כל הפרסומים

איומיו של הנשיא טראמפ לתקוף תשתיות חיוניות דו-שימושיות באיראן, מתחילים להתממש. בינתיים במשורה ובקפידה, אך הכיוון ברור. איראן מנסה לעצב משוואה שתניא את וושינגטון מהחרפה נוספת, אך גרף התקיפות מראה מגמה ברורה של הסלמה.

מדיניות החוץ והביטחון איננה הנושא שמערכת הבחירות הישראלית נסובה עליו אלא נושאים שקשורים לסוגיית הגיוס והאחריות לטבח בעוטף עזה.

מלחמת ארצות הברית באיראן כמבחן לדוקטרינת ה-Denial של אלברידג' קולבי ולפער שבין הישג צבאי להצלחה אסטרטגית. האם תפיסה המבקשת לשנות את רצון האויב במקום לכפות עליו את רצוננו מותירה בידיו את השליטה על סיום המלחמה?

ההתעקשות להכתיב את התנאים לפתיחתם של מצרי הורמוז, התמרונים במשא ומתן והקריאות הגוברות לחסלו לא מותירים לנשיא ארה"ב ברירה מלבד הלחץ הצבאי והכלכלי | טראמפ עדיין מעדיף הסכם רע על מלחמה מוצלחת, אך לא יכול להיכנע בסוגיה שהייתה הישגו היחיד ב"מזכר ההבנות" | יש להתייחס ברצינות לאיומי החיסול.

טוקיו מקדמת התעצמות צבאית ומדיניות חוץ ריאליסטית, אך משמרת כמעט ללא שינוי את מדיניות הסיוע שלה לאיראן ולפלסטינים.

כבר אין ספק באשר לתמיכת סין בציר האיראני שמזין את חיזבאללה, החות'ים וחמאס. כעת צריך לייצר סדר יום שמחזק את הקשרים עם מדינות ידידותיות על חשבון הנמר מהמזרח.

במערב נוטים לייחס לאיומי יורש העצר של המנהיג העליון משמעות רטורית בלבד • בפועל, רעיון הנקמה הוא אידיאולוגיה עם ניסיונות אחיזה במציאות בדמות נסיונות הפעלת מרגלים ושלוחות בתוך ארה"ב.

המתחרים על לב הסינים, הצורך לבסס את השליטה בהורמוז וגם המאבקים הפנימיים: שורשי ההחלטה האיראנית לזרוק לפח בשלב זה את מזכר ההבנות עם ארה"ב קשורים לכמה סיבות, ולא נובעת רק מקיצוניות נטולת בינה.

העולם עובר בהדרגה מסדר חד־קוטבי בהובלת ארצות הברית למערכת בינלאומית תחרותית יותר, שבה סין ממלאת תפקיד מרכזי יותר. הלקח עבור ישראל אינו התרחקות מארצות הברית, אלא להפך: חיזוק הברית האסטרטגית עימה, לצד בניית בסיס עוצמה לאומי עצמאי יותר.

כניעה אמריקנית לתכתיבי טהראן תגביר את תאבונו של המשטר שמשתמש בסוגיה זו כ"פצצת אטום כלכלית", מאיים לחסל את הנשיא האמריקני ומספק קדימון למה שצפוי בסוגיות הגרעין.