לישראל יש כל הסיבות שבעולם לפקפק ברצינות התוכניות מעשה ידי האמריקאים להבאת שלום לגבולותינו הדרומיים והצפוניים.

בעזה ובלבנון כאחת ניצבים מול ישראל צבאות טרור מבוצרים היטב, מצוידים כראוי ונתמכים בידי איראן. איש עדיין לא פגש אסלאמיסט שבאמת מוכן לוותר על נשקו.

עם זאת, צריך לתת קרדיט לדיפלומטיה האמריקאית בהובלת ג'ארד קושנר על הניסיון לפרק את חמאס ואת חיזבאללה מנשקם ולשנות את המצב הביטחוני של האזור. צריך לזכור שאיש בישראל לא האמין שקושנר וצוותו יצליחו לדחוק בחמאס לשחרר את כל החטופים הישראלים שנותרו בעזה. הסיכוי שזה יקרה היה אחד לאלף, ובכל זאת זה קרה.

גם התוכניות האמריקאיות החדשות הן חלומות מתוקים – אולי הזויים, אולי אפשריים.

חמאס אמור להיות מופשט מנשקו (רובים, רקטות, טילים, בונקרים תת-קרקעיים ומחסני נשק ומנהרות תקיפה), ועזה אמורה לעבור פירוז בידי "כוח ייצוב בינלאומי" (ISF) שיורכב מחיילים מרוקאים, אלבנים ואחרים. שלטון חמאס אמור להיות מוחלף ב"ממשלה טכנוקרטית" ניטרלית (שאינה של חמאס). חברי הממשלה הזאת ואנשי "כוח המשטרה החדש" שלה אמורים לעבור "בדיקת רקע" כדי לוודא את כוונות השלום שלהם.

גם חיזבאללה בלבנון אמור, באופן היפותטי, לעבור "פירוק" או להיות מגורש מדרום לבנון בידי הצבא החלש והערטילאי, החדור באנשי חיזבאללה, המכונה "צבא לבנון". הכוח הכמעט-בדיוני הזה, הנתון לפיקוחם של משקיפים בינלאומיים מארה"ב, ולפי הדיווחים גם מאיטליה, משווייץ ומאינדונזיה, אמור "לאמת" את פירוק חיזבאללה מנשקו ואת היעלמותו מהשטח.

מבחינה רעיונית זה נפלא! אלא מה – החמאס והחיזבאללה מכחישים בקול רם שהם יתפרקו מנשקם (למעט אולי באופן טקסי ומדומיין, קצת בשביל המצלמות), והם בוודאי לא זנחו את מחויבויותיהם האידאולוגיות המוצהרות להשמדת ישראל.

ואף אחד משומרי השלום, המשקיפים, המאמתים, בודקי הרקע, המייצבים והעֲרֵבִים למיניהם אינו עומד להתעמת בפועל, תוך שימוש ממשי באש ובנשק חם, עם אנשי חמאס וחיזבאללה חמושים. לעולם לא. אף אחד מהם לא יירה, אפילו לא כדור אחד, שלא לדבר על פעילות מול האויב עם פלוגת קומנדו.

גרוע מכך, עוד לפני שיישום התוכנית לעזה יוצא לדרך, מה שמכונה "מועצת השלום" בהובלה אמריקאית כבר נסוג מההתחייבויות שנתנה לישראל בתוכנית 20 הנקודות שנחתמה בסתיו שעבר.