הבחירות האחרונות הוצגו כהתמודדות בין מנהיגים. בפועל עמדה בהן הכרעה על מהותה של מדינת ישראל, בין תפיסה יהודית-הלכתית ודמוקרטית, יהודית-תרבותית כפי שכיוונו הציונות ומקימי המדינה, או דמוקרטית-ליברלית. זו סוגיה לאומית יהודית מובהקת, והאחריות לבירורה מוטלת על הציבור היהודי.

האזרחים הערבים הם צד בשאלת אופייה היהודי של המדינה, והכרעה זו נוגעת גם לחייהם ולזכויותיהם. אולם הציבור היהודי אינו יכול לפטור את עצמו מבירור המחלוקת הפנימית באמצעות הישענות על לשון מאזניים פרלמנטרית לא יהודית. תקדים מר לכך הוא פניית הורקנוס ואריסטובולוס לפומפיוס; ההשוואה אינה למעמד האזרחים הערבים, אלא למבנה ההכרעה: מחלוקת לאומית פנימית שנמסרת לאחרים. גם זו הקדמת החזון למציאות.

איני דורש מהאזרחים הערבים הוכחת נאמנות. להפך: כל עוד הסכסוך הלאומי נמשך, אין זה נכון להעמידם במבחן של העדפת האינטרס הלאומי היהודי על פני אינטרס לאומי פלסטיני בסיסי. לכן אין לבסס את הרוב הנדרש להכרעות קיומיות על תמיכת המפלגות הערביות. אין בכך לגרוע מזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות או מחובת המדינה לעשות עמם צדק.

נשיא מצרים א-סיסי ביטא לאחרונה, בטקס רשמי באקדמיה לשוטרים, מדוע מצרים ממשיכה להתחמש למרות הסכם השלום: "אנו חיים באזור סוער, ואנו צריכים להיות חזקים כדי לשמר את השלום". זהו שלום הנשען על כוח ועל הכרת הזירה הקונפליקטואלית, לא על ויתור על תביעות יסוד.