הזירה הבין לאומית

פרישתו של גוטרש היא הזדמנות עבור ישראל וידידותיה לדרוש מהמועמדים התחייבויות לצמצום האפליה המוסדית נגד ישראל.

הנפת דגלי פלסטין והקריאות ל"אינתיפאדה" ברחובות צרפת אינן עוד מחאה חברתית, אלא עדות לדפוס הפעולה שמאיים על ערכי המערב כולו | מלחמתה של ישראל נגד האסלאם הקיצוני היא קו ההגנה הראשון גם במאבק הזה.

המבוי הסתום בהתמודדות על תפקיד המזכ"ל הבא של האו"ם הוא הזדמנות. במקום הסתפקות ברע במיעוטו, יש להציג דרישות: גינוי מוחלט לטבח, סגירת אונר"א והפסקת הפעילות העוינת במסדרונות.

הקריאות לאינתיפאדה ברחובות אירופה מחייבות את ישראל לשנות גישה: ממאמץ הסברתי לשותפות מול איום משותף, ומהתגוננות מדינית להצגת הניסיון הישראלי כנכס.

הברית בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן עשויה להרחיב את השפעת בייג׳ינג, אך עימות עם איראן עלול לאלץ אותה לבחור בין שותפותיה.

טוקיו דורשת ממוסקבה להשיב שטחים שעליהם השתלטה בתום מלחמת העולם השנייה • תמיכה בידידה היפנית עלולה להקשות על ישראל להגן על טיעוניה הטריטוריאליים, אך סירוב עלול לפגוע ביחסים עמה • ומה אפשר ללמוד מסכסוך שלא נפתר גם אחרי 80 שנה?

המלחמה של ישראל בשקרים ובעיוותים שיוצאים מהאו"ם חסרת סיכוי. במקום זאת, עליה להצטרף לבנות בריתה, הודו, יפן וגרמניה, ולדרוש שינוי מבני של הארגון הכושל מבפנים.

מאחורי החיוכים נותרו מחלוקות קשות – שתי המעצמות ממשיכות להפעיל מנופי לחץ זו על זו ולצמצם תלות בתחומים אסטרטגיים.

אינני קונה את הטענה שלפיה גם אם האו"ם אינו מושלם, "זה כל מה שיש לנו". האם האו"ם הוא באמת הדבר הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים לו? לא, הוא לא. איננו צריכים להשלים עם כך. מתקנים זאת באמצעות יצירת תחרות.

האו"ם הפך לזרוע תעמולה נגד מדינת היהודים. בין כתליו נולדים שקרים קטנים כגדולים, שמצוטטים שוב ושוב – ובגלל המוניטין המכובד של האו"ם, הם מקבלים ניחוח של אמת. למציאות העגומה הזו כבר התרגלנו, אבל זה לא אומר שאין איך להשיב מלחמה.