משמעויות

נשיא צרפת מקרון פועל לקידום הוועידה בהתאם לאינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו, לצד הצורך לרצות את הציבור המוסלמי בארצו, שכוחו הולך ומתגבר ואף קיים חשש שישתלט על עמדות כוח בצרפת. בנוסף, לצרפתים יש היסטוריה ארוכה של מעורבות באזור (גם אם האינטרסים הישירים שלהם גדולים יותר בלבנון), ועקב כך גם רצון לקחת חלק פעיל במשא ומתן העקיף בין ישראל לחמאס ולהוות שחקן משמעותי בהליך המדיני.

מקרון, המתנגד לתוכנית טראמפ בדבר עידוד הגירת עזתים מהרצועה, סבור כי היוזמה שלו יכולה להוות חלופה שתאפשר את שיקום ופיתוח עזה. בנאום במצרים הוא הסביר כי אומנם מדובר בוועידה משותפת לצרפת ולערב הסעודית, אך היא תגובש בתיאום עם מדינות נוספות באזור, כולל מצרים, כדי גם לזכות בתמיכת הליגה הערבית למתווה שיציג.

ללא קשר לדברים אלה או למקור האינטרס של מקרון, הכרה רשמית של צרפת במדינה פלסטינית עלולה להתגלות כאירוע מדיני בעייתי לישראל. בניגוד למדינות אחרות שהצהירו בעבר על הכרה כזו, צרפת נחשבת לכוח מעצמתי, אחת המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני ואחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שאף נהנית מזכות הווטו על החלטותיה. יתרה מכך, בעבר נחשבה צרפת מדינה ידידותית לישראל.

צעד זה גם עלול לעורר מדינות אחרות לנקוט מהלכים דומים, כפי שהצהירה לוקסמבורג שאולי תעשה בהמשך, וכפי שעשו בשנה שעברה ארצות כגון ספרד או אירלנד. שר החוץ הנורווגי הבהיר, למשל, כי אם צרפת תכיר במדינה פלסטינית, כמה מדינות יבואו בעקבותיה.

העובדה שמדינות ידידותיות כגון צרפת, בריטניה, קנדה ואפילו הולנד (שבינתיים ממשלתה נפלה, והקו המדיני שלה בעתיד אינו ברור) מביעות ביקורת גלויה על ישראל, ואף דורשות לבחון את הסכם ההתקשרות של האיחוד כולו עימה, מבשרת כי בירושלים עומדים אולי בפני בליץ מדיני משמעותי בתקופה הקרובה. אפילו קנצלר גרמניה, מרץ, ביקר את ישראל בחריפות בעקבות המשך המלחמה ברצועה, ואמר כי הפצצותיה בעזה "אינן מקובלות ואין להן הצדקה". זאת, אף שברלין נחשבת קרובה לירושלים, וכאמור הצהירה כי לא תנקוט צעד חד-צדדי.

בין היתר, ייתכן שחלק מגורמים אלה מתוסכלים מחוסר היכולת לקדם את הפסקת האש בעזה במועצת הביטחון של האו"ם בשל הווטו האמריקני, כפי שקרה עם החלטה בנוסח זה בשבוע שעבר. בהיעדר אפשרות כזו, מדינות המערב עשויות לנסות ללחוץ על ישראל באמצעים אחרים כגון הוועידה בניו-יורק. זאת, במקביל למאמצים אחרים שמקדמת צרפת ומדינות אחרות במסגרת האיחוד האירופי נגד ישראל, כולל אפשרות לעיצומים נקודתיים ואותו ניסיון (שכנראה לא יצלח) לביטול הסכם האסוציאציה.

זהותה של נותנת החסות השנייה לוועידה, ערב הסעודית, גם אינה חיובית לישראל. בתור המועמדת הערבית הבכירה לנורמליזציה ושילוב בהסכמי אברהם, צעדים חד-צדדיים שהיא תומכת בהם או מקדמת אותם יכולים להעיד כי היא אינה מהססת לפעול גם נגד האינטרסים הישראליים, אפילו אם תסכן את סיכויי הנורמליזציה.

יש לציין כי גם אם הוועידה לא תסתיים בהצהרה חד-צדדית על הכרה במדינה פלסטינית, עצם קיומה והדיונים שבה יכולים להזיק לישראל בזירה המדינית. בין היתר, היא יכולה לבחון את קידומם של צעדים חד-צדדיים אחרים, מדודים יותר, בניסיון להשפיע על המציאות בשטח או על יכולותיה הצבאיות של ישראל (כמו בתחום אספקת הנשק). כמו כן, התכנסות הוועידה עשויה לספק תמיכה מורלית לחמאס, להפיח תקווה להישרדותו כגורם ברצועה, ולפגוע בסיכויים של המשא ומתן לשחרור החטופים ולהפסקת הלחימה ברצועה.

המלצות

• העובדה שחלק גדול מהאינטרסים שעומדים בבסיס העניין של צרפת לקידום הוועידה הם פוליטיים או אישיים יכולה לשחק לידי ישראל. במצב כזה, אם המחיר המדיני שצרפת תשלם מול מדינות כגון ארה"ב או ישראל יהיה גבוה מדי, מקרון עשוי להרגיש שהתועלת של הצהרה חד-צדדית אינה גדולה מהעלות.
• לפיכך, את הפעילות מול צרפת יש לחלק לשלושה אפיקים: הראשון הוא לחץ ישראלי ישיר, שיפורט להלן. השני הוא הוא פנייה לארה"ב כדי שתמשיך להפעיל לחץ על צרפת ועל מדינות אירופיות נוספות, כגון בריטניה. לבסוף, יש לפנות למדינות ידידותיות באירופה, דוגמת גרמניה ואיטליה, ולבקש מהן להתניע שיח עם מקבילים בפריז ובלונדון כדי להבהיר את המחיר שישלמו הצרפתים והפלסטינים בהתאם לצעדים חד-צדדיים שינקטו.
• מבחינת ישראל, עליה להבהיר את העלות שתשלם צרפת עוד קודם לוועידה, ובמידת הצורך אף להחריף את הטון – כדי לסכל מהלכים מדיניים חד-צדדיים לפני שיתממשו. מלבד ההצהרות של שר החוץ בדבר ההשלכות של הכרה במדינה פלסטינית בוועידה, יש לגבש רשימה של מגוון אפשרויות נוספות, שקטות ו"רועשות", שיוכלו להבהיר לפריז מה יהיה המחיר להתעלמות מישראל ונקיטת צעדים מעל ראשה. כך, מלבד הפסקת שיתוף פעולה מודיעיני והחלת ריבונות, ניתן לשקול אפשרות לחסום יוזמות סיוע צרפתיות לפלסטינים בישראל או ביהודה ושומרון, או לשלול ממדינות שמקדמות צעדים כאלה, ובהן גם בריטניה, אפשרות לקחת חלק בעתיד במשא ומתן ועוד.
• את הענישה המדינית לצרפת יש לנקוט בהתאם למדרג מסודר, על פי חומרת הצעדים שתקדם נגדנו. בראש המדרג ניצבת האפשרות להורדת הדרג הדיפלומטי הצרפתי בארץ או בפריז, נזיפה פומבית בשגריר, קריאה בחזרה של השגריר הישראלי ארצה ועוד, וכן בחינת ההיתכנות של תמיכה פומבית ביריבים האידיאולוגיים או הפוליטיים של צרפת בעולם.
• מלבד צרפת, יש צורך להפעיל לחץ גם על היוזמת השנייה של הוועידה: ערב הסעודית. לחץ יעיל על ערב הסעודית יסייע לבודד את צרפת במערכה, ויגרום לה לשקול מחדש את צעדיה.
• לפיכך, ישראל צריכה גם להעביר מסרים שקטים (ולשקול אם גם לפעול בפומבי) לערב הסעודית בדבר ההשלכות שיהיו לקידום מהלך חד-צדדי כזה על האמון בין הצדדים, ועל האפשרות בעתיד לקדם יוזמות בילטרליות ומולטילטרליות שריאד תהיה חלק מהן.
• במקביל, ישראל יכולה להמשיך בניסיונות השכנוע של הממשל בארה"ב כדי ללחוץ על הסעודים לא לשתף פעולה עם המהלך. האמריקנים יכולים, למשל, להבהיר לריאד כי יגבנו ממנה מחיר על מהלכים מעין אלה, כולל בתחום הברית האסטרטגית שערב הסעודית מנסה לקדם מול ארה"ב, שיתופי הפעולה הכלכליים והטכנולוגיים שנרקמו בביקורו האחרון של טראמפ באזור, או אישור לתוכנית גרעין אזרחית.
• לבסוף, בזירה המדינית ישראל צריכה לשמור על קשרים ולחזקם עם המדינות ה"מתנדנדות", בעיקר באירופה, דוגמת נורבגיה או לוקסמבורג. עלינו להשאיר ערוצי שיח פתוחים עימן, ולהבהיר להן כי לא נקבל יוזמות חד-צדדיות – כל זאת, במטרה למנוע ממדינות נוספות לנקוט יוזמות עצמאיות.
• ברמה התודעתית, ישראל צריכה להשיק קמפיין, בעזרת משרדי ממשלה והחברה האזרחית, נגד יוזמות חד-צדדיות מעין אלה. בין היתר יש להדגיש את הקשר שבין מהלכים מדיניים מסוג זה לבין ההשלכות השליליות שלהם, לרבות עידוד גורמי טרור כגון חמאס ומתן אפשרות לאיראן להשתלט על שטחים ביהודה ושומרון.