובס לתבוסה. ברגע שכוחות צה”ל יצאו מהרצועה, גורלו של כל משטר ידידותי שישראל תעמיד בה יהיה כשל באשיר ג’ומאייל בלבנון ושל הברית הצפונית באפגניסטן. עובדה זו ברורה מאליה לכלל תושבי הרצועה, ולכן ללא נוכחות של צה”ל מתי מעט יעזו לשתף פעולה או לקחת חלק במשטר כזה. רק נוכחות מתמדת וקבועה של צה”ל, על חייליו והטנקים שלו, כולל מבצעי מעצרים ליליים תמידיים במתווה ‘כיסוח דשא’, הם שימנעו מארגון הטרור לשקם את עצמו, להשתלט מחדש על הרצועה ולהפנות שוב את טיליו ומחבליו החוצה כלפי ישראל.

אומנם יהיו לכך מחירים, אך כפי שניתן לראות מההשוואה ליו”ש, אלו יהיו נסבלים, ופחותים עשרת מונים מהמחיר ששילמה ישראל בשבעה באוקטובר. על ממשלת ישראל והממסד הבטחוני שלה להפנים את בצורך הבלתי נמנע הזה, ולהכין עצמם ואת הציבור ולהתגשמותו.

פורסם במקור ראשון 23.10.2023