ראשי הדרג המדיני והצבאי הבטיחו לאזרחי ישראל לאחר זוועות 7 באוקטובר כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וכי לא יאפשרו לאירועים המזעזעים לחזור על עצמם. לאחר שהיו אחראים – כולם, מאלופי המטה הכללי ועד שרי הממשלה והעומד בראשה – למחדל הנורא ביותר בתולדותיה של ישראל, המינימום שנדרש מהם הוא לעמוד בהבטחתם ולהמשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה.

הקריאות להפסקת המלחמה כעת הן עדות לחולשת דעת בלתי נתפסת. לא רק עוצמתו הצבאית של צה”ל עומדת למבחן ברחבי המזרח התיכון כולו, כי אם גם עוז רוחו של העם בישראל. אם אכן אנו אומה תאבת חיים, וברצוננו להמשיך להתקיים במרחב האכזרי והאלים שנקרא המזרח התיכון, עלינו להמשיך במלחמה עד למיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס – בדיוק כפי שהבטיחה לנו ההנהגה הישראלית.

בבחירה האכזרית בין שחרור בני הערובה תמורת הפסקת המלחמה (אם הצעה כזאת אכן קיימת) לבין השלמת הלחימה, אפילו במחיר חייהם של יותר מ-100 ישראלים חיים שמוחזקים על ידי חמאס – אין כל ספק כי טובת הכלל גוברת. הנהגה אחראית ושקולה צריכה תמיד לשקול את טובתה של כלל האוכלוסייה. העצב המובן והבלתי נתפס של משפחות החטופים אינו מצפן טוב לקבלת החלטות. קור רוח ושיקול דעת, ובעיקר הבאה בחשבון של האינטרסים של ישראל לטווח הארוך, מכתיבים את המשך הלחימה.

לגורמים רבים בזירה הבינלאומית יש אינטרס להפסיק את הלחימה או לצמצם את היקפה. ארה”ב מעוניינת לתחום את הלחימה ולא לאפשר לה לגלוש לכדי מלחמה כוללת במזרח התיכון, ובעיקר להימנע מעימות ישיר עם איראן. בשנת בחירות מבקש הממשל האמריקני להימנע מעימות גלובלי נרחב, שעשוי גם לערב את סין ורוסיה, אף שאלה כבר מזמן מעורבות בסכסוך.

הניסיון האמריקני המגושם וחסר התוחלת הזה מבטא את האינטרסים שלהם במדיניות החוץ. יש לכבד את האינטרסים של ידידתנו הגדולה והחשובה, אך אין להעדיף אותם על פני האינטרסים הבסיסיים והקיומיים של אזרחי ישראל. אין לנו הלוקסוס לסחור בצרכים הראשוניים ביותר של כל חברה אנושית באשר היא – ובראשם הבטחת החיים עצמם.