התקפת הפתע של חמאס על ישראל היא אירוע בעל השלכות היסטוריות. חמאס אמנם לא מהווה איום קיומי על המדינה, אך תוצאות התקפתו נגדנו עלולות להכניס את ישראל למצב של איום קיומי מצד אויבים אחרים. התגובה הישראלית לכך היא הדבר היחיד שיוכל למנוע זאת. זהו השיקול העיקרי שצריך להדריך את הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל בתכנון המהלכים הבאים ביחס לעזה.
שיקול עיקרי, אך לא יחיד: המחיר הנורא שישראל שילמה בכניסתה למלחמה שנכפתה עליה מספק לה הזדמנות היסטורית לשנות את המציאות מהיסוד. לא רק למגר את שלטון חמאס ולהשמיד את יכולותיו, אלא גם להביא לכך שרצועת עזה לא תהיה יותר מטרד למדינת ישראל – לא מבחינה מדינית, לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינה כלכלית ולא משום בחינה אחרת.
הניסוח המלוטש של התכלית המדינית של המלחמה צריך לשקף את הרעיון הזה. אין שום חובה לצאת בהצהרות על כך. חשוב יותר שהמסר יגיע בחדות ובבהירות לגורמי התכנון והביצוע. זהו המצפן שצריך לכוון את צה"ל ואת כל המערכות השותפות למאמץ הלחימה: בזירת המערכה, בשדה המדיני ובשאר התחומים.
כל מה שקשור לחמאס יושמד
המטרות הצבאיות של המלחמה קלות להגדרה, גם אם אינן פשוטות להשגה. בתמונת הסיום, רצועת עזה שלאחר המלחמה תהיה עיי חורבות. כל מה שקשור לחמאס – הושמד, עשרות אלפי פעילי חמאס וג'יהאד – הרוגים, ללא שלטון מרכזי, וללא מאות אלפי פלשתינים שהתפנו מאזורי הלחימה.
צריך לשחרר את הפיקוד הבכיר של צה"ל מהמועקות ומהאילוצים שעלולים להפריע לו להשיג זאת ולהשפיע על קצב פעולתו ומיצוי יכולותיו. בין השאר – העיסוק במחדל ההתרעה, הביורוקרטיה המשפטית הכבדה שקשורה בלחימה והעיסוק בהיבטים ההומניטריים. גיבוי מדיני, ציבורי ומקצועי חוץ־ממסדי בנושאים האלה יקל על המערכות.
