יחסי ארה"ב – ישראל

שנה לכהונת טראמפ, המדיניות ברורה: נשיא ארה"ב אינו מבקש להיות הריבון בסדר הקיים, אלא להחליפו | עבור ישראל, המשמעות כפולה: מצד אחד, חלון הזדמנויות אסטרטגי חסר תקדים; מנגד, סיכונים אדירים.

הפלישה של נשיא ארה"ב לוונצואלה וניסיונו להשתלט על גרינלנד, מסמנים שינוי בכללי המשחק העולמי, שיכול להשפיע גם על הציפיות של העולם המערבי מישראל.

החיבוק הנשיאותי לא טשטש את המסר של נשיא ארצות הברית מראש הממשלה: לסיים את המערכה בעזה.

התמיכה האמריקנית בפירוז חמאס והאיום על איראן מעניקים רוח גבית, אך טרם עמדו במבחן המציאות • ישראל נדרשת לוודא שהמחמאות וההצהרות מתורגמות להסכמות מחייבות ולשינוי ממשי בשטח.

הקשר האישי בין טראמפ לנתניהו הפך להישג מדיני מהמעלה הראשונה • אבל לצד ההסכמה על המדיניות מול איראן, המחלוקות על חמאס וטורקיה עדיין מהוות אתגר לכושר השכנוע של רה"מ.

זרמים רבי עוצמה מאיימים להחליש באורח משמעותי את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב. ישראל צריכה לפעול בתחכום רב לסיכול מזימה זו.

על תרומתו של טראמפ לביטחונה של ישראל ולשחרור החטופים אין עוררין • דווקא בשל גודל ההישגים, נתניהו חייב להבהיר בפגישתו הקרובה עימו בפלורידה אמת יסודית • במזרח התיכון הסכמים ותוכניות נבחנים לא בהצהרות אלא ביישום מלא, עיקש וחסר פשרות.

כאשר תיאוריות כזב מוצגות כ״שאלות קשות״ או כ״אומץ אינטלקטואלי״, האנטישמיות אינה נעלמת – היא רק מחליפה שפה| דווקא על הרקע הזה, החגיגות הפומביות והגלויות של חנוכה בטקסס מהוות נקודת אור.

בניגוד לקודמיו, הנשיא טראמפ שואף להקטין את התלות הישראלית בארה"ב, ורוצה לראות בנו מדינה שיכולה לשרת את האינטרסים הביטחוניים של אמריקה. זה בדיוק האתגר שעומד לפתחם של נתניהו והממשלה.

קבלת התכתיב האמריקני של סיום המלחמה בלא הכנעת חמאס ופירוז הרצועה, תהיה פגיעה אדירה במעמדה האזורי של ישראל ובהרתעה שלה מול כל גורמי האסלאם הקיצוני, מבית ומחוץ.