הפיכת צה"ל לצבא הרתעה, שלחימתו מבוססת על ירי מנגד, השפיעה באופן הרסני על רמת המצביאות ועל אומנות המלחמה. אומנות המלחמה היא ככלל אמנות תמרון האויב והרקדתו על פי חלילנו לשם הכרעתו במהלכי תמרון, בעיקר יבשתיים אופרטיביים תחבולניים.

אומנות הפיקוד (Art) להגיית רעיונות אופרטיביים תחבולניים הוחלפה במלאכת פיקוד טכנית (Craft) של בניית בנקי מטרות, בחשיבה בירוקרטית מודיעינית ולא תחבולנית מצביאותית ובניחוש מצבו התודעתי של האויב וכוונותיו. גם ביטול פרויקט "טיוב המצביאות בצה"ל" שהוקם ב-1989 ונסגר ב-1995 תרם לניוון החשיבה האסטרטגית מרמת מג"ד ומעלה. האויב בלבנון וברצועה אכן זוהה ובדיוק מדהים חסר תקדים, אך פורש כאוסף של מטרות בבנק המטרות שיש להשמיד כדי להרתיעו, במקום לראותו כמערכת שיש להכריעה על מנת להביסו ולהכניעו מהר ככל האפשר בשטחיו; זאת, כמתחייב ממדיניות ההגנה הלאומית המקורית שמעולם לא שונתה.

הכרעה כזו דורשת מומחיות מצביאותית אינטלקטואלית: זיהוי בחשיבה מערכתית בתוך תמונת האויב של מרכזי כובד ונכסים חיוניים, ונטרולם באמצעות מאמץ מתמרן כשיר – בהיקפו, בהכשרת לוחמיו ובעיקר במקצועיות מפקדיו. זוהי פסגת המצביאות הצבאית, שצה"ל הוציאה לחופשה כפויה בגלל המהפך הדוקטרינרי.

הכישלון המצביאותי הגדול

הביטוי הבולט ביותר לנקודת השפל אליה הגיעה החשיבה המצביאותית היה אובדן היכולת הנדרשת ממפקד לחשוב באופן היקשי, היקפי וארוך טווח במטרה לראות את פני האיום היכול להיוולד עוד בטרם היווצרותו. מאז 2016, צבאות הטרור שהיו נייחים הוסיפו לעצמם דרגי תמרון יבשתיים – רגליים ורכובים – שיצרו איום חדש-ישן לכיבוש יישובים ושטחים בתוך ישראל במתקפת פתע. המידע על המהפך שחל באיום על ישראל היה ידוע כעולה ממסמך "חומות יריחו" בצה"ל ומעדות תקשורתית של אחד משרי הביטחון גם לו.

במסגרת חשיבה פיקודית המבקשת לאתר איומים פוטנציאליים מוקדם ככל האפשר כדי לסכלם, היה צריך להבין כי בהיעדר עומק קרקעי בגבולות לבנון ועזה – שם היישובים משיקים לגדר – לא הייתה דרך להכיל מתקפה יבשתית אפשרית של האויב באמצעות הגנה סדורה בתוך שטחי ישראל. מכאן, ההימנעות מהסרת האיום מעבר לגבול במלחמת מנע יזומה השאירה את המדינה ללא הגנה אפקטיבית והיוותה הזמנה פתוחה לאויב לתקוף ולכבוש יישובים בהפתעה מוחלטת. מצב זה הוא המתכון הוודאי והבלתי נמנע שהוביל לאסון ה-7 באוקטובר בדרום, ובנס לא אירע גם בגבול הצפון.

לעניין זה יש לציין כי אי הסרת האיום כמוה כאי השכמה להרוג את הקם להורגך, ומכאן נגזרת אחריות לשותפות בפגיעה עצמית – התנהגות שעלולה להיחשב כמעשה התאבדות בניגוד לדיבר "לא תרצח" ולערך העליון של קדושת החיים, שהוא יסוד מוסרי מכונן המשולב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התנהלות זו מהווה, לפיכך, שגיאה לא רק בשיפוט הפיקודי-מקצועי אלא גם בזיקה לשיפוט מוסרי, המהווה בסיס ערכי לתקינות המוסרית והמשפטית של מדיניות הביטחון.

בדיוק לשם מניעת אסון כזה ומתוך ראיה מוסרית עמוקה עוצבה תפיסת ההגנה הלאומית לאור המדיניות שבן גוריון הכריז עליה בגלוי בכנסת ב-20 ביוני 1950:

"אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה".

בין שגיאה, קריסה ותחקיר

אין מדובר אפוא בשגיאה אישית נקודתית של האלוף גורדין או של קודמיו הקרובים. מדובר בליקוי מאורות מקצועי, מוסרי ומשפטי שחולל קריסה מקצועית ארוכת שנים, כתוצאה של מחדל מקצועי ארוך שנים. תיקונו תוך כדי המלחמה הוא משימה מטכ"לית ראשונה במעלה, ועדות שכך גם חושב הרמטכ"ל היא החלטתו לחדש לאלתר את מחלקת ההדרכה שנסגרה ב-95.

ולסיום, כדי לרדת לשורשי המחדל ומהר ככל האפשר נכון ללמוד מרא"ל דן שומרון המנוח שהנחה את הוועדה בראשה עמד ב-2007 לחפש ליקויים ולא אשמים. התוצאה הייתה שיתוף פעולה מלא מצד כל מתוחקר ויכולת הוועדה לגבש תחקיר מלחמה שלם, גם אם לא מלא – הנדרש גם כיום, בימים ספורים.

פורסם באתר ערוץ 7, 17 באוגוסט 2025.