המציאות פשוטה – וכואבת. אין מגזר שנשא בנטל המלחמה בשנתיים האחרונות יותר מהציונות הדתית. לא רק בתחושת השליחות, אלא גם במחיר הדמים. מחקר אקדמי ראשון מסוגו, שראה אור בכתב העת "חברה, צבא וביטחון לאומי" (בהוצאת "מערכות" – משרד הביטחון, בשיתוף אגודת חוקרי צבא חברה בישראל) מאת ד"ר רועי נאון ופרופ' עוזי בן שלום, מצא כי חיילים דתיים מהווים כ-34% מן הנופלים – פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה, ופי 2.5 מחלקם בגיל הגיוס. בקרב המילואים שיעורם מגיע ל-45%. גם בקרב הקצונה והלוחמים בחילות החזית – למעלה משליש מן ההרוגים.

מאחורי המספרים נמצאות קהילות שלמות: משפחות מרובות ילדים, אזורי פריפריה, יישובים ביהודה ושומרון ושכונות ירושלים שחייהם נעצרו שוב ושוב לטובת שירות מילואים ממושך, פציעות ואובדן. זה איננו נתון סטטיסטי. זהו סיפור חברתי עמוק של ציבור הרואה בשירות זכות מוסרית.

ואז מגיעה ההתקפה

דווקא מול מציאות זו מתנהל כיום קמפיין חריף נגד מי שמבקשים להחיל חובת שירות רחבה יותר. משמאל מכנים את הציונות הדתית "משיחית" ו"אוכלת מוות". מהעולם החרדי מאשימים אותה בנטישת התורה. ומתוך המחנה הלאומי עצמו – תוקפים נשים אמיצות, רעיות ללוחמים, כ"בוגדות" משום שהן דורשות חוק גיוס אפקטיבי.

האבסורד ברור: מי שמשלם מחיר כבד במיוחד על הביטחון מתבקש לשתוק בשם אחדות פוליטית. המתקפות כבר אינן מופנות רק כלפי פעילות ציבוריות. הן מופנות כלפי כלל הנשים בשירות הלאומי, כלפי תלמידי ישיבות ההסדר, ולמעשה כלפי עצם הטענה שהנטל צריך להיות שוויוני יותר. מאחורי חלק מהן עומדת תפיסה אחת: אסור לערער את הקואליציה – גם אם המחיר הוא עיוות מוסרי.

אחדות איננה שתיקה

אין כאן ויכוח על אהבת ישראל. רוב הציונות הדתית רוצה שותפות אמיתית עם החרדים – לא מאבק. אבל שותפות איננה יכולה להתבסס על פטור קבוע של צד אחד מהחובה הבסיסית ביותר של אזרחות במדינה מאוימת. גם מי שמאמין באחדות לאומית ואפילו באחדות רוחנית אינו חייב לקבל נרטיבים כוזבים או השתקת כאב.

הדרישה לגיוס חרדים איננה נקמה, איננה פוליטיקה ואיננה אנטי־חרדיות. היא ניסיון להחזיר את האמון בין אזרח למדינה ובין קבוצות בתוך החברה הישראלית.מי שמשרת – רשאי גם לדרוש. והגיע הזמן להפסיק להציג את הדרישה הזו כהסתה.

פורסם במעריב בתאריך 18 בפברואר 2026.