כל הפרסומים

ארה"ב תצטרך להפגין את עמידתה האיתנה לצד ישראל במערכה הנוכחית, האופן שבו תפגין ארה"ב את עוצמתה אל מול איראן, החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק, חמאס, חיזבאללה, וכמובן רוסיה וסין.

איראן וישראל אינן נאבקות רק באמצעים צבאיים, אלא גם מתמודדות זו מול זו בזירה המדינית. מות הנשיא בטהרן, פרישת ביידן וחיסול הנייה יכולים לעצב את המערכת המדינית בתקופה הקרובה.

ארה"ב דוחפת לגיבוש נוסחה שתמנע תגובה איראנית, תוביל להפסקת אש כללית, לשחרור חטופים ולהסדר בצפון • לא בטוח שזה תואם את התוכניות בטהרן או את הצרכים הביטחוניים של ישראל

מאחר שהצבא שינה את דוקטרינת ההכרעה ואת היכולת להכריע, המדינאי לא יכול לממש את מדיניות הסרת האיומים מחוץ לגדר במלחמת מנע מוקדמת, גם אם היה רוצה.

המשבר הפוליטי בבנגלדש אינו ניצחון הדמוקרטיה אלא עלול להתברר כצעד ראשון לעליית האסלאם הרדיקלי, ומכה למדיניות האינדו-פסיפיק של ארה"ב, תוך הצבת איום גובר על הודו.

בחודש שעבר קמה ממשלה חדשה בקהיר, שממשיכה את הקו של התקרבות למעצמות האיסלאמיות. מה המשמעות מבחינת ישראל, שכבר נקלעה לעימות פומבי מול ממשל א-סיסי בסוגיית רפיח וציר פילדלפי?

סינוואר הוא בחירה משונה לראש הלשכה המדינית של חמאס: הוא לא הוזכר כמועמד, ויהיה לו קשה להנהיג כשהוא ספון במנהרה. אלא שדווקא כעת גדלים סיכוייו לקדם עסקת חטופים, וייתכן שמצרים היא שדחפה מאחורי הקלעים למינויו. הבעיה: הקידום שקיבל גם מקרב אותו לתמונת ניצחון.

מול הדיון הנוקב סביב שאלת המשך השליטה הישראלית בציר פילדלפי ומעבר רפיח, ראוי לזכור את התוצאה הקטלנית של ברחות האמל"ח מאיראן לחמאס, תוך ניצול הפקרת הגבול בין רפיח למצרים.

התקיפות ב-30/31 ביולי מסמנות את תחילת השתחררותה של ישראל מאזיקים צבאיים ודיפלומטיים בלתי אפשריים.

חשוב להסביר לציבור בישראל ולעולם כולו שאיראן היא מדינה פגיעה ביותר, שיכולות ההגנה וההתקפה שלה פחותות משמעותית מאלו של ישראל – ושהמציאות הכלכלית והתשתיתית שלה רעועה עד כדי קורסת.