מלחמה בעזה

הודעת הבית הלבן כי אין לממשל אמון בנתונים שהחמאס מציג היא ציון דרך חשוב לישראל במאבק על התודעה מול החמאס.

סוגיית הפליטים הפלשתינים זוכה כבר עשרות שנים ליחס חריג, מעוות ומסוכן • אונר"א גרמה לכך שמספר הפליטים תפח בצורה מרחיקת לכת • אם הקהילה הבינלאומית באמת חפצה בשלום – עליה להכיר בכך שסטטוס פליט לא נועד לשרת אג'נדה פוליטית

מה שמונע את שבירת רוחו של ארגון הטרור בשלב הזה הוא הידיעה שבכל רגע שירצה הוא יכול לעצור את התוקפנות הישראלית, לקנות עוד שקט ולחדש את שליטתו.

לא צריך לקנא במנהיגינו, שנאלצים לקבל החלטות קשות היכולות להכריע את גורל החטופים לשבט או לחסד. דווקא ביחס לעניין אחר, שקשור בפלסטינים, נדמה שההחלטה שלהם צריכה להיות קלה הרבה יותר.

המחלוקת הסוערת על סיום המלחמה בעזה איננה רק על חמאס – אלא על "חזון אוסלו" שמלווה את ישראל 30 שנה. ניצחון מוחלט על חמאס יחזק את הסכמי אברהם ויערער את ההנחה שאי-אפשר להביס טרור.

מי שמעלה את רעיון המדינה הפלסטינית כפתרון לבעיות, לא הפנים את תרומתו של הרעיון הזה להיווצרותן.

המענה שישראל נדרשת להציע אינו טרנספר, אלא תשתית מוסרית, חוקית, מדינית ולוגיסטית – שתאפשר לאותם בני אדם לזכות במה שנמנע מהם כל חייהם: החירות לבחור • החירות לבנות עתיד מחוץ למעגל הפליטות, האלימות והייאוש • לא מדובר בכפייה, אלא במימוש של זכות אנושית בסיסית – הזכות לבחור בחיים.

על רקע הלחימה בעזה ומבצע "מרכבות גדעון", חמאס מפיץ תעמולה שקרית על רעב ומצוקה הומניטרית – והמערב מאמץ אותה בעיניים עצומות. בעוד ישראל נאבקת להשלים את הכרעת חמאס, מנהיגי אירופה כושלים מוסרית ונכנעים לאינטרסים פוליטיים ופחדים פנימיים.

הבדלים מסוגים שונים מסבירים את הפער בין המצב של צה"ל בזירה הצפונית וברצועה: גיאוגרפיה, המטרה של ישראל, המצב הפוליטי וכמובן סוגיית החטופים. אבל גם בעזה הניצחון עוד אפשרי, והוא תלוי בעיקר בנו

קשה לתקן את הנזק המדיני וההסברתי של ההשמצות נגדנו, אך אסור לתת להן להשפיע במישור הצבאי.