אסטרטגיה לאומית לביטחון פנים

ממאבק נקודתי למדיניות לאומית: כיצד לשבור את מוקדי הכוח העברייניים ולבסס חוק וסדר.

אירועי ההצתות, הפרוטקשן והאלימות בנגב אינם "מקרים נקודתיים" אלא סימפטום לאובדן משילות מתמשך. אם הממשלה לא תפעל בעוצמה – באכיפה, חקיקה, פגיעה כלכלית וחינוך – הפשיעה תהפוך לנורמה והריבונות תיסוג. הגיע הזמן להכרעה: משילות בנגב, עכשיו.

מה שהתרחש בימים האחרונים בנגב איננו עוד מקרה של ונדליזם מקומי, ואיננו התפרצות ספונטנית של רגשות. זהו מסר כוחני וברור של הקהילה הבדואית כלפי המדינה: אתם פועלים נגדנו – ואנחנו גובים מחיר מהריבון.

התפוררות המבנים המסורתיים, הצפת האמל"ח והחדירה לשלטון המקומי הפכו את ארגוני הפשיעה לשלטון לא רשמי. רק כניסה מבצעית של השב"כ תוכל להשיב את המשילות שאבדה.

תופעות הפשיעה הגיעו למימדים שמחייבים מאמץ לאומי מיידי למרות העיסוק באתגרי הביטחון | הצטרפות שב״כ היא הזדמנות | המדינה הוכיחה בשנתיים האחרונות שאפשר לחולל שינויים מקצה לקצה וזה מה שנידרש גם כאן.

32 שנה לאחר טקס החתימה על "הצהרת אוסלו", הרשות הפלסטינית כיום היא שכיב מרע | האם לא הגיעה העת להפסיק את מאמצי החייאתה?

המאמר נכתב יחד עם סא"ל (מיל') איתמר איתם, חבר ארגון "נקראים לדגל". עיקרי הדברים ירושלים היא זירת על-אסטרטגית – אויבי ישראל רואים בה את יעד-העל של מאבקם; היא אינה רק …

בתסיסה בחברון על מדינת ישראל למלא תפקיד קריטי – לא כמובילה ולא כמתערבת, אלא כמי שמעניקה גיבוי שקט, תיאום ביטחוני מחושב ותמיכה דיפלומטית מול שותפות אזוריות.

יוזמתם של מנהיגי שבטים בחברון להינתק מהרשות הפלסטינית ולהכיר בישראל מציבה אתגר אסטרטגי חדש לסטטוס קוו. בין מרד מקומי לבשורה גיאו-פוליטית – האם מדובר בעוד ניסיון שנידון לכישלון, או בתחילתה של פרדיגמה חדשה לפתרון הסכסוך?

ישראל נדרשת לטפל באיומים קיומיים, אך גם לא להזניח איומים שלא בהכרח עלולים להשמיד את המדינה | אם לא נטפל בטרור ביו"ש כעת, בעתיד הלא רחוק אנו עלולים לראות מחבלים מתאבדים בערי המרכז.