כל הפרסומים

למרות ההיערכות להרחבת העימות, המטרה האמריקנית המוצהרת היא עדיין להשפיע על המו"מ המדיני, אך ההתנהלות האיראנית תורמת להתפכחותה | ישראל צריכה לברך על כל יום לחימה נוסף שמחליש את המשטר ולהתכונן לאפשרות שתוכנס למערכה.

ארצות הברית מפעילה באיראן עוצמה אדירה, אך עושה זאת בדפוס של מלחמה מצטברת: עוד תקיפה, עוד גריעה ועוד מכת ענישה שנועדו לשנות בהדרגה את רצונה של טהרן. זהו אותו היגיון שהאריך את מלחמת וייטנאם.

מדוע דווקא ירדן הפכה לברווז במטווח האזורי של טהרן, והיא סופגת נתח נכבד מכוח האש האיראני? | האם זהו רק צעד מקדים לקראת מתקפה נרחבת ובעיקר מדויקת יותר על ישראל?

איומיו של הנשיא טראמפ לתקוף תשתיות חיוניות דו-שימושיות באיראן, מתחילים להתממש. בינתיים במשורה ובקפידה, אך הכיוון ברור. איראן מנסה לעצב משוואה שתניא את וושינגטון מהחרפה נוספת, אך גרף התקיפות מראה מגמה ברורה של הסלמה.

מדיניות החוץ והביטחון איננה הנושא שמערכת הבחירות הישראלית נסובה עליו אלא נושאים שקשורים לסוגיית הגיוס והאחריות לטבח בעוטף עזה.

מלחמת ארצות הברית באיראן כמבחן לדוקטרינת ה-Denial של אלברידג' קולבי ולפער שבין הישג צבאי להצלחה אסטרטגית. האם תפיסה המבקשת לשנות את רצון האויב במקום לכפות עליו את רצוננו מותירה בידיו את השליטה על סיום המלחמה?

ההתעקשות להכתיב את התנאים לפתיחתם של מצרי הורמוז, התמרונים במשא ומתן והקריאות הגוברות לחסלו לא מותירים לנשיא ארה"ב ברירה מלבד הלחץ הצבאי והכלכלי | טראמפ עדיין מעדיף הסכם רע על מלחמה מוצלחת, אך לא יכול להיכנע בסוגיה שהייתה הישגו היחיד ב"מזכר ההבנות" | יש להתייחס ברצינות לאיומי החיסול.

טוקיו מקדמת התעצמות צבאית ומדיניות חוץ ריאליסטית, אך משמרת כמעט ללא שינוי את מדיניות הסיוע שלה לאיראן ולפלסטינים.

כבר אין ספק באשר לתמיכת סין בציר האיראני שמזין את חיזבאללה, החות'ים וחמאס. כעת צריך לייצר סדר יום שמחזק את הקשרים עם מדינות ידידותיות על חשבון הנמר מהמזרח.

במערב נוטים לייחס לאיומי יורש העצר של המנהיג העליון משמעות רטורית בלבד • בפועל, רעיון הנקמה הוא אידיאולוגיה עם ניסיונות אחיזה במציאות בדמות נסיונות הפעלת מרגלים ושלוחות בתוך ארה"ב.