כל הפרסומים

בגישתה הנוכחית, ישראל מבקשת למתן את הלחץ הבינלאומי עליה גם במחיר הרפיית הלחץ מחמאס, אלא שזה מביא לקיבעון בשטח, משאיר בידי חמאס את היוזמה, מחזק את ביטחונו, גורם לבלבול בצד הישראלי וגם לא נותן מענה לסוגיית החטופים. גם בתוך הריסון הנוכחי, ישראל יכולה לעשות יותר.

מנהיגי צרפת, בריטניה וקנדה טועים כבר שנים בכל נושא במזרח התיכון, ולכן ישראל צריכה להתעלם מהם.

מלחמת חרבות ברזל צריכה להשפיע גם על עיצוב כללי המשחק במצבי מחלוקת. "מלחמת אחים" – ביטוי שצריך להישאר מחוץ לתחום השיח הלגיטימי. בלי לאחות את הקרעים יהיה קשה להתמודד עם האתגרים הרבים העומדים בפנינו.

בעוד קטאר משמיעה איומים חלולים על גירוש בכירי חמאס, הם ממשיכים ליהנות מחיי יוקרה בדוחא • האמריקנים נמנעים מהפעלת לחץ אמיתי על דוחא בשל האינטרסים האסטרטגיים שלהם • ישראל חייבת לעבור מאיומים למעשים ולהסיר את החסינות הקטארית.

הניסיון של מדינות אירופה וערב הסעודית לכרוך בין המלחמה ברצועה ובין הכרה ברשות רק מחזק את הטרור, ומוכיח כי יש גמול להתנהלות רצחנית.

סטארמר ניצב בפני מבחן מנהיגותי שיקבע אם ייזכר כיורשם של בלפור וצ'רצ'יל או כיורשם של צ'מברלין ובווין.

ההכרזות האחרונות של מדינות אירופה על כוונתן להכיר במדינה פלסטינית אינן מפתיעות, אך חשוב להדגיש כי להכרזות הללו אין משמעות ממשית בטווח הקצר. הבעיה בישראל היא שלא קיים ״רמטכ״ל הסברה״ שמחזיק בתקציבים, בכלים ובסמכויות.

על פרשת ההרעבה ותעלומת ההחמצה האסטרטגית: מי לא דבק בתחבולה שנועדה להכריע את חמאס ועקב כך למנוע ממנו את האפשרות להעליל על ישראל?

הגינויים האחרונים של מדינות המערב כלפי ישראל חושפת פשיטת רגל מוסרית ודו פרצופיות חסרת תקדים.

על אף התמיכה המוצהרת של אינדונזיה בפלסטינים, ועל אף החסמים החוקתיים והתרבותיים, גישתו הפרגמטית של הנשיא סוביאנטו, קשריו עם מדינות ערב ובראשן סעודיה, והרצון להתבלט בזירה הבינלאומית – עשויים להכין את הקרקע לתהליך נורמליזציה עם ישראל ביום שאחרי הלחימה בעזה.