-
ההנחה שניתן לבסס הכרעות קיומיות על שותפות עם מפלגות שמחויבותן הלאומית כרוכה בסכסוך שטרם נפתר – שגויה. דרושה ממשלת אחדות יהודית.
-
ריבוי הקשרים הביטחוניים באזור מרחיב את מרחב התמרון המדיני, אך אינו מבטיח סיוע בעת צרה.
-
ישראל ידעה תמיד שהזמן פועל לרעתה במלחמות, אך מאז 7 באוקטובר נדחק הלקח הזה לשוליים. חרף ההישגים בעזה, בלבנון ובאיראן, ההכרעה נותרה רחוקה, התלות בארה"ב גברה – והמחיר האסטרטגי ממשיך להצטבר.
-
כשם שההחלטה לא לכפות גיוס לצה"ל על האזרחים הערבים נתפסת כעניינית וזוכה לקונצנזוס בארץ, כך נכון גם לקבל את העמדה שמסתייגת מהאפשרות לתת להם להיות לשון המאזניים או להעמידם בדילמות בעניין החלטות גורליות לקיומה או למדיניותה הביטחונית של ישראל.
-
בתמורה להסרת החרם של האופוזיציה, ראש הממשלה צריך להציע היפרדות מהברית עם המפלגות החרדיות. היא ממילא אינה חלק מתפיסת העולם של הליכוד. ואחרת, אין לראשי “גוש השינוי” דרך לנמק את הפרת ההבטחות.
-
לפי דיווחים, ארה"ב וישראל נערכות לאפשרות של חידוש התקיפות באיראן אחרי בחירות האמצע. אך לחץ צבאי שנועד רק להשיב את טהרן למשא ומתן לא יספק את ההכרעה שישראל זקוקה לה.
-
הבבלים החריבו את בית המקדש, אבל מלחמת האחים שבאה בעקבות הכיבוש השלימה את האסון. ערב הבחירות, הלקח ברור: אם לא נכבד את הכרעת הבוחר ונאפשר לשנאה הפנימית להשתלט, אנו עלולים להמיט על עצמנו חורבן נוסף.
-
אחרי שנים שבהן הסתמך צה"ל על הרתעה, התרעה ואש מנגד, תפיסת הביטחון החדשה שמציג ראש הממשלה מחזירה למרכז את היוזמה וההכרעה. כעת נדרש גם שינוי עמוק בבניין הכוח הצבאי.
-
המאבק על דעת הקהל העולמית לא יוכרע בעוד תקציבים ובקמפיינים חדשים, אלא בשינוי יסודי של המסר הישראלי: חיבור לזהות היהודית, הכרה בעוצמה הצבאית וזניחת אשליית המדינה הפלסטינית.
-
טוב שישראל נערכת לאפשרות שחיילי הרשות הפלסטינית יפתחו בפעולות רצח נגד יהודים. אך לקחי העבר מחייבים גם שיתוף מקדים של העולם במידע על הסכנה ובצעדים שיינקטו להגנה עצמית.