ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה

צריך להכניס את השב"כ בכל נושא שמאיים על ביטחון המדינה וריבונותה 

סעודיה לא תדרוש מישראל משהו שהיא לא יכולה לתת

חפים מפשע? לא ברצועת עזה: חמאס נהנה מתמיכה אזרחית רחבה

ישנה בעיית משילות קשה בישראל

חמאס מתפרק – אבל בלי תבוסה
הקמתה של תחנת גלי צה"ל וניסיונות קודמים להביא לסגירתה
ישראל צריכה להתעקש על מימוש השלב הראשון עד הסוף
שחר של ממשלה חדשה ביפן: האם אשת הברזל תצליח...
בוושינגטון מנסים לשלוט בגחלים הלוחשות ומאיצים מהלכים לקראת 18.11
נגיע למצב שבו תחודש הלחימה באופן מלא בצפון רצועה
דף הבית » דעות
Category:

דעות

image_pdfimage_print
הקמתה של תחנת גלי צה"ל וניסיונות להביא לסגירתה shutterstock - Andrei_Diachenko
דעות

הקמתה של תחנת גלי צה"ל וניסיונות קודמים להביא לסגירתה

פרופ' זכי שלום
פרופ' זכי שלום

עיקרי הדברים

  • דוד בן-גוריון יזם את הקמת גלי צה"ל ב-1950, למרות התנגדות רשות השידור. מעבר ליעדים הממלכתיים שהוא נדרש לממש, ראה בו בן-גוריון, קרוב לוודאי, מכשיר לחיזוק מעמדו הפוליטי.
  • מראשית דרכה ספגה התחנה ביקורת מצד פוליטיקאים ואנשי ציבור בשל מה שהוגדר כחריגה מייעודה הצבאי, עיסוק בפוליטיקה וחוסר איזון חברתי, תרבותי ואידאולוגי.
  • עם השנים עלו הצעות לסגור את התחנה או לשנות את מסגרתה, בטענה שהיא פועלת כמוסד אזרחי במעטפת צבאית, ושעלותה אינה מצדיקה את תרומתה הביטחונית.
  • הניסיון המשמעותי ביותר היה ב-1991, כאשר הרמטכ"ל אהוד ברק ושר הביטחון משה ארנס ניסו לנתק את התחנה מצה"ל כחלק מהמאמץ "לסגור כל מה שלא יורה"; הניסיון נכשל.
לקריאת המאמר במלואו
0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
Secure Judea and Samaria now shutterstock - ImageBank4u
דעות

האתגר הבא: בנייה מואצת ביהודה ושומרון

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

אם קוראים את העיתונות הבינלאומית ואף את רוב העיתונות הישראלית, מתקבל הרושם שהאיום על היציבות ביהודה ושומרון נובע מאלימות מתנחלים ומהתנעת פרויקטים של בנייה ביישובים.

אך מי שמביט במציאות רואה אחרת לגמרי. מקורות חוסר היציבות האמיתיים הם ההסלמה הדרמטית בטרור הפלסטיני, גל נרחב של הצתות פלסטיניות, וזינוק חסר תקדים בבנייה פלסטינית בלתי חוקית באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל.

ישראל חייבת לבלום את תופעות הטרור והבנייה הפראית הללו ביד תקיפה, ולבסס את זכותה ההיסטורית והלאומית על יהודה ושומרון באמצעות בנייה מואצת ומתוכננת היטב, בעיקר באזורי מפתח כמו עוטף ירושלים ובקעת הירדן.

כולם יודעים כי שכם וג'נין וגם טולכרם, קלקיליה ואחרות – הפכו למוקדים של תאי טרור חמושים ואיראניים לכל דבר. גם האיום על גוש דן מצד קו התפר במערב השומרון איננו תאורטי בלבד: כבר נרשמו מקרי ירי מעבר לגדר לעבר אזורי בת חפר והר הגלבוע.

שחרור מחבלים לתוך יהודה ושומרון במסגרת עסקת שחרור החטופים עם חמאס רק הוסיף שמן למדורה.

כך נראית, למעשה, קריסתה המוחלטת של הבטחת הסכמי אוסלו – ישות פלסטינית "מפורזת וממורכזת". ומי שסבור שכוחות אינדונזיים ואזריים, לצד פקידי רשות פלסטינים "ניטרליים" ומשקיפים אמריקנים, מצרים ואירופאים היושבים במרכז בקרה ממוזג בקריית גת, יצליחו "לפרז" ולמתן את הפלסטינים בעזה, כנראה צורך חומרים הזייתיים.

בנוסף, בשנים האחרונות נבנו כ־90 אלף מבני מגורים ושכונות פלסטיניות בלתי חוקיים בשטחי C – כמעט כולם באזורים עלי משמעות אסטרטגית עבור ישראל. הבנייה הזו משנה בפועל את מפת האזור: היא נועדה ליצור רצף פלסטיני במקומות שמעולם לא הייתה בהם נוכחות ערבית, לפצל גושי התיישבות, לפגוע בצירי תנועה חיוניים (ולאלץ את ישראל לסלול כבישי עוקף לכבישי העוקף – מה שמביא כמובן להאשמות על "הפקעת קרקעות"). הכול נועד למנוע אפשרות לחלוקה רציונלית של השטח בעתיד – למי שעוד מאמין באשליה הזאת.

במרחב קו התפר – אזור החיץ הסמוך לגדר הביטחון, שנמתח מראש בקעת הירדן בצפון ועד עין גדי בדרום – נבנו, בסיוע אירופי, למעלה מ-17 אלף מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים בטווח של קילומטר אחד בלבד מגדר הביטחון.

בעוטף ירושלים השתלטו פלסטינים על למעלה מ-2,600 דונם, ובתוך עשור הוקמו בשועפאט ובכפר עקב בלבד כ־1,500 מבנים לא מורשים – חלקם בני 20 קומות – כולם ללא היתרים וללא פיקוח הנדסי תקין. (ה' יעזור לדייריהם אם תתרחש רעידת אדמה בירושלים). ובכל יום כמעט, פלסטינים ובעלי בריתם האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני הישראלי מציתים את שטחי המרעה של חוות הבקר בבנימין ובשומרון – שם הקימו חלוצים ישראלים כ-130 חוות. העשב והצמחייה באזורים הפתוחים הללו הם "זהב ירוק" עבור עדרי הצאן והבקר. הצתת המרעה היא אקט מלחמתי לכל דבר – ניסיון לגרש את "המתנחלים" מהשטח באש ועשן.

ומאחר שהכרזת ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון אינה צפויה בזמן הקרוב וגם לא תפתור בהכרח את הבעיות בשטח – מה צריך לעשות עכשיו?

ראשית, על אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, לקבל תוספת ניכרת של כוחות, משאבים וגיבוי כדי להמשיך במדיניות הלחימה התקיפה שאימץ, הכוללת סיכולים ממוקדים ולא רק מעצרים, פשיטות לערי הטרור כמעט כל לילה, תוך שימוש בכוח חטיבתי, בהנדסה כבדה ובסיוע אווירי.

שנית, על הממשלה לעודד משפחות צעירות לעבור ליישובי יהודה ושומרון – באמצעות בנייה מואצת וזולה. אפשר להקים שכונות קראוונים או מבנים רב־קומתיים. כיום יקר מדי להתגורר באריאל, בגוש עציון, במעלה אדומים ובערים נוספות בעלות נגישות גבוהה לגוש דן ולירושלים.

בהקשר זה, יש להמשיך בצמצום הבירוקרטיה המעכבת את הרחבת ההתיישבות. על אף חוסר הפופולריות הפוליטית של השר בצלאל סמוטריץ', ראוי להכיר לו תודה על כך שהוביל להסדרה או להקמה של 50 יישובים חדשים – כ־45 אלף יחידות דיור פוטנציאליות; השקיע 7 מיליארד ש"ח בתשתיות כבישים המשמשים יהודים וערבים כאחד; והכריז על 30 אלף דונם כקרקעות מדינה.

כעת עליו לקדם פרויקטים אסטרטגיים נוספים – ובהם כביש 80 שיחבר את ערד עם מישור אדומים; שדה תעופה בינלאומי בעמק הורקניה שבין ירושלים לים המלח; וקו רכבת לאורך בקעת הירדן.

שלישית, על ישראל לקחת לידיה תחומי אחריות שממשל הרשות הפלסטינית הזניח זה שנים בשטחי B ו-C, ובראשם טיפול בשפכים וניהול אתרי פסולת.

ורביעית, ובעיקר, יש להחזיר את השליטה למשרד החינוך הישראלי בבתי הספר הערביים בירושלים. דו"ח עדכני של משרד החינוך קבע כי עשרות בתי ספר במזרח העיר לא זו בלבד שמשתמשים בספרי לימוד של הרשות הפלסטינית, אלא אף מלמדים פיזיקה דרך חישובי מהירות וקליעה של אבנים לעבר חיילי צה"ל, וספרות דרך שירה ג'יהאדיסטית של הוגים אסלאמיסטיים קיצוניים.

עם כניסת ישראל לשנת בחירות צריך על מצביע לשאול את עצמו: מי מהמועמדים לראשות הממשלה מתכוון באמת לבנות בירושלים וביהודה ושומרון, ומי ימשיך לקבור את הבנייה ב"תהליכי שלום" עקרים ובניסיונות סרק להשיג "קונצנזוס בינלאומי"? מי ידע למנף את ההזדמנויות שלפנינו לביסוס השליטה המדינית והביטחונית דה־פקטו ביהודה ושומרון?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 בנובמבר 2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
Anger, alongside relief shutterstock - noamgalai
דעות

כל העיוותים והנרטיבים המרושעים שמלווים את העסקה עם חמאס

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

אין ספק שכל אדם שפוי ובעל נפש שותף לשמחה העצומה על חירותם של החטופים הישראלים שנכלאו באכזריות במרתפי חמאס במשך שנתיים איומות. מעולם לא העזתי לדמיין שחמאס יסכים אי־פעם לשחרר את כל החטופים החיים, ולכן פריצת הדרך הזו היא מופלאה, מרגשת ומרוממת רוח במיוחד.

ובכל זאת, קשה שלא להתפוצץ מזעם על הנרטיבים המרושעים, התחזיות הפוליטיות המעוותות, וההונאה העצמית שנלוות לעסקה וממלאות עתה את הזירה הדיפלומטית.

העיוות הראשון בשיח הוא שלילת כל קרדיט מראש הממשלה בנימין נתניהו על ההסכם לשחרור החטופים. ברוב התקשורת הבינלאומית, וגם ברוב העיתונות הישראלית הנשלטת בידי השמאל, נטען שדונלד טראמפ "אנס" את נתניהו להסכים לעסקה; שנתניהו נגרר אליה בבעיטות ובצעקות. גרוע מכך – מופצת האשמה שנתניהו היה יכול להשיג עסקה דומה כבר לפני שנה אך נמנע מכך מסיבות פוליטיות צרות.

 

אף טענה מאלה אינה נכונה. נתניהו חתר לעסקת החטופים ולסיום המלחמה מסיבות רבות, ובראשן העובדה שעכשיו זה היה העיתוי הנכון לממש את הישגי צה"ל בעזה (שהגיעו לשיא האפשרי השנה נוכח המגבלות המבצעיות והדיפלומטיות) ואת עוצמת המהלומות שהנחיתה ישראל בטהרן ובדוחה. מבנה העסקה – שבו רווחי ישראל (שחרור כל החטופים) קודמים, והוויתורים (בעיקר נסיגות צבאיות ואפשרות לשיקום מסוים בעזה) נדחים ותלויים בהתנהגות פלסטינית ראויה – הוא הישג מתוק שלא היה אפשרי כלל לפני שנה.

המרירות הפוליטית המתכחשת לניווטו של נתניהו אל עבר עסקה בתנאים נוחים לישראל משתווה רק להטיית היתר השנייה – ההאדרה הבלתי מרוסנת של נשיא ארצות הברית. בוודאי, טראמפ הוא גיבור הרגע. ללא תמרוניו המקיאווליים, משחקו המיומן בשחקנים האזוריים, האיומים הברורים וההבטחות הנדיבות – שום עסקה לא הייתה מתגבשת. תמיכתו הנחרצת בישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו המרגש בכנסת השבוע, היא בגדר נס מדיני. אך ההתרפסות התקשורתית וההילולים המוגזמים לטראמפ, שהציפו כל במה ציבורית, הדיפו ריח רע של בוז – ריח של שנאה למנהיגי ישראל, ובעיקר סטירה מצלצלת לנתניהו.

לפחות טראמפ הפגין הגינות והודה בפומבי לנתניהו, והצדיע לרוח הלחימה של חיילי צה"ל ולמסירות בני משפחותיהם.

העיוות השלישי בהערכת ההסכם הוא ההתעלמות הכמעט מוחלטת מהמחיר ששילמה ישראל – שחרורם של אלפי מחבלים פלסטינים צמאי דם. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הכתבות בתקשורת העולמית, ואף בעיתונות הישראלית, שהתייחסו למרצחים ששוחררו ולסכנה שהם מהווים לכל ישראלי ויהודי.

החלפת מחבלים פלסטינים תמורת חטופים ישראלים הייתה אולי הדבר ההכרחי והמוסרי ביותר בעולם – אך גם המסוכן וההרסני ביותר. המחיר ייגבה לאורך זמן, והוא יהיה כבד. אין ספק שהמחבלים המשוחררים ישובו לפעול, ומי יודע כמה ישראלים ישלמו בחייהם. השחרור יעודד חטיפות נוספות, יבעיר עוד יותר את הלהבות ביהודה ושומרון, ויקדם את חמאס לקראת השתלטותו שם. זו אינה השערה – זו עובדה היסטורית החוזרת על עצמה אחרי כל עסקה דומה. אך לא תשמעו על זאת מרוב ה"מומחים", הפוליטיקאים והכתבים הבינלאומיים.

הפן הרביעי והמקומם בהסדר הנוכחי הוא המרוץ הבהול של מדינות, בעיקר באירופה, לשקם את עזה. הקהילייה הבינלאומית מכנסת ועידת תורמים אחר ועידת תורמים, כדי לגייס 70 עד 120 מיליארד דולר לשיקום רצועת עזה – אפילו תחת שלטון חמאס דה־פקטו. ההצהרות על סיוע ל"כבוד האנושי" הפלסטיני ול"סיוע הומניטרי" נשמעות נעלות – אך הן עיוורות למציאות ומזיקות בשלב זה.

העולם עדיין לא אמר מילה על השימוש של חמאס בנשים ובילדים כמגינים אנושיים, בבתי חולים כמחסני נשק, ובבתי ספר של האו"ם כבסיסי שיגור רקטות. הוא כמעט אינו מדבר על השתלטות חמאס על משלוחי הסיוע או על ירי לעבר פלסטינים המנסים להגיע למרכזי סיוע המופעלים בידי גופים המזוהים עם ארה"ב וישראל.

העולם פשוט מסרב להכיר בכך ששלטון חמאס – הרודני והחותר לרצח עם – הוא האחראי לכל חורבן שחוו הפלסטינים, והוא מסתפק בסיסמאות ריקות על כך שהפעם יהיה אחרת.

ומה שמרתיח עוד יותר: איש בעולם אינו מדבר על שיקום ישראל. אף לא שקל אחד מוקדש לשיקום הדרום והצפון הישראלי שנהרסו ונתרוקנו עקב התקפות חמאס וחיזבאללה בשנים האחרונות. אף לא פרוטה אחת לאלמנות וליתומים, לאזרחים המותקפים, לחיילים הפצועים, לעסקים הקורסים. פרט ליהדות התפוצות – אין מי שמציב סיוע בינ"ל לישראל בראש סדר העדיפויות. בוודאי, עם סיום המלחמה ישובו מדינות המערב לקנות טכנולוגיה וציוד צבאי ישראליים ולשתף איתנו פעולה במדע ובתרבות – אך האהדה והתקציבים השופעים שמורים כולם לתוקפים הפלסטינים, לא לקורבנות הישראלים.

הדבר החמישי שמכעיס ומפחיד בעסקה הוא הבסיס הפוליטי המעוות שלה, "בינאום" עזה. על פי ההסכם, חיילים מצרים או שוטרים אירופאים יפרקו את חמאס מנשקו, ופקידים מקטר או מטורקיה יפקחו ויחליפו את מנהיגיו.

זה אבסורד. בדיחה יקרה ורעה. שום דמות מערבית כמו טוני בלייר או "מועצת שלום" בראשות טראמפ לא תביא לפירוז אמיתי של עזה, לא כל שכן לחינוך לשלום. רק צה"ל מסוגל לעקור את חמאס מנשקו, ורק כיבוש מלא של עזה בידי כוח זר – כמו כיבוש גרמניה על ידי בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה – יוכל לעקור את השחיתות, האלימות והשנאה המושרשות עמוק בחברה העזתית.

מה אפוא ישיג ה"בינאום" הזה? הוא רק יכבול את ידי ישראל וימנע ממנה לפעול מול איום טרור מתחדש. זו הרי תמיד הייתה מטרת-העל של הפלסטינים – להביא לפיקוח בינלאומי בשטחים שירסן את ישראל. ומכאן להונאה העצמית והיהירות של ההסכם, המרמז שוב על מדינה פלסטינית בעתיד. כאילו יש בכך שמץ של ריאליות או תבונה; כאילו העם הפלסטיני בעזה או ביהודה ושומרון הראה אי־פעם נכונות אמיתית להתפייס עם ישראל.

הפטפוט על מדינה פלסטינית בעת הזו הוא תמצית הניצחון של חמאס – תמריץ למעשי טבח נוספים. עצם ההזכרה של "מדינה פלסטינית" מחזקת את חמאס פוליטית יותר מאי־פעם, בייחוד ביו"ש. אך אל תבלבלו את "הקהילייה הבינלאומית" עם עובדות – כמו תמיכתם של שלושה רבעים מהפלסטינים ביהודה ושומרון במתקפת ה־7 באוקטובר, או תמיכת בכירי הרשות הפלסטינית בטרור והשתתפות תנועת הפתח בגל הפיגועים המאיים על מרכז ישראל.

במקום תגובה נחרצת למאבק הלאומי הפלסטיני שנטייתו לרצח עם הולכת וגוברת – אנו שומעים עוד דקלומים מסוכנים על "דחיפות" המדינה הפלסטינית. במקום הרתעה ותגובה קשה לחמאס – באים פרסים דיפלומטיים על עקשנות ואלימות.

על ה"מיטיבים" הבינלאומיים לשאול את עצמם: האם מאמציהם להעניק לפלסטינים "הכרה" ולהזרים מזומנים מסייעים להבשלה פוליטית אמיתית – או שמא הם מעמיקים את התלות, מנציחים את זהות הקורבן-הקדוש של הפלסטינים, ומחלישים את ישראל?

למרבה הצער, נראה שהתשובה השנייה היא הנכונה – וזו מלווה בלא מעט אנטישמיות סמויה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19.10.2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
הגיע הזמן: ישראל מפסיקה לבקש חסות ומתחילה להוביל shutterstock - Joshua Sukoff
דעות

הגיע הזמן: ישראל מפסיקה לבקש חסות ומתחילה להוביל

משה פוזיילוב
משה פוזיילוב

העשור האחרון במדיניות החוץ האמריקאית חושף שתי תפיסות עולם מנוגדות. האחת – זו של ברק אובמה וג’ו ביידן, מושתתת על גישה אידיאליסטית ופשרנית, בהשראת תפיסות פוסט-קולוניאליות.

לפי גישה זו, המערב, ובראשו ארצות הברית, נושאים באחריות לעוולות העולם הערבי-מוסלמי. מתוך רצון “לתקן” את המערב, נקטו ממשלות אובמה וביידן במדיניות של הקשבה לעולם המוסלמי, התרחקות מבעלות הברית המסורתיות ובראשן ישראל, וריכוך עימותים עם יריבות כמו איראן, רוסיה וסין.

מנגד, ניצבת תפיסתו של דונלד טראמפ – ריאליסטית, ישירה ויזמית. טראמפ ביקש להשיב את המובילות האמריקאית בעולם באמצעות פעולה ישירה, עקיפת מנגנונים בירוקרטיים ויצירת בריתות המבוססות על אינטרסים וערכים משותפים.

הוא נכנס לבית הלבן לא כפוליטיקאי אלא כיזם, שהבין כי המערכת הבינלאומית רוויה “מתווכים” – מוסדות בינלאומיים, בירוקרטיות דיפלומטיות ואליטות תקשורת – שדואגים לעצמם יותר מאשר לאינטרס הלאומי. כפי שאמר בקמפיין “I’m not a politician, I’m a businessman. I know how to make deals” 

בהתאם לכך, טראמפ חתך את המתווכים וניהל יחסים ישירים עם מנהיגים – מפוטין ועד קים ג’ונג און, ממוחמד בן סלמאן ועד בנימין נתניהו. הוא מדבר ישירות אל הציבור דרך טוויטר ו-Truth Social, ובנה דיפלומטיה המבוססת על אמון אישי והדדיות אינטרסים.

בזירה הגלובלית, טראמפ הבין שהמאבק האמיתי אינו אידיאולוגי אלא כלכלי ואסטרטגי – על שליטה במשאבים, באנרגיה ובנתיבי סחר. הציר הסיני-רוסי-איראני פועל להשתלט על מוקדי שליטה עולמיים: סין באמצעות יוזמת “החגורה והדרך”, רוסיה דרך משאביה ומלחמת אוקראינה, ואיראן באמצעות טרור וחדירה גיאופוליטית.

מול אלה, טראמפ נקט גישה תקיפה: סנקציות נגד איראן, דרישה מחברות נאט"ו לשאת בנטל, ובניית בריתות חדשות במזרח התיכון – ובראשן הסכמי אברהם.

בעיני טראמפ, ישראל אינה נטל שדורש איזון מול העולם הערבי, אלא נכס אסטרטגי טבעי. ישראל, עם ערכים של חירות, חדשנות ונחישות, נתפסה בעיניו כשותפה ערכית וכמרכיב מרכזי בבלימת הציר האיראני ובהקמת קואליציה אמריקאית-סונית חדשה. כפי שאמר ב-2020: “Israel is not just an ally; it’s a beacon of innovation and strength. We made history with the Abraham Accords – peace through strength.

המתקפה הרצחנית של השבעה באוקטובר 2023 המחישה עד כמה צדק טראמפ באבחנתו. רק עוצמה, יוזמה ובריתות מוצקות מסוגלות לבלום את הציר האיראני-רוסי-סיני. הפגישות שתועדו בקיץ 2023 בביירות בין נציגי חמאס, איראן וחיזבאללה שיקפו מאמץ מתואם לערער את הבריתות האזוריות שנבנו בתקופת טראמפ ולהסיט את תשומת הלב האמריקאית מהמאבק העל מול בייג’ין ומוסקבה.

כעת, עם תחילת הקדנציה השניה של טראמפ בבית הלבן, ישראל נדרשת להגדיר את מקומה מחדש. אין עוד מקום לתפיסה של “נספחת” למדיניות האמריקאית. טראמפ איננו רואה בישראל מדינה הזקוקה להגנה, אלא שותפה למהלך היסטורי של עיצוב מחדש של הסדר העולמי. על ישראל לאמץ תפיסה ריאליסטית-יוזמת: לראות עצמה כמעצמה אזורית הפועלת, ולא רק מגיבה.

טראמפ איננו פילוסוף מדיני, אלא יזם עם חזון ברור – עוצמה ושותפויות ערכיות הן הבסיס לשיקום ההגמוניה המערבית. ישראל יכולה לבחור: להיות שחקן שולי או להפוך לקבלן הביצוע של החזון האמריקאי-מערבי במזרח התיכון.

כדי לעשות זאת עליה להסיר מן השורש את איום חמאס, לבנות מחדש את מרחב עזה כמנוע ליציבות אזורית, ולהוות כוח מניע טכנולוגי-ביטחוני-כלכלי שיחזק את הברית האמריקאית-סונית מול הציר הסיני-רוסי-איראני.

זו איננה רק הזדמנות מדינית – זו שליחות אסטרטגית. ישראל יכולה להפוך ממדינה המבקשת חסות, לשותפה בונה סדר. במזרח תיכון מתהווה, על ישראל לא רק “להגיב למציאות”, אלא לעצב אותה.

פורסם במעריב, בתאריך 17.10.2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
Mideast political quiz for 5786 shutterstock - SsCreativeStudio
דעות

להתכונן לכל תרחיש בשנת תשפ"ו

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

אילו מהאירועים הבאים עשויים להתרחש בשנה הקרובה (2025-2026)? בדוק את העתיד שאליו אתה צריך להתכונן. (תשובותיי מופיעות בסוף המאמר)

1. איזו מבין ההתפתחויות הביטחוניות-דיפלומטיות הבאות צפויות בשנה הקרובה?

א. גל של פיגועים בהשראת איראן נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם, כתגובה למבצע "עם כלביא".

ב. תקיפה ישראלית/אמריקאית נוספת על תוכנית הגרעין של איראן ועל מערך הטילים הבליסטיים שלה.

ג. הסכם ביטחוני בין ישראל לסוריה.

ד. שחרור על ידי חמאס של כל החטופים הישראלים — חיים ומתים — לצד הפסקת אש מתמשכת בפעילות הצבאית הישראלית.

ה. התקפה עמוקה של צה"ל ברצועת עזה, שנמשכת לאורך כל השנה ולמעשה מהווה כיבוש מלא של הרצועה.

ו. מיליוני תושבים יברחו מעזה לסיני ומשם למקלט מדיני ברחבי העולם, למרות התנגדות מצרים.

2. כיצד יתפתחו יחסיה של ישראל עם מדינות סוניות?

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
"עשה שנוכל להציב לעצמנו קווים אדומים": תפילה מדינית לראש השנה shutterstock - photocosmos1
דעות

"עשה שנוכל להציב לעצמנו קווים אדומים": תפילה מדינית לראש השנה

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

כאשר היה הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים, הוא היה נושא תפילה על מצב האומה:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה – גשומה… ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר".

פרשנותי לתפילה נועזת זו היא שעלינו לבקש עזרת שמיים כדי להשתחרר מאחיזת פוליטיקאים מקומיים הפכפכים, ואף יותר מכך – מאחיזתם של מנהיגי עמים זרים בלתי יציבים, חלשים ואף עוינים.

אנו מתפללים שלא נהיה “תלויים באומות העולם” – כלומר, שלא ניאלץ להיות אסירי תודה יותר מדי לתמיכה דיפלומטית או ביטחונית מצד ארה"ב או מדינות אחרות; שלא נידחק אל פינת התלות בגחמות האירופאים ובהסכמי סחר ומדע הפכפכים שלהם; שלא ניאלץ להתחנן להגנה מצד האו"ם העוין, בית הדין הפלילי הבינלאומי ושאר מוסדות בינלאומיים מזיקים.

כמובן, במציאות המודרנית מידה מסוימת של תלות היא בלתי נמנעת. גורלנו האסטרטגי כרוך בגורל המערב, וישראל אינה יכולה לנהל לגמרי לבדה את אתגרי החוץ והביטחון שלה. ההתמודדות עם השאיפות ההגמוניות של איראן היא דוגמה מובהקת לכך – ולכן חשוב כל כך חידוש הסנקציות הגלובליות עליה בחודש זה.

יתרה מזו, ישראל מבקשת להיות חלק מעולמות התרבות, המדע והעסקים של המערב. בסיסנו הביטחוני-תעשייתי-הייטקי תלוי בייצוא ובשותפויות עולמיות, בעיקר בתחומים עתירי ידע כמו תוכנות בנקאיות, סייבר ומוצרים מבוססי קניין רוחני, צינור החמצן הכלכלי של ישראל, אשר יוצרים עודף במאזן המסחרי. מנגד, ישראל מייבאת הרבה יותר מוצרים פיזיים מכפי שהיא מייצאת כגון נפט, מכונות, מתכות ומוצרי יסוד.

בשבוע שעבר נוצר מצג שווא כשפורסם "נאום ספרטה" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאילו הוא אמר שישראל כולה תהפוך להיות משק אוטרקי עצמאי, למרות שנתניהו הדגיש כבר בנאום הראשון, ובהבהרה למחרת ביתר שאת, כי התכוןן בעיקר לתעשיות הבטחוניות.  

נתניהו צדק כשהדגיש שוב את הצורך בהעצמה עצמית של מערכת הביטחון ובפיתוח עצמאי של מערכות נשק וייצור תחמושת. התעשיות הביטחוניות שלנו חייבות לגדול פי שמונה לפחות מהיקפן הנוכחי; לייצר מדי שנה עשרת אלפים כטב"מים התקפיים ומודיעיניים, מאתיים תותחים, מאה נגמ"שים וחמישים טנקים; וכן לייצר בעצמנו כמויות עצומות של פגזי 155 מ"מ וטילים מונחים מדויקים לחיל האוויר. עלינו להוביל גם בטכנולוגיות ביטחוניות מתקדמות – בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי וחלל.

עמידוּת משמעותה גם חיזוק מערכות חיוניות: בתי חולים, רשתות חשמל, מים וביוב, ייצור מזון, ומאגרים של חומרי גלם תעשייתיים – כך שנוכל לעמוד במידת הצורך בהפסקת ייבוא אווירי וימי למשך שנה תמימה.

תחושה האשמה נעלמה

העולם, בחלקו, הופך עוין לישראל ואף אנטישמי בגישתו כלפיה וכלפי היהודים. גם בארה"ב המגמה ארוכת הטווח היא התרחקות ממחויבויות בינלאומיות, גם אם לעת עתה הנשיא טראמפ תומך בנו.

אירופה מרמזת שנמאס לה מישראל. לא נדרשו יותר משבעים שנה כדי שתחושת האשמה שלה על השואה תתפוגג, וכעת היא שבה אל שנאת היהודים ההיסטורית וביתר שאת כלפי יהודים חזקים. מכאן נובעת יוזמת האיחוד האירופי להכות בישראל, לבודד אותה, להחלישה, לשלול ממנה נשק ויתרונות כלכליים. גם הצהרות הסרק של צרפת ואחרות על "הכרה" במדינה פלסטינית אינן אלא מחווה צינית – עונש לישראל יותר מתרומה לשלום.

כן, זה כואב להיות נתונים לחולשת המערב, ולהתרפסות שלו בפני הקיצונים. זה מתסכל להיות תלויים בעולם שמתייחס לישראל באמות מידה כפולות, בצביעות ובציניות בוטה. זה לא נוח להיות לכודים בין מלחמות הקיום הארוכות שלנו לבין ציפיות לא הוגנות של המערב.

ועל כן, השנה, כשאגיע לתפילה זו של הכוהן הגדול, אלה תהיינה מחשבותיי:

“אנא ה’, הפחת את תלותנו בפוליטיקאים חסרי אחריות ובמדינאים שאינם נאמנים. הענק לנו ידידים טובים, בעלי ברית מכובדים, שותפים הוגנים למסחר, ועמיתים נאמנים לעשייה מדעית. דאג לכך שישראל תהיה חזקה דיה כדי לשתף פעולה עם העולם – לא להילחם בו; חופשית דיה לתרום לעולם ביצירתיות – לא להירמס תחת חרמות ודמוניזציה.

הענק לנו במקביל את המשאבים להיות עצמאיים במידה הדרושה; עשה שנוכל להציב לעצמנו קווים אדומים ולהגן עליהם מבלי להיכבל בקווים חלשים שמציבים אחרים. חננו בחוכמה שתגרום לעולם לכבד אותנו ולא להתעמר בנו. ותן לנו, ה’, גם את הכוח לעמוד לבד כשצריך.

עזור לישראל להשיב את כוחה והרתעתה בניצחונות מוחצים על אויביה. ובמקביל, פקח את עיני אומות העולם להבין את הכורח שבמדיניות הביטחון התקיפה של ישראל, ולמלא את לבבותיהם בהבנה שתוליד שותפויות עמוקות עימה".

לקראת שנת בחירות

לצד תפילה זו לעצמאות ולשותפות, החלטתי לקראת שנת תשפ"ו לאמץ גישה אופטימית באשר לעתידה של ישראל; להאמין ביכולתנו להגיע לצדק, ליציבות ולשלום.

אני דוחה את נרטיב ההידרדרות והרוע. איני מקבל את הפסימיזם והבומבסטיות הזועמת של שחקנים קיצוניים, גם אם רבים מאיתנו פצועים וחסרי מנוח. סיפורנו הוא סיפור מפואר של נחישות וייעוד. התקווה לא אבדה. אזרחי ישראל יודעים ויכולים להתגבר על המצוקות, לתקן את פגמיהם הפנימיים ולחזק את מעמדם האסטרטגי.

ולכן בשנה הבאה, שתהיה גם שנת בחירות, אוסיף לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים בקשה לבלימת הקיטוב וההשחתה בשיח הפוליטי; תפילה לקמפיין בחירות נקי מקללות, איומים והשמצות בין־קהילתיות.

"אדון השלום, מלך שהשלום שלו, עושה שלום ובורא הכול. יהי רצון מלפניך שנזכה תמיד לאחוז במידת השלום ויהיה שלום גדול באמת בין כל אדם לחברו… ולא נחזיק במחלוקת כלל לעולם ואפילו נגד החולקים עלינו, ולא נבייש שום אדם בעולם מקטן ועד גדול, ונזכה לקיים באמת מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' בכל לב וגוף ונפש וממון, ויקוים בנו מקרא שכתוב 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם'. ד' שלום, ברכנו בשלום!". (מיוחס לרבי נחמן מברסלב).

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21.09.2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
SPANISH FOREIGN MINISTER José Manuel Albares: He has flagrantly, brazenly, and reprehensibly led the effort to kill the EU’s trade and other cooperation agreements with Israel, the writer charges. shutterstock - Alexandros Michailidis
דעות

שיא הצביעות: לישראל אסור לנצח "יותר מדי"

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

מנהיגי העולם מזועזעים עד עמקי נשמתם מהתקיפה הישראלית השבוע נגד ראשי החמאס בקטר. למה? מפני שתקיפת האוויר כביכול "פגעה בריבונותה" של אמירות קטר. זה היה יכול להיות מצחיק אילולא היה כל כך מקומם ואווילי.

אף אחת מכל אותן מדינות הממהרות לגנות את ישראל ולהגן על ריבונותה הטהורה של קטר לא פצתה פה במשך עשרות שנים – ובייחוד בשנתיים האחרונות – כאשר קטר הפרה שוב ושוב, בעקביות וללא הרף, את ריבונותה של ישראל.

המדינה הג’יהאדיסטית הזו פגעה בריבונות ישראל במימון של פעולות החמאס נגד ישראל, כולל ירי הטילים ומתקפת האימים של 7 באוקטובר – מעשי אונס, ביזה ורצח המוני.

ואיש מאותם מגנים לא מצא לנכון להזכיר שהאמיר של קטר, תמים בן חמד א־ת’אני, מארח זה שנים את ראשי הטרוריסטים של חמאס בבתי מלון מפוארים ובווילות ראוותניות; מפנק אותם, מקדם אותם, מייעץ להם, ומאפשר לרשת הטלוויזיה העולמית המרושעת שלו לשדר את קריאות הקרב הרצחניות שלהם.

וכמובן אף אחד מאותם מגנים לא הודה כי ישראל לא הפרה את ריבונות קטר יותר מאשר "ההפרה" של ארה"ב את ריבונות פקיסטן כאשר כוח קומנדו אמריקני חיסל את מתכנן פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן, ממש ליד איסלאמאבאד. אז, לא שמענו איש מתייפח על הפרת "הריבונות" או "שלמותה הטריטוריאלית" של פקיסטן.

אבל כנראה, ובצורה מבישה, לישראל יש פחות זכות מכפי שיש לארה״ב לחסל את אויביה המושבעים במאורותיהם. יש כאן יהירות וציניות שאין כדוגמתן. צביעות מוחלטת כלפי ישראל.

הקשיבו למלמולים שיוצאים מפיהם של מנהיגי המערב, כאילו כולם מקריאים את אותו קומוניקט שפורסם על ידי אל־ג׳זירה:

ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר: התקיפה הישראלית היא "הפרה בוטה של ריבונות קטר". הוא אף שלח תנחומים חמים ובוכיים לשוטר קטרי שנהרג בפעולה.

שרת החוץ של גרמניה, אנאלנה ברבוק, נבחה כי התקיפה היא "בלתי קבילה". לטענתה, היא "לא רק מפרה את ריבונותה הטריטוריאלית של קטר, אלא גם מסכנת את המאמצים לשחרור החטופים" – כאילו שגרמניה דואגת לחטופינו יותר מעם ישראל וממשלתו.

שר החוץ הספרדי, חוסה אלברס: מדובר ב"פגיעה בריבונות הטריטוריאלית של קטר והפרה בוטה של המשפט הבין־לאומי". לאברס יש ניסיון במילה "בוטה": הוא עצמו מוביל בבוטות ובחוצפה את המאמצים לחסל את הסכמי הסחר ושיתופי הפעולה של האיחוד האירופי עם ישראל.

ובסגנונו המנופח והיומרני הידוע, נשיא צרפת עמנואל מקרון אמר דברים דומים. התקיפה, טען, היא "בלתי קבילה, תהא הסיבה אשר תהא". כמובן הוא לא טרח להזכיר את הסיבה – כאילו חמאס, זרוע של קטר ושל האחים המוסלמים החותרים להשמדת ישראל ולמלחמה עולמית במערב, כלל אינו קיים. כדי לוודא שהאמיר שוחר השלום־לכאורה ידע בוודאות על אהבתו, הוסיף מקרון ביטויי "סולידריות" עם תמים א־ת’אני.

ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, גינה את הפעולה הישראלית בקטר כ"מתקפה ללא סיבה מוצדקת" ("ללא התגרות" unprovoked) וכ"הסלמה בלתי נסבלת של האלימות וכעלבון לריבונות קטר". שרת החוץ הקנדית, אניטה אנאנד, הוסיפה הטפה על חובתה של ישראל "לשמור על המשפט הבינלאומי".

בלתי מוצדקת?! ללא התגרות?! כמה שזה מגוחך לנוכח תמיכתה המתמדת של קטר בהפרת שלמותה הטריטוריאלית של ישראל ובהתעלמותה מהמשפט הבינלאומי. האם אני שומע "הפרה"?

אנאנד אף הפליגה בשבחי "תפקידה החיוני של קטר בתיווך להפסקת אש בעזה, לשחרור החטופים הישראלים ולהגברת הסיוע ההומניטרי לפלסטינים. קנדה תומכת באופן מלא במנהיגות הקטרית במאמצים אלה".

אבל לא שמענו מילה על ציפייה שקנדה תדרוש מקטר לגרש או לעצור את ראשי החמאס המקבלים מחסה ומקלט מלכותי – ובוודאי לא לחץ אמיתי לשחרור החטופים. בחסות דיבורים מתרפסים כאלה, קטר הוליכה שולל את המערב ותלתה את ישראל בכיכר העיר במשך שנתיים שלמות של משבר החטופים.

זהו מקרה קלאסי של התרפסות מערבית: קניית המיתוס שקטר היא שחקן סביר ואמין בדיפלומטיה האזורית, במקום להצביע על תפקידה המרכזי במימון ובהתחמשות האסלאמיזם הרדיקלי, המאיים על ערבים, יהודים ואזרחים מערביים כאחד. יש כאן ההשתתפות בשקר שישראל היא ה"עבריינית" באזור, במקום להצביע על קטר כתומכת באיראן וברדיקליות אסלאמיסטית חובקת עולם.

נושא נבזי נוסף החוזר בתגובות האבל של המערב על הפעולה הישראלית המאוחרת־למדי בקטר הוא ההאשמה שישראל "מפירה את השקט" במרכז הסחר הבין־לאומי החיוני שבדוחה העשירה להפליא; שהיא פוגעת בברית האמריקאית עם מדינות המפרץ. הניו יורק טיימס, למשל, התאנח על כך שמדינות המפרץ אינן יכולות עוד להסתמך על ארה״ב שתגן עליהן מפני ישראל ה"מסוכנת" וה"מתפרעת".

העיתון ציטט בשמחה דיפלומט אמריקאי לשעבר שהכריז כי הגיע הזמן ש"בעלי הברית של ארה״ב ומקבלי ההחלטות בוושינגטון יפנימו כי הלך הרוח הלוחמני של ישראל הוא איום על האזור כולו. הגיע הזמן להבין ששיתוף פעולה עם ישראל רע לעסקים".

על פי הנרטיב המעוות הזה, קטר הנכלולית היא בעלת ברית נאמנה, ואילו ישראל היא ידידה בלתי אמינה, פראית והולכת ונעשית הרסנית יותר ויותר.

שהרי, להילחם בטרור המכוון נגד אזרחיה ולהגן על העולם מפני האסלאם הרדיקלי – זה דבר פחות חשוב או הכרחי. מה שבאמת חשוב הוא לעשות עסקים עם הקטרים.

***

וזה מביא אותנו ללב האיבה המערבית כלפי ישראל בעידן שלאחר 7 באוקטובר. ותיקי הדיפלומטיה החלשה והמסורתית אינם מסוגלים לעכל ישראל חזקה במיוחד. הם אינם מסוגלים לסבול ישראל היוזמת וחובטת באויביה בפיצוצים מרעידים ובפצצות חודרות בונקרים; ישראל הקובעת את הכללים בגבולותיה ובזירה האזורית הרחבה יותר.

למעשה, זו כל מטרת המהלך המכוער של צרפת, בריטניה, קנדה ואחרות להכיר ב"מדינה פלסטינית". כל ההצגה נועדה להחליש את ישראל – למנוע ממנה להיות "הגמונית" מדי בשאיפותיה, אגרסיבית מדי בפעולותיה הצבאיות, דומיננטית מדי בהכתבת מציאות אסטרטגית חדשה, מוצלחת מדי בהגנה על עצמה – כולל במניעת הקמתה של מדינה פלסטינית מסוכנת וחסרת הצדקה.

בקיצור: בעיניהם, ישראל אינה יכולה "לנצח יותר מדי" – אפילו לא כאשר היא משבשת בהצלחה את תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל חייבת להיות מרוסנת, מכונסת, מושפלת ומוכתבת.

מה שהמבקרים מרחוק אינם מבינים – או אינם מסוגלים לקבל – הוא שישראל פועלת כיום לפי פריזמה אסטרטגית מעודכנת, המבוססת על הבנת המציאות במזרח התיכון. ישראלים ומנהיגיהם מבינים שכללי המשחק של אויבי האזור הם אידאולוגיים וג’נוסידיים – ואינם פונקציה של עסקאות או של פשרות.

לכן ישראל אינה יכולה עוד לאמץ מדיניות של "שקט ייענה בשקט" או להעדיף "איפוק", שכן זה מעניק לאויב זמן להתפתח ולהתחמש במסווה של "תקופות יציבות".

בעידן החדש, ישראל מתכוונת להשתמש בעוצמתה כדי לנטרל את אויביה זמן רב לפני שאלו יפתחו יכולות התקפה אסטרטגיות – ולעשות זאת בכל מקום באזור, בגלוי ובפומבי. (לא עוד חיסולים מסתוריים של מדעני גרעין איראניים, למשל.)

ישראל גם אינה חוששת עוד ממלחמות ארוכות בכמה חזיתות במקביל, על כל הקושי שבכך. היא לא תוותר על נכסים אסטרטגיים כמו יהודה ושומרון ו"כתר החרמון" (שהיה ידוע בעבר כגולן הסורי) תמורת הסכמים דיפלומטיים רופפים וזמניים.

היא תקדם נורמליזציה עם עוד מדינות ערביות על בסיס הסכמי אברהם – אך לא תמורת פנטזיות מופרכות כמו הקמת "מדינה פלסטינית דמוקרטית ושוחרת שלום". ישראל חותרת לייצוב אמיתי של האזור – לא באמצעות תבניות דיפלומטיות שחוקות ונוסחאות כושלות המשדרות חולשה.

ולחבריה המזדמנים במערב, ישראל אומרת: אתם יכולים לגנות ולהחרים אותנו, לפזר עלילות דם על "ג’נוסייד", להכיר במדינה-כאילו על חשבוננו, להתעטף בכאפיות ולהכות בתופי בונגו בפרלמנטים שלכם, ואפילו לתקוף יהודים ברחובותיכם. אתם יכולים להתחבק עם קטר ולחזר אחרי איראן.

אבל תבינו: שום דבר מכל זה לא יעצור את ישראל מלעשות את הנדרש והנכון: להכות ללא הרף בשליחי הכאוס והג’יהאד הג’נוסיידי, היכן שלא יהיו – למען ביטחונה ולמען ביטחון העולם כולו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 בספטמבר, 2025.

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
כך משנים את כללי המשחק shutterstock - Shutterstock AI
דעות

כך משנים את כללי המשחק

פרופ' זכי שלום
פרופ' זכי שלום

ב-2 בספטמבר 2025 ביצע הצי האמריקני תקיפה אווירית על סירת מנוע שהפליגה מוונצואלה בטענה שהיא נשאה סמים. בתקיפה נהרגו 11 אנשים. לפי דיווחים התקיפה בוצעה במים בינלאומיים. ככל הידוע תקיפה מעין זו של כלי תחבורה ימי והרג אנשיו ללא משפט הינה חסרת תקדים.

הנשיא טראמפ הבהיר כי התקיפה בוצעה על פי פקודתו וכי מדובר ב"תקיפה קינטית" (kinetic strike) נגד ספינת סמים שהייתה מיועדת להעביר את הסמים לארצות הברית. זוהי התראה כנגד אלה המבקשים להעביר סמים לארצות הברית, קבע הנשיא: "ראו הוזהרתם" (BEWARE!).

שר החוץ של ארצות הברית, מרקו רוביו, (Marco Rubio) הבהיר שארצות הברית מתכוונת לפעול באופן התקפי נגד קרטלי הסמים המבקשים להעביר סמים לתוך ארצות הברית בכל מקום שבו הם יימצאו. לא תהיה להם עוד חסינות כפי שהיה בעבר. אנחנו לא נעמוד עוד מן הצד ונראה אותם שטים בקריביים כאילו היו במסע נופש.

בעבר, אמר רוביו, נהגנו במדיניות מרוסנת יותר של מעקב אחר ספינות סמים ומעצרם של סוחרי הסמים. מסתבר שזה לא פתר את הבעיה. זה פשוט לא הרתיע.

התגובה הבוטה ביותר לאירוע באה מצד סגן הנשיא ג'י.די ואנס. מול מראיין שטען שפגיעה באזרחים על ספינה במים בינלאומיים עשויה להיחשב כ"פשע מלחמה" הבהיר ואנס, בוגר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל היוקרתית, כי הוא "שם פס" (I don’t give a s— what you call it). על כך: "הריגה של אנשי קרטל סמים, המרעילים את אזרחינו", כך אמר, "הוא השימוש החשוב ביותר בכוחנו הצבאי".

דוברת הבית הלבן אנה קלי (Anna Kelly) טענה שההתקפה כוונה נגד "ארגון טרור" ונועדה להגן על אינטרסים חיוניים של ארצות הברית. הפעולה עומדת בכל הסטנדרטים של המשפט הבינלאומי.

נשיא וונצואלה ניקולה מדורו גינה את ההתקפה וכינה אותה כ"נפשעת ולא מוסרית." אם וונצואלה תותקף, כך טען, "היא תכריז על מצב של עימות מזוין". הוא לא הסביר את משמעות האיום.

ואולם, בפועל התקיפה האמריקנית לא עוררה ביקורות משמעותיות בזירה הבינלאומית. דוברת משרד החוץ הרוסי, מריה זאכארובה (Maria Zakharova) טענה שזו תגובה אופיינית של ארצות הברית כלפי מדינות המבקשות לקיים מדיניות עצמאית.

שני סנטורים, מהמפלגה הדמוקרטית מארק קלי (Mark Kelly) וקריס קונס (Chris Coons))הביעו הסתייגות מתהליך קבלת החלטות בסוגיה כל כך רגישה. לדעתם היה צורך להיוועץ בקונגרס בטרם התקיפה. הסנטור הרפובליקני ראנד פול (Rand Paul)שהתקיפה מהווה תקדים מסוכן של הרג ללא משפט. אסור לנרמל מהלכים כאלה, הוא טען.

אנשי משפט המתמחים במשפט בינלאומי וביניהם פרופ' ראין גודמן (Ryan Goodman) טענו שפגיעה באזרחים השטים בסירה בים הפתוח אינם יכולים להיות יעד לחיסול ללא משפט. הגדרת היעד כ"ארגון טרור" מאפשרת לנשיא להטיל עליו סנקציות, אך אינה הופכת את אנשיו ל"לוחמים" שניתן לחסל אותם ללא משפט.

אין ספק שיעד התקיפה של ארצות הברית מרחיק לכת הרבה מעבר למלחמה בסמים. הוא נועד לערער את המשטר של הנשיא מאדורו בוונצואלה המפגין גישה עוינת מאוד כלפי ארצות הברית, ומקיים קשרים הדוקים עם רוסיה, סין ואיראן.

התקיפה מעבירה מסר גם למשטרו של הנשיא לולה דה סילבה (Lula da Silva) בברזיל, המפגין גישה לא אוהדת כלפי ממשל הנשיא טראמפ שמוטב לו לרסן את עמדותיו נגד ממשל טראמפ. ממשל טראמפ אינו מסתפק בכך הוא מעבה את הנוכחות הימית של ארצות הברית בקריביים ובדרום אמריקה כדי להפגין שכוונותיו רציניות.

בדרכו לממש את מטרותיו האסטרטגיות מבהיר ממשל טראמפ למערכת הבינלאומית כי עקרונות המשפט הבינלאומי לא יהוו עוד מחסום בדרך להגשמת יעדיו. הוא מוכן לשחוק אותם עד דק. למדינת ישראל המואשמת שוב ושוב בהפרת המשפט הבינלאומי מדיניות ממשל טראמפ מהווה נכס אסטרטגי שלא יסולא בפז.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 09.09.2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
בין חלומות, החלמה ומלחמה. היום שאחרי
דעות

בין חלומות, החלמה ומלחמה. היום שאחרי

תא"ל במיל' אפי איתם
תא"ל במיל' אפי איתם

החלום הוא כנפי הרוח שעליהן מתרוממת כל המציאות, ובלעדיו היא מקרטעת, מסורבלת ונכה. בלעדי החלום אין בשביל מה לקום בבוקר. כל גדולי עולם, לכל אורך ההיסטוריה, מאברהם אבינו, פרעה, מלך כוזר, הרצל ובן-גוריון, הביאו לתוך עולם ההחלטות המעשיות את תבונת החלום כתובנה יסודית, מכוננת ומארגנת של כל ההחלטות – הפוליטיות, הביטחוניות והלאומיות. וכפי שניסח זאת בדורותינו מרטין לותר קינג: יש לי חלום.

תחושת המועקה של הדיכוטומיה בין חלום למציאות, בין הזויים משיחיים לאנשים ריאליים, רציונליים, פרקטיים, היא מועקת חיינו כיחידים וכאומה – ובעת מלחמה, מועקה זו הופכת להיות קיומית ממש. הפיכת חוכמת החלום והחזון למשהו מסוכן, מטורף, הזוי – זו גזרה שגם הנשמה וגם הגוף אינם יכולים לעמוד בה לאורך זמן. בצה"ל קיימו בעבר ניסוי במניעת שינה, שבו התברר שצוות טנק מיומן איבד את יכולתו לתפקד באופן קוהרנטי ולבצע תיאום פעולה משותפת אחרי פרק זמן קצר של חוסר שינה. ידועה גם שיטת חקירות של מניעת שינה, שבה אדם מוכן למסור הכל תמורת שניות ספורות של תנומה. ומה יש בשינה הזאת? אין זו מנוחת הגוף – שהרי הוא יושב על כיסאו – אלא המפגש עם החלום, עם המרחבים שנפרשים בו והאופק שמזדהר בו.

ללא חלום איננו יכולים להחלים. ובתקופת ריפוי – הנדרשת לנו כל כך כעת – החלימה היא יסוד ההחלמה. אנו זקוקים לחלום אישי ולחלום לאומי כדי לפגוש מחדש את צינור השכל הנוסף, הבונה את פשר הפרטים הקטנים שנראים פעמים רבות כסבך חסר משמעות ומיואש. החלימה והלחימה הן משזרת אחת, וכל מה שאנו קוראים לו מוטיבציה – הוא השיח בין החלום לבין מה שמעבר, עד כדי מסירת הנפש. בלי החלום, אי-אפשר להבין ולהוביל אנשים אל סיכון חייהם.

העיסוק הכמעט אובססיבי בתיאור וסיפור דמותו של היום שאחרי היא ביטוי עמוק לצורך בייעוד ובמשמעות, אולם לא פעם אנו חשים שהשער הזה נעול בפנינו, ולאו דווקא מחוסר נתונים בנוגע לאותו היום. ההנחה שיש קווים פשוטים בין מעשה ההווה לדמות המחר היא הנחה פשטנית ומאכזבת, שכן המחר הוא מצרף של היום ושל החלום על מחרתיים. אנו צריכים לדון לא רק מאין אנו באים, אלא לאן ראוי להגיע, ובהיעדר דיון שכזה הופך השיח על ה"כאן ועכשיו" לחזות הכל. כך נפרץ כר נרחב לבהלת הזמן האוזל, חלונות ההולכים ונסגרים.


מדינת ישראל היא הוויית אמת מוצקה, היא קיימת, היא נוכחת. אך עלינו לזכור כי ההוויה הזאת מתקיימת מכוח חלום, חזון וייעוד – שמזינים ומצווים מאחורי הפעולות המעשיות של חיי היומיום. ובאין חזון – נפערת בנו המופרעות העמוקה שאנחנו חשים וחווים, שלא פעם אנו תולים אותה בפוליטיקאים או בתקשורת, אך למעשה היא תחושה קולקטיבית של היעדר חלום. היום שאחרי כולו חלום, כולו חזון, כולו לוט בערפילי העתיד – אך הוא כבר מעצב את ההווה, ועוד איך.

תובנות החלום, בניגוד לתובנות הדרשנים, האנליסטים והחוקרים, באות אלינו מבחוץ. הן אינן סך כל הפרטים המצטברים, אלא גילוי, כמעט נבואי. צריך להתאמן בחלימה, לפנות לה מקום, אחרת אנו שבים שוב ושוב לקבל החלטות שגויות – גם בעידן של מדידה, מחקר ואלגוריתמים מתקדמים. התרבות המערבית נאבקת בעת ובעונה אחת בין רציונליות של עמק הסיליקון לבין היסטריית המונים מבוהלת, כאילו היו גן של ילדים נטושים. על מדינת ישראל, לעומת זאת, לקום ולהתייצב במלוא קומתה – בקומת המעשה, המדע והידע, ובקומת החזון, החלום והידיעה הבאה מן האינסוף. ובקוממיות הזו, שמוסר עמוק בצידה, ייבנה בניין מדינתי-לאומי-מוסרי שלאורו יתרפאו עמים רבים. כך היינו בכל הדורות, בשיא גלותנו המרה והחשוכה, וביתר שאת כעת, כאשר אנו אומה חופשית, יהודית וייעודית – בידינו לחשל את כלי התקווה הלאומי והעולמי. על כך שווה לחלום, על זה ראוי ללחום.

פורסם באתר Ynet, בתאריך 8 בספטמבר 2025.

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
Thou doth protest too much shutterstock - Oren Ravid
דעות

להגביל את ההפגנות: למען השפיות האזרחית והאחדות הלאומית

דוד מ' וינברג
דוד מ' וינברג

המדינה ניצבת על סף תוהו ובוהו מוחלט. נדמה שכל קבוצת אינטרס מאמינה שזכותה לחסום כבישים ושדות תעופה, או לצור על בתיהם של אישי ציבור. כל כת ותת־פלג משוכנעים שהם מחזיקים באמת מוחלטת המעניקה להם רישיון להשבית את המדינה כל אימת שמתחשק להם – עד שיקבלו את מבוקשם. זאת, מבלי להתחשב באי־הנוחות שנגרמת לשאר האזרחים או בהתדרדרות המדאיגה שלנו לעבר מלחמת אזרחים.

זה חייב להיפסק. למחאה ולחופש הביטוי חייבים להיות גבולות.

למרבה הצער, איומים "להצית את המדינה" או להוביל ל"מלחמת אזרחים" הפכו לשפת קבע בתנועות מחאה שונות – בין אם בקרב "הלוחמים" להשבת החטופים, ובין אם אצל "הקמב"צים" החרדיים נגד גיוס. המחאות עצמן הופכות לאלימות יותר מיום ליום.

 

פעילים למען החטופים מציתים צמיגים באמצע נתיבי תנועה ראשיים, ומעונות ראש הממשלה בשתי הערים הותקפו. רמקולים צורחים האשמות על "פשעי מלחמה" ואיומים מפורשים על ביטחון אישי – והכול מול בתי שרים, בשש בבוקר, באחת עשרה בלילה ובכל שעה בלתי סבירה אחרת. אפילו מחאות מול בתי כנסת או בתוכם אינן טאבו עוד.

ה"קפלניסטים" אף החלו לרדוף ממש אחר אישי ממשל ובני משפחותיהם – לצוד אותם ברחובות, להפגין מול בתי הספר של ילדיהם. הסיסמה הקיצונית החדשה מדברת על יצירת "טבעת אש" סביב כל שר או אלוף המעורב ב"פשעים" בקשר להמשך הלחימה בעזה ול"נטישת" החטופים.

***

זעם חרדי על כישלון הממשלה לחוקק חוק פטור מגיוס המוני לבחורי ישיבות (וזעם על מעצר עריקים בודדים וסירוב להעניק תקציבים למשתמטים) הביא להפגנות ענק החוסמות כניסות לערים מרכזיות – ירושלים, תל אביב, אשדוד.

החוצפה החרדית מגיעה עד לחסימת נתב"ג. "אף אחד לא יטוס אם אנחנו לא נוכל לטוס", הם מאיימים – בהתייחס לאפשרות שמשתמטים מגיוס יעוכבו בדרכם לאומן.

גרוע מכך, הדרישה להיתר משטרה לפני הפגנה כמעט נעלמה. המשטרה "אינה רשאית" לעצור מפרי חוק, שהרי אז תואשם ב"דיקטטורה" ותצמח סיבה לעוד הפגנות.

***

הגישה הנכונה במדינה דמוקרטית היא תיאום עם המשטרה – לא מרד נגדה. חובתם של ראשי מערכת ביטחון הפנים לשמור על זכות המחאה, אך גם להבטיח את זכויות שאר האזרחים לנהל חיים סבירים ללא שיבושים מסוכנים.

כמובן זה מחייב יישום שוויוני ואחיד של החוק על כל מגזר ובכל הקשת הפוליטית.

די לדמיין מה היה קורה אילו "נוער הגבעות" או בריונים חרדים היו עולים על גג הספרייה הלאומית בירושלים או משליכים בקבוק תבערה ליד בית ראש הממשלה. דברים כאלה אכן התרחשו השבוע. אך מאחר שהמבצעים הם מפגיני שמאל, אל תצפו למעצרי אמת או לכתבי אישום. היועצת המשפטית לממשלה לא תאפשר זאת.

אני זוכר היטב את ימי הגירוש מגוש קטיף, 2005: נערות דתיות בנות 16 שניסו להגיע להפגנה נעצרו, נכלאו שבועות בלי קשר עם העולם, והוגשו נגדן כתבי אישום כבדים.

למען השפיות האזרחית ומינימום של אחדות לאומית, אני תומך בתוכנית השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר להגביל את יכולת המפגינים לחסום צירי תנועה ראשיים, לצור על בתי מגורים, לפגוע בבתי כנסת וכדומה. התוכנית כוללת איסור על הפגנות בכבישים מהירים, בגישה לנתב"ג, בדרכי גישה לבתי חולים ובנתיבי חירום.

התוכנית לא תפגע בהפגנות ההמוניות בקפלן בתל אביב – כל עוד הן מתואמות עם המשטרה (ולרוב הן אכן מתואמות, אם כי פלג קיצוני כמעט תמיד יורד לחסום את נתיבי איילון).

נוסח המדיניות החדש מדגיש: "הזכות להפגין איננה זכות מוחלטת, אלא יחסית – ואינה יכולה לבוא על חשבון חיי אדם וביטחון הציבור."

אני תומך גם בהצעת החוק של ח"כ אופיר כץ להטיל קנסות כבדים על מפרי סדר – בין אם הם "קפלניסטים" או "ברסלבים", מתנחלים או מבקשי מקלט, ימין קיצוני או שמאל רדיקלי. ההצעה קובעת קנס של 14,400 ש"ח על חסימת צירי תנועה מרכזיים, 29,200 ש"ח על הצתת צמיגים או הצבת מכשולים מסוכנים, ועוד 22,000 ש"ח על עבירה חוזרת.

ואני בספק אם גם הסכומים האלו מספיק גבוהים.

הנקודה המהותית איננה רק "ביטחון הציבור" או "שמירה על הסדר". אינני מבקש לחמש ממשלה שנויה במחלוקת – זו או אחרת – בכלים לדיכוי מחאה. אינני מתעלם ממצוקת משפחות החטופים או, לחלופין, מהזעם החרדי.

אבל עלינו לרסן את התשוקות שלנו כדי לאפשר שיח אזרחי תקין; לשוב ולכבד את דאגותיהם וצורכיהם של האחרים (כן, גם נסיעה בכביש פנוי היא צורך בסיסי); ולהציב מעקות שימנעו מאיתנו להתדרדר מהכביש אל התהום. השפיות האזרחית והמינימום של האחדות הלאומית מחייבים זאת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07.09.2025. 

0 comment
0 FacebookTwitterWhatsappTelegramEmail
Newer Posts
Older Posts
דילוג לתוכן