אסטרטגיה לאומית לביטחון פנים

32 שנה לאחר טקס החתימה על "הצהרת אוסלו", הרשות הפלסטינית כיום היא שכיב מרע | האם לא הגיעה העת להפסיק את מאמצי החייאתה?

המאמר נכתב יחד עם סא"ל (מיל') איתמר איתם, חבר ארגון "נקראים לדגל". עיקרי הדברים ירושלים היא זירת על-אסטרטגית – אויבי ישראל רואים בה את יעד-העל של מאבקם; היא אינה רק …

בתסיסה בחברון על מדינת ישראל למלא תפקיד קריטי – לא כמובילה ולא כמתערבת, אלא כמי שמעניקה גיבוי שקט, תיאום ביטחוני מחושב ותמיכה דיפלומטית מול שותפות אזוריות.

יוזמתם של מנהיגי שבטים בחברון להינתק מהרשות הפלסטינית ולהכיר בישראל מציבה אתגר אסטרטגי חדש לסטטוס קוו. בין מרד מקומי לבשורה גיאו-פוליטית – האם מדובר בעוד ניסיון שנידון לכישלון, או בתחילתה של פרדיגמה חדשה לפתרון הסכסוך?

ישראל נדרשת לטפל באיומים קיומיים, אך גם לא להזניח איומים שלא בהכרח עלולים להשמיד את המדינה | אם לא נטפל בטרור ביו"ש כעת, בעתיד הלא רחוק אנו עלולים לראות מחבלים מתאבדים בערי המרכז.

סיבות רבות הציתו את רצון הפלשתינים לחדש את דפוסי הפעולה הללו • ביחס לאמצעי ההרתעה לא נכון יהיה להפעילם בהדרגה, אלא להתחיל מיד בעוצמה: כולל הריסות בתים, גירוש, חילוט נכסים ומעצר והענשת סייענים שמעסיקים או מסיעים שב"חים.

בשל הסיכון הביטחוני – יש להמשיך במדיניות איסור הכניסה, לצד מאבק עיקש ונחוש בשוהים הבלתי חוקיים, תוך בחינת הגדלת ההיתרים.

צה"ל זקוק לרמטכ"ל כמו לסקוב: מפקד מהשורה, לא "נסיך" יוצא יחידות מיוחדות, קצין משכיל צבאית שישקם מהר את הדרג המתמרן-מסתער • יש מופת פיקודי כזה – בשירות המילואים.

אירועי רחוב עזה וקיסריה מהווים קריאת השכמה לשב"כ ולמערכת הביטחון. עליהם לנתח את האירועים מתוך ההנחה שהייתה כאן כוונה לפגוע בראש הממשלה או בסמל שלטון, ולפעול בנחישות כדי לאתר את ההתארגנות.

בעיצומה של מלחמה רב-זירתית קשה שישראל מנהלת עם אויביה, מחייב לחרוג מהמדיניות הנוהגת ולהפעיל אמצעי-הרתעה שעד כה לא נעשה בהם שימוש נגד אזרחים ישראליים.