דעות

כאשר החוק, הפרוצדורה והמוסר מתנגשים בשאלת המלחמה עם איראן.

טור ביקורתי על הירתמות העולם לשיקום הרצועה תוך התעלמות מהנזק שספגה ישראל במלחמה.

יש גבול לפוליטיקה כאשר מדובר בחוזה היסודי בין אזרח למדינתו | לא ניתן לקבל דמוניזציה והתנפלות על נשים ציוניות דתיות, אימהות ורעיות ללוחמים, שמעזות לומר בקול רם שהחוזה החברתי נשבר.

ייתכן מאוד שבשביל לקדם יעדים שונים במאבק מול האיראנים, ישראל הייתה נכונה לוותר על חלק מהמטרות שהציבה לעצמה מול חמאס בעזה. לא פלא, אם כן, שכבר דווח בתקשורת בארה"ב על כך שמנכ"ל המועצה ושליחיו של הנשיא טראמפ מתכוונים להניח לחמאס, לפחות בשלב ראשוני, לשמור את הנשק הקל שברשותו.

טראמפ מצוי במלכוד: ליבו ג׳פרסוני – שואף לצמצם מעורבות ולשוב הביתה – אך המציאות דוחקת בו להיות מקינלי. מנהיגים נבחנים לא רק במלחמות שהם מנצחים, אלא ביכולתם לעצב מציאות המייתרת את אלו שאחריהן.

אם טראמפ יילך בסוף לעסקה רכה נוספת עם איראן סטייל אובמה, נשיאותו תסתיים בפועל | מהלומה צבאית מוחצת על איראן נחוצה כדי ליצור עולם שבו וושינגטון וידידותיה חזקות לאין שיעור, ואויביה חלשים מאי פעם.

מאחורי כל המילים היפות והמוסדות המרשימים עומדת אמת פשוטה – תכנית טראמפ לעזה מסוכנת ומופרכת.

הסבתו של צה״ל לצבא הרתעה, שבמקום להכריע ולהכניע את האויב בשטחיו, נועד להרתיעו בירי מנגד מתוך שטח ישראל ולשנות את רצונו להילחם – שללה מישראל בהדרגה את היכולת לסיים מלחמות בניצחון מוחלט.

לא במקרה מדינות מערב אירופה הדמוקרטיות אינן נוהרות אל “צוות השלום” של טראמפ, בעוד שחקנים אזוריים הרגילים לשלום של שררה דווקא כן. זהו איננו כשל דיפלומטי – אלא רמז עבה למהות המהלך.

עם התקרבות חודש הרמדאן, ביטחון וריבונות בבירת ישראל מחייבים פעולה ממשלתית דחופה, למניעת טרור ולהתרעה.