מלחמה בעזה

הניסיון של מדינות אירופה וערב הסעודית לכרוך בין המלחמה ברצועה ובין הכרה ברשות רק מחזק את הטרור, ומוכיח כי יש גמול להתנהלות רצחנית.

ההכרזות האחרונות של מדינות אירופה על כוונתן להכיר במדינה פלסטינית אינן מפתיעות, אך חשוב להדגיש כי להכרזות הללו אין משמעות ממשית בטווח הקצר. הבעיה בישראל היא שלא קיים ״רמטכ״ל הסברה״ שמחזיק בתקציבים, בכלים ובסמכויות.

על פרשת ההרעבה ותעלומת ההחמצה האסטרטגית: מי לא דבק בתחבולה שנועדה להכריע את חמאס ועקב כך למנוע ממנו את האפשרות להעליל על ישראל?

ישראל טרם מימשה ברצועה את שתי מטרות המלחמה הראשיות: פירוק חמאס כארגון צבאי ופוליטי, והשבת החטופים. הקשר בין שתי המטרות ברור: השגת המטרה הראשונה באמצעות יצירת איום קיומי אמיתי ובר־מימוש …

בחמאס מעריכים שהמגמה כעת היא לטובתם, ומקשיחים עמדות | קידום יוזמת ההגירה מרצון יכניס את חמאס ללחץ ויענה גם לטענות על רעב | בשטח אפשר לשנות את התמונה בלי להגדיל את הסיכון לחיילינו.

עיקרי הדברים את מבצע ״עם כלביא״ יש להבין כחלק מההיגיון האסטרטגי המעודכן שישראל אימצה כבר בשלביה הראשונים של המלחמה שנכפתה עליה ב-7 באוקטובר 2023. מהותו היא לחולל שינוי מהמעלה השנייה, …

התעוזה הגוברת של מחבלי חמאס לא נובעת רק מהאפשרויות שנוצרו בעקבות הרחבת הלחימה והחיכוך, אלא מזיהוי הלחץ להגיע לעיסקה. מה שמונע את שבירת רוחו של ארגון הטרור הוא הידיעה שבכל רגע שירצה הוא יוכל לעצור את התוקפנות הישראלית, לקנות עוד שקט ולחדש את שליטתו.

קשה להתקדם בתוכניות האזוריות בלי לסיים עם עזה, אבל חשוב יותר הוא לסיים באופן שלא משאיר האזור הזה כמקור לצרות בעתיד.

המלחמה בשבע חזיתות הולידה גם הזדמנויות – ביניהן חיזוק הזכות היהודית למדינה. בהסכמים בכל הגבולות עלינו להתנות על צמצום הכרה ב"פליטי פלסטין", וכך גם תצטמצם המוטיבציה להשמדת ישראל והקמת מדינה ערבית.

הרחבת הסכמי אברהם נראית מפתה – אבל אם היא תגיע בלי חיסול כוחו של חמאס בעזה, זו תהיה סכנה אסטרטגית.