מלחמה בעזה

לא צריך לקנא במנהיגינו, שנאלצים לקבל החלטות קשות היכולות להכריע את גורל החטופים לשבט או לחסד. דווקא ביחס לעניין אחר, שקשור בפלסטינים, נדמה שההחלטה שלהם צריכה להיות קלה הרבה יותר.

המחלוקת הסוערת על סיום המלחמה בעזה איננה רק על חמאס – אלא על "חזון אוסלו" שמלווה את ישראל 30 שנה. ניצחון מוחלט על חמאס יחזק את הסכמי אברהם ויערער את ההנחה שאי-אפשר להביס טרור.

מי שמעלה את רעיון המדינה הפלסטינית כפתרון לבעיות, לא הפנים את תרומתו של הרעיון הזה להיווצרותן.

המענה שישראל נדרשת להציע אינו טרנספר, אלא תשתית מוסרית, חוקית, מדינית ולוגיסטית – שתאפשר לאותם בני אדם לזכות במה שנמנע מהם כל חייהם: החירות לבחור • החירות לבנות עתיד מחוץ למעגל הפליטות, האלימות והייאוש • לא מדובר בכפייה, אלא במימוש של זכות אנושית בסיסית – הזכות לבחור בחיים.

על רקע הלחימה בעזה ומבצע "מרכבות גדעון", חמאס מפיץ תעמולה שקרית על רעב ומצוקה הומניטרית – והמערב מאמץ אותה בעיניים עצומות. בעוד ישראל נאבקת להשלים את הכרעת חמאס, מנהיגי אירופה כושלים מוסרית ונכנעים לאינטרסים פוליטיים ופחדים פנימיים.

הבדלים מסוגים שונים מסבירים את הפער בין המצב של צה"ל בזירה הצפונית וברצועה: גיאוגרפיה, המטרה של ישראל, המצב הפוליטי וכמובן סוגיית החטופים. אבל גם בעזה הניצחון עוד אפשרי, והוא תלוי בעיקר בנו

קשה לתקן את הנזק המדיני וההסברתי של ההשמצות נגדנו, אך אסור לתת להן להשפיע במישור הצבאי.

שנה ושבעה חודשים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ישראל עדיין רחוקה מהשגת יעדיה האסטרטגיים. כל עיכוב, כל היסוס – רק מחזקים את חמאס ומערערים את ההרתעה הלאומית. רק הכרעה צבאית, אזרחית ותודעתית תוכל להשיב את הביטחון, לשחרר את החטופים – ולהבטיח עתיד ראוי לישראל.

לבם של כל הישראלים מתמלא בשמחה עם שחרורו הצפוי של עידן אלכסנדר, אלא, שלצד השמחה, לא ניתן להתחמק מהתסכול הקשה שאוחז בבני משפחות החטופים ובאזרחים ישראלים רבים, הנחרדים מפני ההפליה שבין החטופים.

בלי הפסקת אש ובלי פעולה רחבה – זהו המצב בלחימה ברצועת עזה • גם במסגרת זו ועוד לפני הפעולה הרחבה, סל האמצעים שבידי ישראל מאפשר לה לעשות צעדים שאינם מבוצעים כיום ועשויים להגביר את הלחץ על חמאס, ולפגוע ביכולותיו.