המערב שוב נפל בפח. זהו לא מאמר זעם, אלא קריאת אזהרה מפוכחת: אסונם של הדרוזים בדרום סוריה, שהחלו לחוש על בשרם את חדירת לוחמי הג'יהאד העולמי לשטחם, לא היה בלתי נמנע – אך בהחלט היה צפוי.
הדינמיקה הנוכחית, בה כ-3,500 לוחמי ג'יהאד עולמי הובאו מסוריה, אפגניסטן, קווקז ומרכז אסיה לשטחי שליטת אבו מוחמד אל-ג'ולאני בחסות טורקיה ובהסכמת גורמים אמריקאיים, הוצגה בתקשורת כצעדים ל"ייצוב שלטונו" של אל-ג'ולאני. אבל מי שמבין את הרקע התרבותי, ההיסטורי והדתי של האזור, מבין: זו לא פרגמטיות פוליטית – זו הכנה לקרב הבא.
בעבר כתבתי שפרשנים מערביים נופלים שוב ושוב לאותה מלכודת: הם מזהים בג'ולאני תכונות מערביות שהם היו רוצים לראות – מתינות, רפורמה, פרגמטיות – ומתעלמים מהעובדות. עבור ג'ולאני, הודנה היא לא שלום, אלא הפוגה לצורך התעצמות. עבור לוחמי הג'יהאד שהביא, "ייצוב שלטון" הוא לא מטרה אלא אמצעי: לבנות בסיס התארגנות קרוב לגבול ישראל, לקדם את חזון האימפריה האסלאמית הגלובלית, ובדרכם – לטהר את השטח מקבוצות שנתפסות כאויבי האסלאם, כמו הדרוזים.
ומה עם ישראל?
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאמץ את האשליות שהמערב נופל לתוכן. ההבנה שג'ולאני הכניס 3,500 לוחמי ג'יהאד עולמי לשטחו צריכה להדאיג לא רק את הדרוזים, אלא גם אותנו. מדובר בכוח מיליטנטי, אידיאולוגי, מסור ונחוש, שמביט דרומה אל גבול הגולן, ומעבר לו – לירושלים. לכן, ישראל נדרשת לחשיבה יצירתית: לא רק מעקב, אלא יזמה אסטרטגית שתכלול שיתוף פעולה דיסקרטי עם הקהילות הדרוזיות, איתות ברור לטורקים, והיערכות צבאית ואזרחית כאחת. ישראל יכולה וצריכה להעביר לטורקיה באמצעות חברים משותפים שבהינתן הצורך, גם חיסולו של ג'ולאני נלקח בחשבון. כמו כן, יש להכניס לשיח הבינלאומי את האמת הלא נוחה: אל-ג'ולאני אינו בן ברית פרגמטי של המערב, אלא אויב מתוחכם ומסוכן של הסדר הקיים.
סיכום
המערב שוב מתבונן על המזרח התיכון בעיניים מערביות, ושוב מופתע כשהמציאות טופחת על פניו. אסונם של הדרוזים בסוריה הוא רק הסימפטום האחרון של עיוורון מערבי מסוכן. עבור אל-ג'ולאני, ההפוגות והעסקאות הן צעדים אסטרטגיים במשחק ארוך טווח, שבו המטרה הסופית אינה ייצוב מקומי אלא שינוי עולמי. מי שממשיך להתעלם מכך, משאיר את הדרוזים – ואולי גם אותנו – חשופים לאיום גדול. מי שאינו מבין כדאי שיזכור כיצד התחיל שלטונו של יחיא סנוואר בעזה מרגע חזרתו ולאן הדבר הוביל.