המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא אחד האזורים המועדים בעולם למהפכות גדולות, שינויים ותמורות. זכורות כאן למשל מהפכות האביב הערבי, ובשנתיים האחרונות ראינו כיצד ישראל ספגה מהלומה כואבת ומשפילה, אך תוך זמן לא רב היא הצליחה לתעל אותה כדי להביא את עצמה לשנות את המציאות האזורית. לא צריך גם להתאמץ כדי לזכור כיצד סוריה עברה תמורה מוחלטת תוך שבועיים בדצמבר שעבר.

טורקיה, למשל, היא דוגמה נוספת למדינה שעברה טלטלות רבות בשני העשורים האחרונים. בתום שנים שבהן התבצר באנקרה שלטון חילוני, שהצבא אכף אותו בקפידה ואף דאג להדיח מנהיגים שניסו לנגוס בבסיס כוחו, עברה מדינת הענק מהפכה. תחת שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן, כראש ממשלה וכנשיא, היא השלימה מעבר ממדינה מערבית טיפוסית לחברה בעלת אופי דתי-מוסלמי ורודני, שמנהיגה רודף את מתנגדיו.

התמורה באופי של הממשל הטורקי פגעה גם בקשרים עם ירושלים, אף שאנקרה הייתה הבירה המוסלמית הראשונה שהכירה רשמית בישראל. אם בעבר פרחו היחסים הדיפלומטיים, הכלכליים והצבאיים בין שתי המדינות, כולל בתחילת תקופת שלטונו של ארדואן, כיום חל בהם צינון עמוק – ורמת הקשר נקשרה בעיקר לסוגיה הפלסטינית. בכל פעם שמתחולל משבר בין ישראל לפלסטינים, מתרחשת במקביל גם פגיעה ביחסים עם אנקרה. רק בתקופות רגיעה ניתן לשקם את היחסים מחדש.

הנקודה הקריטית שאפשר להצביע עליה כשפל ביחסים הייתה סביב משט המרמרה לרצועת עזה ב-2010, ומשם לרוב חלו ירידות. למרות ניסיונות להגיע לרגיעה ואפילו נרמול של היחסים עם ארדואן בשנים האחרונות, פתיחת המלחמה בעזה הביאה אותם שוב לשפל היסטורי – כולל איומים מפורשים של הנשיא הטורקי בדבר שימוש בכוח צבאי נגד ישראל, הטלת אמברגו סחורות ועוד.

לכאורה, חלק גדול מהשינויים ביחסים עם טורקיה נובעים ממנהיגה הוותיק והאיבה שהוא אישית רוחש לישראל או לראשיה. אך אם יש למישהו תוכניות לבדוק אם המצב ישתנה כאשר מחליפו יעלה לשלטון, לא בטוח שיש עדיין על מה לבנות. על אף גילו המבוגר ושמועות על כך שהוא חולה, ולמרות מחאות ענק במדינה אחרי מעצר ראש האופוזיציה באמצע השנה, נראה שארדואן מתכונן להמשיך בשלטון כמה שרק יוכל. הוא זכה בניצחון גדול באחרונה בזירה הפנימית אחרי שהצליח להכניע את המחתרת הכורדית ולאלץ אותה להניח את נשקה, ובאחרונה אף הקים צוות לבחון אפשרות של כתיבת חוקה חדשה, שאולי תאפשר לו להאריך את כהונתו מעבר למה שמותר לו כיום.

מכל מקום, מאז תחילת השנה עודדו האמריקנים כמה ניסיונות לתווך שוב בין הצדדים, בסיוע של אזרבייג'ן, במיוחד על רקע העובדה שישראל וטורקיה הן שתיים מהמעצמות האזוריות ובמידת מה הן חולקות אויב משותף – איראן. אף שהאזרים נכנסו כאן לעובי הקורה, שכן יש להם קשרים עם ירושלים ואנקרה כאחד, נראה שלפחות בינתיים לא הצליח האיחוי של הקרע.

בהיעדר דטנט, נותרנו בעיקר עם מתח, התנצחויות מילוליות, איומים ונתק. בירושלים עוקבים בדאגה אחרי המהלכים הטורקיים באזור, בשל החשש כי העוינות הגלויה תהפוך די מהר ליריבות של ממש.

ניתן לסמן אולי כמה איומים עיקריים בימים אלה מצד טורקיה, למרות שגם קיימים איומים משניים נוספים. כך למשל, החרם שהטיל ארדואן עלינו כמה חודשים לתוך מלחמת חרבות ברזל, אחרי שנים שהיחסים הכלכליים בין המדינות הוחרגו מהמתיחות, התברר כמשמעותי פחות מהצפוי, ובפועל פעילות הסחר לא נעצרה לחלוטין. לצד זאת, טורקיה ממשיכה להוסיף לנסות להרחיב את השפעתה בירושלים, כולל באתרים בעלי אופי דתי מוסלמי, אך אל מול איומים אחרים מדובר בחשש במדרג נמוך יותר. טורקיה אף מגדילה את דריסת הרגל שלה באפריקה, מהלך בעל פוטנציאל מדאיג לישראל, אך יש לו חשיבות פחותה לעומת איומים אחרים. לפיכך, נבחן כעת חמישה איומים משמעותיים יותר, שבירושלים חייבת לקחת ברצינות.

תסבוכת בסוריה

"ישראל היא מדינת טרור", הסביר בשבוע שעבר נשיא טורקיה ארדואן, "שמנצלת את הדרוזים כתירוץ כדי להרחיב את הפרחחות שלה לסוריה השכנה". אנקרה לא תאפשר לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית והחברתית של סוריה, הוא הוסיף.

העובדה שארדואן הרהיב עוז לאיים על ישראל בגין פעולותיה במדינה שאינה חלק מטורקיה היא דוגמה לסבך האינטרסים שנוצר כאן באזור מאז שבן חסותו, הנשיא הסורי החדש אחמד א-שרע, הצליח להתגבר על כוחות הביטחון של משטר אסד ולכבוש את דמשק במהלך מהיר מאין כמוהו. אנקרה העניקה להיאת תחריר א-שאם, ארגונו של א-שרע, את כל הסיוע הלוגיסטי והצבאי שאפשר לו להשתלט על המדינה, ומאז בוחנת את האפשרויות השונות שנוצרו שם עקב כך. בין היתר ביקש הצבא הטורקי להקים בסיסים במדינה השכנה, להציב מערכות הגנה אווירית וגם לסייע באימון הכוחות הסוריים. הנוכחות הצבאית שם מקרבת מאוד את החיילים הטורקים לישראל, ויוצרת אפשרות גבוהה יותר של חיכוך – בטעות או במכוון.

ארדואן לא חסך בהצהרות ואיומים נגד ישראל. הוא התריע בה וקרא לה לסגת מסוריה, טען שהיא מנסה "לפוצץ את המהפכה" והבהיר שבעיניו התקיפות שהיא מבצעת "בלתי מתקבלות על הדעת". מסרים ברוח דומה הועברו גם לארה"ב, בניסיון שזו תרסן את ישראל. אבל למרות החיכוכים הללו, וההדגשה שניסיון לפגוע בשלמות סוריה יגרור תגובה טורקית, נעשו גם ניסיונות להסדיר את המצב במדינה, כולל הקמה של "קו חם" בין המדינות שנועד להפחית מתיחויות – בדומה למה שנעשה בעבר עם הרוסים בסוריה.

אלא שגם ביסוס נוכחות טורקית בתוך סוריה הוא בפני עצמו עניין בעייתי. מכיוון שאנקרה אינה משתפת פעולה עם ישראל, הצבה של מערכות הגנה אוויריות שלה במדינה יכולה לפגוע בחופש הפעולה הנחוץ לצה"ל לצורך תקיפות באיראן, למשל. כמו כן, כל עוד ישראל רואה כאינטרס שלה הגנה על הדרוזים בדרום סוריה, הנוכחות הטורקית שם יכולה להביא להתלקחות בין הצדדים.

ובכל זאת, למרות פוטנציאל הסכנה, האפשרות של קרב ישיר לא רצויה לשתי המדינות. הן מעוניינות להימנע מהתנגשות בסוריה מכמה טעמים: קודם כול, כדי לא להעמיד את עצמן במבוכה מול ארה"ב, שהיא ידידה של שתיהן. שנית, משום שמדובר בבעיה מורכבת מבחינה משפטית וצבאית. ברור שלצה"ל יש יכולות לפגוע באמצעים או כוחות טורקיים במדינה, מה שעשוי להביך את אנקרה וכמובן לפגוע באינטרסים שלה. מצד שני ישראל לא רוצה להגיע למצב שבו היא תוקפת חברה בנאט"ו, שיכולה להפעיל את הסעיף הרלוונטי באמנת הברית ולהזעיק את חברותיה להגן עליה. שלישית, קשה להאמין ששתי המדינות מעוניינות להוסיף חזית נוספת לשלל האתגרים שעומדים בפניהן, שתיאלץ אותן להשקיע בה משאבים, תשומת לב ועוד.

זהו אולי גם הרקע לכך שבימים האחרונים, לפי הדיווחים, החלו להתחדש השיחות בין ישראל לסוריה על אפשרות של נורמליזציה או הסכם להפסקת המלחמה בחסות אמריקנית וטורקית. זהו אינטרס משותף של הטורקים ושל ישראל להגיע להבנות סביב הנעשה בסוריה, והם ינקטו לשם כך מאמצים ענפים.

התגוששות מדינית

לפני מלחמת חרבות ברזל חוו ישראל וטורקיה תקופת של גאות ביחסיהן. ארדואן התקשר לברך את הנשיא יצחק הרצוג עם היבחרו לתפקיד, ובכירים רמי דרג הגיעו לראשונה זה שנים לביקורים הדדיים, בעיקר בתקופת ממשלת בנט-לפיד. אפילו במהלך כהונתו הנוכחית של נתניהו סייעה ישראל לטורקיה בעקבות רעידת האדמה שפקדה את המדינה, וארדואן מיהר להודות על כך לירושלים.

אלא שהטבח ב-7 באוקטובר בעוטף עזה שינה את התמונה לחלוטין. די מהתחלה ארדואן החל לפעול נגד ישראל בזירה הבינלאומית באמצעות גינויים, הצהרות, ועוד. הוא טען שהיא מבצעת פשעי מלחמה, והכריז עליה חרם בתחום הסחר – הגם שכאמור הוא לא צלח במיוחד.

לפי שעה, עם זאת, נראה שברמה הרשמית שתי המדינות שומרות על סטטוס-קוו ביחסיהן. על אף טענות של הנשיא הטורקי לניתוק מוחלט ביחסים, בפועל לא חל שנמוך בקשרים הרשמיים. בתחילת המלחמה החזירה ישראל את השגריר מאנקרה על רקע חשש לפגיעה בו, ומאז השגרירות סגורה. מנגד, הטורקים הותירו את השגרירות שלהם בארץ פתוחה, וכבר היו תקופות בעבר שבהן נמשכו היחסים גם כאשר לא היה שגריר באנקרה.

בחזית המדינית פעל ארדואן גם בכיוונים אחרים: הוא למשל הפגין בפומבי את תמיכתו בחמאס, נפגש עם ראשי ארגון הטרור באנקרה, אירח אותם בארצו אחרי שדווח כי גורשו מקטאר, והצהיר כי הם "לוחמי חופש הנלחמים למען הכבוד המוסלמי". מחקרים קבעו כי אנקרה העניקה לחמאס סיוע לוגיסטי וכלכלי, ושמרה איתו על תיאום גם תוך כדי המלחמה. הדוגמה הברורה ביותר להזדהות עם ארגון הטרור הייתה כאשר ארדואן הורה להוריד לחצי התורן את הדגל בשגרירותו בתל-אביב לאחר חיסולו בטהרן של מנהיג חמאס, אסמאעיל הניה.

אלא שבכך לא תמה העוינות הטורקית: ארדואן הורה על הצטרפותה של אנקרה לתביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בטענה לרצח עם שמבצע צה"ל בעזה. בנוסף, הוא מונע מישראל להשתתף בתרגילים צבאיים של נאט"ו, וסירב לאפשר למטוס "כנף ציון" – אפילו כשהנשיא הרצוג טס בו – לעבור במרחב האווירי של ארצו.

למעשה, אפילו המהומות בסוריה בשבוע שעבר בין ישראל לממשל בדמשק סביב התקיפה של הדרוזים נתפסו על ידי כמה מומחים כ"הישג מדיני" של ארדואן. זאת, משום שבשורה התחתונה נוצר מתח בין ישראל לארה"ב, דמשק ככל הנראה התרחקה מעט מהאפשרות שתיכלל בהסכמי אברהם – והבידוד המדיני של ישראל הפך עמוק עוד יותר.

הקשר עם ארה"ב

באופן פרטני, נקודת החיכוך הגדולה ביותר בזירה המדינית בין ישראל לטורקיה קשורה למדינה שידידותית לשתיהן, ארה"ב. ארדואן וממשלו הימרו על ניצחון של טראמפ בבחירות בארה"ב, והמהלך הזה השתלם להם. שני המנהיגים נהנים מקשר אישי חם ומיחסי עבודה טובים – שאולי אין שני להם מלבד הקשר שיש לנשיא האמריקני עם רה"מ נתניהו.

לא לחינם הדגיש טראמפ בשיחה עם נתניהו באחרונה כי "יש לו קשר טוב מאוד-מאוד עם טורקיה ועם המנהיג שלה", וביקש מראש הממשלה הישראלי "לעבוד" על הבעיות שלו עם הטורקים. מאז שזכה בבחירות ניהלו טראמפ וארדואן קשר תכוף ושיחות לא מעטות. הנשיא האמריקני הכריז כי מקבילו הטורקי הוא "חבר", ואמר כי הוא רוחש לו כבוד רב.

דווקא בכהונתו הראשונה של טראמפ העיבה עננה שחורה על הקשרים עם ארדואן. למרות הכימיה הטובה בין השניים, נרשמו גם כמה תקריות לא פשוטות. הראשונה, כמובן, הייתה הבעיטה שקיבלה טורקיה החוצה מתוכנית מטוס הקרב המתקדם F-35, עקב העובדה שרכשה מערכת הגנה אווירית רוסית מסוג S-400. הפרשה הזאת העכירה מאוד את הקשרים בין המדינות, וטראמפ אף הטיל עיצומים על אנקרה בעקבותיה.

אבן נגף אחרת הייתה המעורבות הטורקית בסוריה, בדומה למצב כיום. כבר אז לטש המנהיג הטורקי עיניים למדינה השכנה, ובפרט ביקש להיאבק בכורדים שמתגוררים בה. טראמפ שלח לו אז מכתב והזהיר אותו "לא להיות שוטה או קשוח" בעניין סוריה, ואף איים "להשמיד" – פועל שנראה כחביב במיוחד על הנשיא האמריקני – את הכלכלה הטורקית.

מאז תחילת כהונתו השנייה של טראמפ אין בינתיים זכר לדברים הללו. הנשיא האמריקני וצוותו משמיעים רק מחמאות לארדואן והתנהלותו – ולא מזכירים אפילו ברמז את הדיכוי של האופוזיציה במדינה, למשל, או הפרות זכויות אדם אחרות שמבצע הממשל באנקרה. מבחינת ארדואן זה עניין חשוב: היכולת של טראמפ "לנהל עסקים" מבלי להתחשב ב"זוטות" כגון מצב הדמוקרטיה או זכויות האדם במדינה שמולה הוא עומד היא נקודת זכות גדולה בעיניו.

ביחס לישראל מנסה בינתיים טראמפ להשקיע משאבים בתיווך בין הצדדים, במאמץ להפשיר את היחסים ביניהם. הוא רואה בשתי המדינות חלק מהעתיד האזורי וככל הנראה כמעצמות המובילות במזרח התיכון, ובכל מקרה לא מעוניין לפגוע בידידותו עם אף אחת מהן. אלא שבירושלים צריכים לנקוט משנה זהירות כאן. כל עוד ארדואן מפגין עוינות לישראל (ואין סיבה שזה ישתנה), הוא עלול לנצל את האוזן הקשבת של הנשיא האמריקני כדי להשחיר אותה באוזניו, לצנן את היחסים עימה או לפגוע באינטרסים שלה בארה"ב, בסוריה ובכלל.