כל הפרסומים

מנקודת מבטה של ישראל, שילוב של מוטיבציה גבוהה, ביטחון עצמי ומומנטום חיובי אצל האויב, לצד הגבלות על פעילות צה"ל עלולים לגבות מחירים כבדים מכוחותינו. לכן חופש פעולה וביצוע כל המהלכים הנדרשים להגנה על לוחמינו חייבים להיות מחוץ לדיון שמתקיים עם ארה"ב על המותר והאסור בצל המשא ומתן עם איראן.

אם הורדת הבניינים בדאחייה גורמת לעימות עם טראמפ, אפשר להשהות אופציה זו ולגבש "חבילת" מהלכים אחרים.

היסטוריית העימותים מוכיחה שוויתור ישראלי מול איומים איראניים מוביל להחרפת הדרישות ולא לרגיעה • במזה"ת, ובוודאי מול המשטר בטהרן, ויתור על חופש הפעולה מתוך חשש מהסלמה אינו נתפס כאקט של אחריות.

ישראל עשויה בקרוב לעמוד בפני דילמה דרמטית – האם לוותר על רצועת הביטחון שתאפשר את שובם של תושבים הצפון לבתיהם, או ללכת לעימות חזיתי מול הבית הלבן.

לאחר שישקע אבק הקרבות, ישראל תזדהר בשמי המזרח התיכון בזכות התעוזה, היכולות והנחישות שגילתה במלחמה הארוכה בתולדותיה | אקורד הסיום התבוסתני של הפרק הנוכחי לא מבטל את הישגיה, וגם לא יאפיל על תעצומות הרוח וכושר העמידה שנחשפו במלוא תפארתן.

מה קורה כשהמו"מ מנסה להשיג את מה שהמלחמה לא הצליחה? מג'פרסון ששינה את מאזן הכוחות ועד טראמפ שמנסה לבנות סדר עולמי חדש מול משטר האייתוללות – כך הפך המערב את הדיפלומטיה למסך עשן במקום לכלי לעיגון הישגים.

פרטי הסכם הגרעין המתגבשים בין איראן לארה"ב נראים לא טוב, ומעוררים חשש לא פחות ממזכר ההבנות. ישראל ידעה בעבר למצוא פתרונות גם לקשיים מורכבים כאלה, ובעבודה מאוחדת ניתן לקוות שכך נעשה גם בעתיד.

האם ניצלנו כראוי את חופש הפעולה המלא שהעניק לנו ממשל טראמפ, תוך שהוא מתמודד עם גורמי אופוזיציה חזקים? האם הערכנו נכון את משקלו של מימד הזמן שהיה משמעותי בתפיסת הבטחון של ישראל?

חלק מן המלחמות שניהלה ישראל מאז 2006 דומות יותר למבצעי ענישה רחבי היקף מאשר למלחמות במובנן הקלאסי. ראוי שהנהגת ישראל תדון האם ישראל מסוגלת לממש את מטרות המלחמה.

קשה מאוד לשפוט הסכם שצד אחד כלל לא פרסם עד כה את תוכנו, ורק מסתפק בהכחשות ובהצהרות כלליות | האפשרות שטראמפ החליט ללכת לקנוסה ממשית ומדאיגה, ואם היא נכונה – השפעותיה יורגשו לא רק במזרח התיכון.