עיקרי הדברים

• הירידה בפיגועים מאז 2024 אינה משקפת רגיעה אמיתית אלא דיכוי זמני של איום בסיסי מתמשך.
• הטרור הפלסטיני נותר בעל מוטיבציה גבוהה ואף מתפתח מבנית, גם כאשר מספר הפיגועים המוצלחים יורד – כפי שמעידים נתוני הסיכולים הגבוהים והתרחבות תשתיות הטרור.
• מאמצי הסיכול של ישראל הם גורם מייצב מרכזי, אך בו-זמנית יוצרים חיכוך, נפגעים ותסיסה – ולכן פועלים גם כגורם מסלים.
• הרשות הפלסטינית נמצאת בתהליך שחיקה עמוק – אובדן משילות, משבר לגיטימציה ציבורית והיחלשות מנגנוני הביטחון מגבירים את הסיכון להתפרקות ולכאוס ביום שאחרי אבו מאזן.
• המצב הכלכלי מהווה גורם מערער משמעותי – אבטלה גבוהה, קריסת הכנסות הרש״פ והגבלות תנועה מייצרים תסכול עמוק ומהווים קרקע פורייה לגיוס לטרור.
• עלייה בטרור יהודי ובפשיעה לאומנית מחמירה את המצב, הן בהיבט הביטחוני והן בהיבט המדיני-בינלאומי, תוך פגיעה באכיפה ובמשילות הישראלית.
• התרחבות ההתיישבות והגברת האכיפה בשטחי C מגבירות חיכוך ותסכול פלסטיני, ומחזקות את תפיסת הסיפוח בפועל.
• שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרש״פ תורם ליציבות, אך פוגע בלגיטימציה שלה בעיני הציבור הפלסטיני.
• הזירה האזורית משפיעה על היציבות – מעורבות איראן, חיזבאללה ושחקנים עוינים מגבירה את פוטנציאל ההסלמה, בעוד שחקנים פרגמטיים (ארה״ב, מצרים, ירדן) פועלים לריסון.
• אין כיום אופק מדיני רלוונטי, והפער בין הצדדים הופך כל שיח מדיני לחסר משמעות אופרטיבית – מה שמעמיק את תחושת הסטגנציה והייאוש.
• המציאות הנוכחית דומה ל"גחלים לוחשות": דיכוי ביטחוני יעיל מונע התפרצות מיידית, אך הצטברות גורמים מסלימים עלולה להצית הסלמה רחבה בכל רגע.
• יש לבחון משטר נאמנות ביניים ביו״ש – מנגנון בינלאומי/אזורי שיסייע בניהול המרחב, יפחית חיכוך ויחזק רכיבי משילות וביטחון.
• משטר כזה ישמש כלי לייצוב ולא כפתרון קבע – מטרתו לייצר מסגרת ניהולית חלופית במציאות של חולשת הרש״פ והיעדר תהליך מדיני אפקטיבי.
• יישום המודל תלוי בשילוב שחקנים פרגמטיים ובחלוקת אחריות רחבה יותר, אך כרוך באתגרים פוליטיים, משפטיים וציבוריים משמעותיים – הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.