מצרים, שקוראת היטב את המפה, הכריזה לא אחת על השגריר האיראני כעל אישיות בלתי רצויה בקהיר. בעקבות ניסיונותיה הכושלים לאחרונה של טהרן לפתות את מצרים ב”הטבות” במצרי הורמוז, בדמות היעדר פגיעה מצד החות’ים בספינות המיועדות למצרים, הודיע הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי באופן נחרץ כי החות’ים פוגעים בפרנסת מצרים ולפיכך הם והעומדים מאחוריהם הינם בבחינת “אויב מר”.

ירדן, ששלטונה חלש, רועדת תחת עולה של איראן, שכמעט והשתלטה עליה. לא אחת הדגשתי זאת בדבריי ובכתיבתי. כעת המצב חמור מאי־פעם, שכן נקודת התורפה הבולטת היא הגבול המשותף לישראל וירדן. תרחיש האימה שאליו חותרת טהרן הוא שהשלטון הירדני לא יוכל עוד לעצור בעד מיליוני הפלסטינים החיים בירדן לעוט על ישראל דרך הגבול הארוך בין שתי המדינות.

המענה הטוב ביותר לנאמר לעיל ברמה האסטרטגית הוא יצירת ברית סונית אפקטיבית בהובלת סעודיה, שאליה תצטרפנה ישראל ומדינות המערב. אין בכך כדי להמעיט, ולו במעט, מהצורך הבוער להשיב את החטופים, ולהתמודד עם האיום שנותר מצד חמאס וארגוני טרור נוספים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בלבנון ובסוריה. אלא שכל אלה הם בבחינת זירות טקטיות בראייתה של איראן, וחשוב במקביל להבין את התמונה האסטרטגית כולה.

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 24.2.2024.